פרישה, חושן משפט שלו:א
פרישה · Prisha, Choshen Mishpat 336:1
Open in the reader →1השוכר את הפועל לעשות בשלו כו' ב"מ דף ע"ו ודף קי"ח: וחוזר ונוטל מבע"ה שההנהו עמ"ש ר"ס של"ב וע"ל סי' ל"ז סע"ד דכתב בשם הרמ"ה ז"ל כשאין בה פירות מעיד לו כו' עד שהמערער צריך לשלם כו' כדין השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו וקשה הא כאן אמרינן בדין זה דהשוכר צריך לשלם ואינו נוטל מחבירו אלא מה שההנהו לכן נ"ל להגיה שם וצ"ל שהמתערערים צריך לשלם והיינו כמ"ש כאן שהשוכר חייב לשלם ודוקא כשאין בו פירות דנוטל שכרו כפועל בשדה שאין בו פירות משא"כ ביש בו פירות דנוטל כאריס ששכירותו טפי מפועל: וא"י לומר טול מה שעשית בשכרך כו' עד"ר: אבל אם שכרו כו' עד כיון שאין שכרו עליו כו' והיינו דוקא כשהפועל ידע שאין השדה שלו. וסתם דקאמר רבינו פי' דלא א"ל שכרך עלי וכסתם שמזכיר רבינו לפני זה א"נ גם בענין זה השדה שכר לו סתם ולא א"ל שהוא של חבירו אלא שהפועל מעצמו ידע שהוא של חבירו ושתק. אבל. אי מסר לו השדה סתם והפועל ג"כ לא ידע מעצמו של מי הוא השוכר חייב בשכרו ואפי' לא אמר שכרך עלי. ובכלל השוכר את חבירו לעשות בשלו והראהו בשל חבירו הוא כיון דהפועל סובר שהוא שלו ונמצא שהוא של חבירו וכמש"ר בשם הרא"ש בסי' של"ט ס"ו ע"ש ועיין בב"י שכתב ז"ל ומדברי רש"י משמע שחולק ע"ו שכתב דכי לא אמר שכרך על הבע"ה שכרו עליו ע"כ. ול"נ דליכא הוכחה כלל מלשון רש"י דרש"י כתב זה דוקא כששכרו לעשות בשלו והראה בשל חבירו ובכללו הוא כל שלא ידע הפועל שהוא של חבירו וכמ"ש אז חייב עד שיאמר שכרכם על הבע"ה אבל כששכרם סתם והפועל ידע שהוא של חבירו גם רש"י מודה דבמאי נתחייב ותדע דהא דין זה כתבו התוס' דפשיטא הוא דיכול לומר טול א"כ אין סברא לומר דמאי דפשיטא לתוס' יהיה ס"ל לרש"י להיפך ועיין בדרישה: