פרישה, אבן העזר צו:ב
פרישה · Prisha, Even HaEzer 96:2
Open in the reader →1שאין יכול לגבותו אלא בשבועה וכ"כ בח"ה סימן ק"ח והטעם שהיא נתחייבה שבועה בודאי מיד שמת הבעל ואינה יכולה לגבות בשום צד בלא שבועה אף אם היורשין אין טוענים כלום הב"ד טוענים בשבילם שמא התפיסה צררי דשמא אם היה הבעל חי היה טוען כך וא"כ ב"ד שהוא אביהן של יתומים טוענים בשבילם כל מה שהבעל יכול לטעון כשהוא חי ויורשיה אינן יכולין לישבע שלא התפיסה שאינם יכולין לידע בודאי שלא התפיסה ולכן אינן נוטלין כלום והיינו דאמרינן מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה שיורשי המלוה אין נוטלים כלום. אבל נתגרשה ומתה כו' לא שייך לומר שלא היתה יכולה לגבות אלא בשבועה דאם הבעל לא היה טוען כלום היתה נוטלת שלא בשבועה דאם הוא אין טוען כך גם הב"ד אינן טוענין בשבילו ולכן אף אם מתה אין עליה חיוב שבועה אלא ממון גמור יש לה עליו לכן יכולה להוריש לבניה ונשבעין שבועה שלא פקדתנו אמנו ונוטלין אפי' מיורשיו אם מת אחריה והיינו מת מלוה בחיי לוה שהיורשים נשבעין שלא פקדנו אבא ונוטלין מיורשי הלוה ודוקא אם מת אחריה אבל אם מת הוא קודם שמתה היא היינו מת לוה בחיי מלוה ואין יורשיה נוטלין כלום כמו באלמנה ועיין בח"מ סי' ק"ח ועד"ר: (אבל כל נכסיה בין נכסי מלוג כו' ארישא קאי שכתב שאין האלמנה גובה בלא שבועה וכן גרושה היורשים צריכין לישבע וקאמר דהיינו דוקא כתובתה מנה ומאתים ותוס' אבל נ"מ ונצ"ב א"צ לישבע כ"פ):