פרישה, חושן משפט רצ:כו
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 290:26
Open in the reader →1כגון דגדלי יתמי כו' הוצרך לומר כגון דגדלי יתמי ולא אמר שהב"ד טוענין עליו ברי לנו שיש לך עוד כך וכך בידך משל היתומים דא"כ אין כאן שבועה אלא היה צריך לשלם דאין לך עדות גדולה מזו דאף שהן אפוטרופסין ואביהן של יתומים מ"מ כשרים הן לדון ולהעיד כמ"ש הרא"ש והביאו רבינו בסמוך והיותר נראה משום דאיירי כאן באפוטרופוס הבא לסלק נפשו לאחר שגדלו היתומים ומוסר להם מה שבידו ואז רואין מה שנחסר להן וטוענין עליו ברי ואף שאין היתום יודע כ"א ע"פ ב"ד או איש אחר א"ל שזה מחזיק בשלו מיקרי טענת ברי ומשביעין ליה ע"ז אפילו ש"ד וכמש"ר בשם הרי"ף בס"ס ע"ה סל"ג ע"ש אבל היכא שבא האפוטרופוס לסלק נפשו אין בודקין אחריו בסתמא להשביעו דמהיכי תיתי לומר שמבקש לתפוס מה שבידו מש"ה נקט האי לישנא וק"ל: דמיחייב לישבע שבועת השומרין כו' פי' וכל שבועת שומרין שבועת שמא היא ואע"ג דהאפוטרופוס נאמן לומר מכרתי והאכלתיהו מ"מ לא האמינוהו בטענת נאנסתי כיון דאונס לא שכיח אבל לא איירי כאן מגילגול וק"ל: וכ"ש היכא דאיכא טענת ברי ואיכא עסק ש"ד ק"ק דמשמע מדבריו דלא משכחת שישבע במינהו אבי יתומים כ"א שבועת התורה אבל לא שבועת האפוטרופוס ולעיל ר"ס צ"ג כ"ר בהדיא בשמו דכי איתא הודאה במקצת אפילו מינהו אבי יתומים ואפילו בטענת שמא משביעינן ליה ועוד שכתב כ"ש היכא דאיכא טענת ברי ואיכא עסק שבועה כו' למה לן תו עסק שבועה כיון דאיכא טענת ברי דהא כבר כתב בשם הרי"ף דמשביעינן ליה על טענת ברי וא"ל דבא לאשמועינן דנשבע ש"ד או ש"ח דהא לא התחיל בזה הרמ"ה אלא כתב סתמא דמשביעינן ליה לכן נלע"ד לפרש דמ"ש ואיכא עסק שבועה כאילו אמר או עסק שבועה דמתחלה כתב הרמ"ה דאפילו בטענת שמא משכחת לה כו' ואח"כ כתב וכ"ש היכא דליכא טענת שמא אלא טענת ברי ר"ל כמ"ש הרי"ף הנ"ל או איכא עסק ש"ד דעד א' או מודה מקצת וגם זה הלשון אכל שכן דהתחיל בו קאי דהוא יותר כל שכן מטוען טענת ברי שהרי כאן איכא תרתי טוען טענת ברי וגם איכא עסק שבועה דאורייתא דעד אחד או מודה מקצת והא דלא כתב נמי מודה מקצת בטענת שמא כמ"ש בסימן צ"ג משום דאינו נכנס בגדר הכ"ש וגם י"ל דמש"ה דקדק וכתב או איכא עסק ש"ד דעסק משמע דלא איירי בש"ד עצמו אלא מיירי בטוען טענת שמא ב' כסף ופרוטה והוא מודה לו בפרוטה או כופר הכל ויש לו עד אחד אפרוטה דזהו מיקרי עסק וצד ש"ד והיינו טעמא דהרמ"ה בסימן צ"ג דחייב לישבע בכה"ג כיון דיש בו צד ש"ד [והא] דלא כתב שם עד אחד י"ל דחדא מינייהו נקט וה"ה לאידך ומה שסיים כאן וכתב דאשתבע ש"ד ה"ק המודה מקצת ועד אחד גורמין בעלמא ש"ד ומ"ש זה לכ"ש ה"ט כיון דחשדינן ליה בשמא כשבועת שומרין שמא עדיין הוא בידו אע"ג דליכא ראיה לדבר כ"ש היכא דאיכא הודאת פיו במקצת או עד אחד וק"ל: