רלב"ג על התורה, שמות כא:יב

1מכה איש ומת וגו' עד וכי יפתח איש בור.

2באור דברי הפרשה

3מכה איש ומת מפני ההכאה ההיא מות יומת ואם לא הזיד להרגו אבל הרג אותו בשגגה כאלו תאמ' שיבא ביער לחטוב עצים ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הנה אשים לך מקו' אשר ינוס שמה והם ערי המקלט אשר זכרה התורה במה שאחר זה. וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה הנה לא ינצל באחת מערי המקלט אבל תקחנו למות אפי' מעם מזבחי שהוא היותר ראוי שיהיה קולט וזה כי ערי הלוי' קולטים. כמו שיתבאר ואם מחנה לויה קולט כ"ש מחנה שכינה והנה למדנו מזה המקום שאין לוקחים למות מעם מזבחי אלא מי שנתחייב מיתת ב"ד לפי המשפט האמתי ולפי שאמר מעם מזבחי ולא אמ' מעל מזבחי למדנו שאינו קולט אלא מה שהוא עמו והוא כהן העובד עבודה שם ולפי שאמר להרגו בערמה למדנו שראוי שיהיה הורג בן דעת שיוכל להערים יצאו חרש שוטה וקטן שאינם מערימים ויצא מי שאינו מערים להרוג כמו הרופא והמיסר. וראוי שתדע שאיזה שיהיה המומת מישראל יתחייב ההורגו מיתה היה איש או אשה או קטן שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם וראוי שתדע שאיזה שיהיה ההורג שיהיה בן דעת יתחייב מיתה ולא אמר הכתוב איש אלא שדבר בהווה ולזה תתחייב האשה החורגת הטומטום והאנדרוגינוס וזה מבואר בנפשו מענין זאת האזהרה כי התורה צותה לסלק ההיזקי' מבין בני אדם כדי שישלם הקבוץ המדיני ולזה גם כן תמצ' שהתורה בארה בקצת המקומות שהאשה תענש בהזיקה לזולתה אמר וקצותה את כפה וכן ראוי שיתברר לך שדין האשה ודין האיש אחד בשאר העונשין הנוהגים זה המנהג ואולם שאר משפטי ענין הרציחה יתבארו ממקומות אחרי' מהתורה ומכה אביו ומכה אמו הוא חייב מיתה ולפי שלא נתבאר בתורה תאר זאת המיתה נברור לו הקלה שבמיתו' והו' חנק כי אין ראוי שנטול מהעונשין כי אם מהראוי לא יותר ולפי שההכאה מצאנוה נופלת על ההכאה שיש בה מיתה כאמרו ויך את המצרי לכל מכה נפש ועל הכאה שאין בה מיתה נאמר ארבעים יכנו והיא הכאה שאין בה חבורה וכי יכה איש את עין עבדו והיא הכאה שיש בה חבורה והיה בלתי אפשר שתהיה זאת האזהרה בהכאה שיש בה מיתה כי לא יצטרך להזהיר על זה הוא בהכאה שאין בה מיתה ולפי שההכאה שאין בה מיתה תהיה אם הכאה שיש בה חבורה הנה אין ראוי שנטיל זה העונש הנפלא כי אם בהכאה שיש בה חבורה כי זה אולי היתה הכונה בזאת ההכאה ועוד שאנחנו נלמד זה הדבר מענינו רצוני שזה ההכאה היא ממין הכאת ההריגה שהזהיר עליה קודם זה אין הבדל ביניהם אלא שאין זאת ההכאה מיתה ולפי שהכאת ההריגה שיש בה חבורה לפי הנהוג מזה הפועל הנה תהיה בזאת ההכאה חבורה. וראוי שתדע שלא יקרא מכה מה שיעשה ע"ד הרפואה וכן אם הכה אותם אחר מיתה כי המכה היא פעל מכוון להזיק יצטער בו המוכה וגונב איש ומכרו ונמצא זה הנגנב ברשות הגונב הנה ימות הגנב והנה נתבאר בפרשת כי תצא שאחד האיש ואחד האשה או קטן או זולתם ממי שהוא נכלל בתורת ישראל ינהג בו זה הדין אם גנבוהו שנאמר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל כל נפש במשמע. וראוי שתדע שלא יקרא גונב אם גנב נפש מהנפשות שהם ברשותו כמו בנו ותלמידו ואחיו הקטן ומה שידמה לזה ויתבאר זה עוד ממה שאמרה התורה ונמצא בידו ר"ל שיהיה נמצא בידו אחר הגנבה פרט לאלו שם מצויין בידו ואינו חייב עד שיכניסנו ברשותו שנאמר ונמצא בידו ואינו חייב עד שימכר הנגנב בעצמו פרט למוכר האשה לולדותיה או מה שידמה לזה שנאמר ומכרו שימכר אותו בעצמו והנה זאת המיתה היא בחנק כי לא נתבאר תארה בתורה ואולם שאר דיני גונב נפש יתבארו בפרשת כי תצא ומקלל אביו ואמו מות יומת בסקילה שנאמר אביו ואמו קלל דמיו בו וכבר יתבאר שזה מורה על הסקילה ממה שאמרה תורה באבן ירגמו אות' דמיהם בם והנה זאת הקללה היא בשם מהשמות המיוחדים לשם יתעלה לא בכינוי וזה נתבאר מענין הקללות הכתובות בפרשת סוטה שהם בשם המפורש. וראוי שתדע שכבר יתחייב על הקללה אע"פ שקללם של בפניהם ולא נצטערו בקללה ההיא כי הקללה תאמר על זה האופן כמו שאמרה התורה לא תקלל חרש ולזאת הסבה יתחייב בקללה אפי' לאחר מיתת אביו ואמו וזה מבואר מאד וראוי שתדע שלא יתחייב על הכאת אביו ואמו ועל קללתם אם לא היו ישראלים וזה כבר נלמד מענינו כי כל אלו הדינים הם בישראל לבד כמו שיתבאר ברוצח שנ' וכי יזיד איש על רעהו וגונב נפשות נתבאר זה גם כן כמו שקדם ואולם מדברי סופרים הנה הגר אסור להכות אביו ואמו ולקללם. וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף באופן שלא ימות במכה ההיא ונפל המוכה למשכב אם יקום המוכה והתהלך בחוץ על משענת טבעיו ר"ל שישוב לבריאותו ונקה המכה מהמיתה אבל יתן לו מהממון בשיעור מה שנתבטל מהמלאכה בסבת המכה ההיא ויפרע שכר הרופא לרפאתו ממה שיקרה מהחולי בסבת המכה ההיא והנה למדנו ממה שיאמר באבן או באגרוף שאינו חייב בניזקין אם לא היה במה שהכהו בו כדי להזיק כמו הענין באבן או באגרוף וזה הענין ג"כ אפשר שנלמדהו על צד ההיקש ממה שזכרה התורה במיתה או באבן יד אשר ימות בה הכהן ר"ל שהיה בו כדי להמית וראוי שתדע שהוא מן היושר שיהיו אומדים אותו אחר שהכה אם יש במכה ההיא כדי להמית ואם אין בה כדי להמית יפטר המכה מהמיתה וזה האדם שלא הוכה אפשר שיקרו לו מקרים ימות בהם ובהיות ענין כן הנה אם חייבנו המכה מיתה במות המוכה קודם שירפא מהמכה הנה ימות המכה בלא משפט כשמת המוכה בסבת מקרים אחרים לא בסבת המכה והתורה אמרה וכי יזיד איש על רעהו להרגו שיהיה הוא ההורג אות ולזה יחוייב שיהיו אומדין המכה אם שיתכן שימות בה המוכה ואם היא באופן שיאמרו אותו שכבר יוכל לקום ולהתהלך בחוץ על משענת טבעיו יהיה המכה פטור מהמיתה ואף על פי שימות המוכה והנה ענין השבת הוא שיתן לו מה שבטלו ממלאכתו אשר הוא יכול לעשותה ואינו דומה שבת מי שהוא נוקב מרגליות לשבת מי שהוא עושה מעשה מחט ולזה אמר שבתו והנה אם היתה מלאכת המוכה מהאיש המכה אותו כמו שהיה עבד עברי הנה יפטר המכה מהשבת וענין הרפוי שיתן שכר הרופא לרפא אותו עד שיבריא מהמכה ההיא ומהמקרים הבאין בסבתה כאלו תאמר שהעלתה המכה צמחין או שנתסרה אחר שהיתה ולא יתחייב המכה לרפאת מה שיהיה למוכה מהחלי בסבת רוע הנהגתו כי הוא לא נתחייב כי אם על רפואת מה בא לו מההיזק בסבתו וכן הענין בזבת וזה מבואר בנפשו מלשון התורה ומענין זאת המצוה כי זה אמנם היה מהתורה על צד היושר שישלם לו מה שהיזקו לא שישלם לו מה שהגיע לו מהנזק לא בסבתו. וכי יכה איש את עבדו הכנעני או את אמתו הכנענית בשבט ומת תחת ידו רוצה לומ' שימות תכף קודם שיעברו עשרים וארבעה שעות הנה יהרג אדוניו בחרב אך אם יחיה יום שלם שהוא משקיעת השמש עד שובו לשקוע שנית או יחיה משני ימים כשיעור היום השלם הנה לא ימות אדוניו כי כספו הוא. וראוי שתדע כי האדם יהרג על הריגתו העבד והאמה הכנענית כי הם בעלי תורה זולת מצות מעטות יהיו פטורים עליה כמו הענין באשה ישראלית ולזה היה העבד נכלל במה שאמר וכי יזיד איש על רעהו כי העבד הוא רע לנו בענין התורה ואמנם הקלה התורה במפשט מפני היותו כספו כמו שאמר לא יוקם כי כספו הוא ומפני זה יהיה לו רשות ליסרו אך לא ימשול להכותו מכה אכזרית שימות בו. וראוי שתדע שאם לא היה זה העבד כלו שלו או זאת האמה לא ינהג בו דין יום או יומים אך יהיה האדון נהרג עליו אם מת בסבת המכה אפילו אחר זמן מרובה כמו הענין בהריגת שאר האנשים ולמדנו זה ממה שאמר את עבדו ואת אמתו כי כספו הוא ואם לא היה עבדו בעת שהכהו וקנה אותו קודם שימו' או הפך רצו' שכבר היה עבדו בעת שהכהו ואינו עבדו בעת שמת לא ינהג בו דין יום או יומים שנאמר וכי יכה איש עבדו שיהיה עבדו בעת שהכהו ומת תחת ידו שיהיה ברשותו בעת שמת. וכבר נלמד זה ג"כ ממה שאמר לא יוקם כי כספו הוא שכבר יתבאר מזה שהו' כספו בעת מותו וזה מבואר בנפשו וכבר כתב הר"ם ז"ל כי לזה אמר' תור' בשבט מפני שיש לו רשו' ליסרו אבל אם הנהו בחרב אינו בדין יום או יומים כי אין לו רשות להכותו בזה האופן ודברים של טעם הם. וכי ינצו אנשים והכו אשה הרה ולא יהיה אסון באשה. הנה יענש המכה כאשר ישית עליו בעל האשה לתת בדמי הולדות ויתן דמי הולדות על פי הדיינין ר"ל שאם היה בעל האשה מקשה לשאול הנה הדיינין ישפטו ביניהם על צד השומא והאומד. והמשל שאם יפטרהו בעל האשה במנה אף על פי שלפי השומא יהיה ערך מזה יותר ממנה יפטר המזיק במנה כי דמי ולדות לבעל ולזה יש לו למחול וראוי היה שיהיה ערך הולדות לבעל לפי שהבני' הם שלו ולו הם מתיחסים וזאת השומא הוא שיראו במה תמכר אשה הרה כזו וכמה תמכר בהיותה בלתי הרה ומה שתמכר יותר בהיותה הרה הוא לבעל ואם אסון יהיה באשה הנה יהרג הורגה ולא יענש בממון וזה אמנם יהיה כשנתכון לאשה אבל אם נתכון לחברו והרג את האשה פטור המו שביארנו במה שקדם ואז לא יפטר מדמי ולדות כי התורה לא פטרה אותו מדמי ולדות אם הרג את האשה אלא מפני שיתנו נפש תחת נפש ואין ראוי שיהיה מת ומשלם וכן מצאנו במכה רעהו באבן או באגרוף שלא נתחייב ממון אלא כשלא ימות המכה. עין תחת עין. ר"ל אם לא יהיה אסון שם שאם היה שם אסון יהיה העונש נפש תחת נפש אמנם כשלא היה שם אסון יענש בממון. וזה כי בולדות אף על פי שהיה סופם להיות נפש מפני שאינם עתה שלימי הבריאה לא יענש כי אם בממון ואותו הממון יהיה לבעל כמו שקדם ואם היה הנזק באופן אחר כאלו תאמר שחסרו עינה או שינה או אבר מאיבריה יהיו אומדין עין תחת עין בממון כאלו תאמר כשיראו כמה יהיה ערך הנזק בעין וכמה יהיה ערכו אחר שחסר עינו ואותו הפחת ישלם המזיק וכבר יתבאר לך שזה העונש הוא ממון ממה שאומר וזה שכבר מצאנו בנזקין שיש בהם עונש ממון כמו שקדם באמרו רק שבתו יתן ורפא ירפא. וכן הענין בולדות שהם כאבר מאיברי האש' ולזה ראוי שיהיה הענין כן באלו הנזקין ואין לאומ' שיאמר שכבר יעשו לו מכה במכה ההיא ויתן עם זה השבת והרפוי כי אין זה מיושר התורה שיענה יותר ממה שהזיק ולזה הוא מבואר שהוא יפטר בממון ועוד כי היזק הולדות הוא יותר עצום מהיזק האיברי' ואין ראוי שיהיה עונש על ההיזק היותר עצם יותר קל ואם היה אומרו עין תחת עין כפשוטו יהיה העונש עליו יותר מהעונש על הולדות כי עונש הגוף הוא יותר קשה לאין שעור מעונש הממון ועוד כי כמו שבהיזק המיתה אין הבדל כמין בין העונש שיגיע על המתת עבדו והעונש אשר יגיע על המתת זולתו כן ראוי שיהיה הענין בנזקין והנה מצאנו העונש על נזקי העבד ממון כי הוא ישולח לחפשי תחת עינו או תחת שנו ואם היה אמרו עין תחת עין כפשוטו היה ראוי שיהיה כן בעונש אשר יגיע לאדון בשחתו עין עבדו לא יהיה הבדל ביניהם במין אבל יהיה ההבדל ביניהם באופן אחר כאלו תאמר שאם יעמוד זמן מה אחר ההכאה קודם שתשחת עינו יפטר האדון ועוד כי התורה הזכירה כאילו החבלות החמור תחלה כמו שנבאר במה שיבא וכבר דתחילה לבאר שהעונש בניזקין הוא ממון במה שחחיב לתת שבת ורפוי במה שאמר כי כבר ינקה המכה מעונש אחר ואחר זה רצתה לבאר אופן הטלת זה העונש שלא תחשב שיפטר בשבת ורפוי אבל אם היתה החבלה בוולדות יתן גם כן דמי ההולדות ואם היתה החבלה באיברים אחרים יתן דמי האברים ההם ועוד כי התורה אמרה במאמר כולל כי כשלא יהיה אסון יענש בממון ולזה יהיה שב אמרו עין תחת עין אל מה שאמר ענוש יענש ר"ל שהוא יענש בממון עין תחת עין ועוד כי עונש הגוף ועונש הממון הם עונשים אין התיחסות ביניהם וראוי שיהיה העונש לפי המרי ובהיות הענין כן ראוי כי הדברים אשר יהיה עונשם בגוף אין להם יחס אל הדברים אשר ענשם ממון כי ההקש הוא אחד וכאשר היה זה כן הנה מן השקר שישתתף בדבר אחד בעינו עונש הגוף ועונש הממון ולפי שכבר התבאר שבכמו אלו ההיזקים יהיו שם עונש בממון שנ' רק שבתו יתן ורפא ירפא הנה הוא בלתי אפשר שיהיה שם עונש גוף ג"כ ולא יקשה בעיני' איך יתכן שיובן אמרו עין תחת עין ממו' כי כמו זה הלשון אמרה התורה במה שהוא ממון אמר בפרשת אמור אל הכהנים ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש ויותר זה ממה שאמר אחר זה השור יסקל וגם בעליו יומת שהוא בלי ספק ממון כמו שנבאר בהגיענו שם בג"ה. הנה קראה התורה מיתה תתו דמי נפשו באמרו אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ועוד כי התורה אמרה ולא תקחו כופר לנפש רוצח וגו' למדנו מזה לפי מה שנתבאר בשרשים הכוללים שכמה שהוא למטה מזה יקחו כופר ולזה יתבאר שבכמו אלו החבלות יהיה העונש ממון ואחר שהתישב לנו זה נשלים ביאור הענין אמר שאם לא יהיה שם אסון הנה יענש במה שהכל בממון עין תחת עין ר"ל שישומו דמי עין הנזק וישלם לו וזאת השומא תהיה כשישומו כמה יהיו דמיו אם ימכר קודם שנשחת עינו וכמה יהיו דמיו אם ימכר אחר השחתו וכבר נתבאר במה שקדם שהוא יתן לו ג"כ השבת והרפוי. וכבר יתבאר לך גם כן שהוא ישלים דמי צערו אשר נצטער בזאת ההכאה מן הענין בעצמו וממה שנזכר מזה בתורה וזה שהוא ראוי שישלם לו זה הצער כי אתה תמצא האנשים שיעשו מלאכה שכל מה שיגיע במלאכה ההיא מהצער יותר יותן להם שכירות רב והנה נזכר זה גם כן בתורה באמרו כויה תחת כויה והנה אפשר בכויה שלא יגיע בו נזק זולת הצער כאלו תאמר שבואו בשפוד על צפורנו ואמר גם כן בקנס האונס תחת אשר עינה ר"ל שהוא ישלם זה בעבור שציער אותה וכבר יתבאר לך שהוא ישלם דמי הבשת כי אתה תמצא באנשים שיקחו שכירות בעשיית המלאכות שכל מה שיהיה הבשת בעשיית המלאכה ההיא יותר עצום ינתן להם שכירות יותר רב וכבר נלמד זה ג"כ ממה שאמר' התורה ושלחה את ידה והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה וזה כי התורה לקחה הפרט אשר יהיו בו בושת להורות שכבר תקפיד' התורה בענין הבושת ולזה תמצא גם כן שיענה מוציא שם רע מפני הבושת כי הוא לא הזיק באופן אחר ועם כל זה ענשה אותו התורה מאה כסף ומזה המקו' יתבאר לך כי בושת הוא ממון לא קנס כמו שחשבו רבי' ולזה אמרו ז"ל משלם בושת ופגם על פי עצמו ואינו משלם קנס כבר בארו לך כי הבושת הוא ממון ועוד כי הם אמרו במאמר כולל כל מי שאינו משלם במה שהזיק אינו משלם על פי עצמו ולפי שהבשת הוא דבר שמשלם בו במה שהזיק כי הוא משוער לפי המביש והמתבייש הנה הוא יהיה משתלם על פי עצמו ומה שזה דרכו הוא ממון ולא יטעך מה שאמרו בראש החובל על ענין הבשת חסדא חסדא קנסו הוא מגבת בכבל. שירה שהבשת הוא קנס כי הבשת הנזכר שם הוא קצוב ולא ישוער לפי המביש והמתבייש ומה שזה דרכו הוא קנס ולזאת הסבה קראנו שלשים של עבד קנס ואף על פי שעיקרו ממון לפי שהתורה השוה בזה עבד לעבד וכבר יתבאר זה לך גם כן ממקומות רבים מהתלמוד שהבשת הוא ממון ואין הנה מקום זאת החקירה כי הוא יותר ראוי בחבורים התלמודיים. וראוי שתדע כי דמי הולדות הם לבעל כשהיה חי בשעת נגיפה כי התורה זכתה לו אמנם אם נגפוה אחר מיתה הבעל יהיו דמי ולדו' לאשה לא ליורשי הבעל וכן הענין במי שהיתה מעוברת ואין לה בעל שדמי הולדות הם שלה וזה מבואר בנפשו לפי לשון משפטי התורה עם מה שהתבאר מהשרשים הכוללי' ומזה יתבאר שאם היה בעלה גר ואין לו יורשין וחבל בה בחיי הגר ומת הנה יפטר מדמי ולדות כי נכסיו הם הפקר וכל הקודם בהם זכה ובכאן התבאר שהחובל בחברו חייב בחמשה דברים בנזק אם חבל בו באופן שלא ישוב לענינו הראשון כמו ששחת עינו או קטע ידו ובשבת וברפוי ובצער ובבשת וכבר תהיה החבלה באופן שיתחייב בקצת אלו הדברים זולת קצת כאלו תאמר שאם לא היה שם כי אם צער לא ישלם כי אם צער ואם לא היה שם כי בושת לא ישלם כ"א בשת והקש על זה ולמדנו ממה שאמרנוהו ולא יהיה אסון ענוש יענש שהדבר שיש בעינו מיתת ב"ד לא יתכן שיהי' בו עונש ממון כי עונש הגוף ועונש הממון הם עניני' מתחלפי' חלוף רב ולא יתכן שיהיו בנושא אחד ולזה מה שיהיה בו מיתה אם היה מזיד לא יפול בו עונש ממון אפי' אם היה שוגג כי ההבדל שיש בין שוגג למזיד אינו אלא לחייבו מית' או לפטרו. וכי יכה איש את עין עבדו הכנעני או עין אמתו הכנעני' באופן שישחית אותה שלא ישוב לענינה הנה יוכרח האדון לשלחו לחפשי תחת עינו וענין שלוחו לחפשי הוא שיכתוב לו גט שחרור יהיה ענינו שהוא בן חורין ויתננו לו ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל הנה יחוייב שיש לשחנו לחפשי תחת שנו וזה השן איננה שן של חלב שהיא חוזרת אבל השן שאיננה חזורת כמו העני' בעין כי הוא דבר בשן הדומה בענינה לעין ואחד שן ואחד עין ואחד שאר איברים הדומים להם שיהיו מומין שבגלוי ואינן חוזרין כמו שיתבאר מהשרשים הכוללים. וראוי שתדע שזה הדין ינהג בעבדו ואמתו אבל אם היה עבד או אמה של אחרים יתחייב בחבלו בו כי הוא ראוי בחיובו חבלו בחברו אולם כאש' הכל בעבדו ואמתו אם חסרו אבר דומה בענינו לשן ועין כמו ראש החוטם וראשי האזנים וראשי אצבעות הידים והרגלים וראש הגויה וראשי הדדים של אשה הנה ישלחנו לחפש ואם חבל בו באופן אחר פטור כי התורה לא חייבה אותו בחבלו בו אם לא בזה האופן וראוי שתדע שהשחתת העין יהיה בשני הצדדים אם כשישחית הראות אם כשישחית כלי העין והנה בכל אחד מאלו הפני' יצא העבד לחפשי אם ישחית עינו האדון שנאמר ושחתה והמשל שאם היה מרגיש קצת הרגש בחוש הראות ועוד אותו האדון באופן שאינו רואה כלל ולא יחזור לו ראותו אע"פ שנשאר לו עינו הנה כבר נשחת העין וישולח העבד לחפשי וכן אם לא היה רואה העבד ונקר האדון עינו כי קודם זה היה העין חלק מב"ח ואחר כך נשחת ושב באופן שאינו חלק מב"ח וכן ההיקש בשאר ראשי האיברים כי ההשחתה תהיה בהם בשני אלו הצדדים וראוי שתדע כי כבר יצא העבד לחירות בזה אף על פי שלא הכהו האדון אבל הפיל שנו או יסמא עינו בזולת הכאה שנאמר אם שן עבדו או שן אמתו יפיל איך שיהיה שיפילנו אע"פ שנתכון לרפואתו והוא שיתכוין לעינו או לשנו שנאמר ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו אבל אם הכהו בלא מתכוין אין העבד יוצא לחירות כאלו תאמר שזרק אבן לכותל ונגע בעבדו והפיל שנו וכן אם נתכוון להזיק ולא היתה ההכאה על העין או על האזן אבל אצלה על דבר אחר כאלו תאמר שיכה בפטיש על האבן אצל עינו או אצל אזנו ונתחדש לו ממנה העורון או חרשות אינו יוצא לחירות שנאמר וכי יכה איש את עין עבדו כשתהיה ההכאה בעין בדרך שיתחדש ממנה בעצמות העורון ולפי שחייבה התורה לשלחו חפשי אחר זה הנה נסתפק לחכמי התלמוד אם דינו כדין משוחרר כיון שהוא מחוסר שחרור ולזה אם חבל בו איש אחר תוך זה הזמן אין העבד ולא רבו יכולין להוציא ממנו לא העבד לפי שאינו משוחרר ולא רבו לפי שאין לו בו קנין ואם חבל בו רבו אחר זה קודם שישוחרר פטור ואם תפש העבד אין מוציאי' מידו לפי שהוא ספק וראוי שתדע שאם הפיל אחר שינו יהיה הנזק לעבד כי התורה זכתה לו בזה עד שישולח בו חפשי ולזה יהיה זה הנזק לעבד וילקח בו קרקע ורבו אוכל פירות ויהיה הקרקע של עבד כשיצא לחירות. וכי יגח שור את איש או את אשה בקרניו ומת סקול יסקל השור על יד ב"ד כמו הענין בשאר העונשים הנלוים לזה עם שבזה יגיע תועלת מזאת הסקילה שישמרו האנשים הב"ח אשר ברשותם באופן שלא יזיקו ולא יאכל את בשרו ולא יהנו ממנו כי האכילה הוא מין ממיני ההנאה ולא היה צריך לומר בכאן שלא יאכל את בשרו אם היתה כונתו למנוע אכלתה לבד כי מפני שהוא נסקל אין ספק שהוא אסור באכילה לפי מה שיתבאר במה שיבא ולפי שהוא ראוי שיהיה משפט בשרו בזה ומשפט שאר חלקיו משפט אחר לפי שלא הזיק בבשרו יותר ממה שהזיק בחלבו או בעורו או בקרניו והדומה לזה ממה שהוא חלק מהשור הנה יהיה השור כלו אסור בהנאה כמו שיתבאר מהשרשי' הכוללים ובעל השור יהיה נקי מלשלם ממון כלל וראוי שתדע שאחד שור ואחד שאר ב"ח שיש ברשותו של אדם ואולם דבר הכתוב בהווה וזה מבואר כי הכונ' בזה היא לשמר שלא ימית האנשים הב"ח שהוא ברשותו של אדם וכן הוא מבואר שאחד נגיחה או נשיכה או רביצה או בעיטה או נגיפה כיון שכוונתו להזיק כמו הענין בנגיחה וזה מבואר בנפשו מהשרשים הכוללים ואין השור חייב מיתה עד שיתכוין להזיק לנפש אדם שנאמר אחר זה ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו וזה אמנם ישלם כשיכוון להזיק לאדם אמנם אם נתכון להזיק לבהמה והזיק לאדם הנה יהיה היזקו לו במקרה ומה שזה דרכו לא יתכן שתשלם בו העדה כי הוא לא יגיע כי אם על המעט וזה מבואר מאד. וראוי שתדע כי לא יתחייב מיתה השור שלא נגע מעצמו אבל הקניטוהו אנשים והניחוהו שנאמ' כי יגח שיהיה נגח מעצמו ולא שיניחוהו וכן הענין אם נגח שור אחר שאם הגיחוהו הנה הבעלים פטורים והוא מבואר שאין גומרין דינו של שור אלא בפניו כי אז יתברר שזהו השור שהמית וראוי גם כן שיהיה גמר דינו בפני בעליו כי אליו מגיע הנזק והוא יטען מה שאפשר לו מהזכות על שורו ואם לא היו שם הבעלים אולי יסקל השור ולא במשפט ועוד כי התורה אמרה והועד בבעליו הנה כבר הקפידה התורה שתהיה ההערה בפני בעליו כדי שיטעון על זה מה שאפשר עליו וכן ראוי שיהיה הענין בגמר דינו ולזאת הסבה יתבאר שאם קדם האדם ושחטו קודם שיגמר דינו שהשור הוא מותר באכילה לפי שלא יתכן שיגמר דינו אחר זה ועוד כי התורה אמרה סקול יסקל השור שיהיה שור בעת שיגמר דינו לסקלו וזה איננו שור ואמנם אם שחטו אחר שנגמר דינו הרי הוא אסור בהנאה ומי שיאכל מבשרו כזית לוקה כי גמר דינו אסרו בהנא' לא סקילתו וזה מבואר מאד והוא מבואר שהשור שאין לו בעלים יסקל ג"כ כשהמית את האדם כי הכוונה היתה בזאת המצוה לסלק ההיזקים הממיתים האנשים ולא יצטרך לגמור דינו בפני בעליו כי אין לו בעלים ואם היה השור טרפה אינו נסקל שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת ר"ל שהשור יומת והשור הטרפה הוא חשוב כמת ואם היה בעל השור טרפה הנה השור אינו נסקל שהרי בעל השור אם המית פטור מפני שהוא חשוב כמת. והתורה אמרה מכה איש ומת מות יומת ועוד שהוא עדות שאי אתה יכול להזימה וכל עדות שאתה יכול להזימה אינה עדות כמו שיתבאר במה שיבא. ואם שור נגח והוא מתמול שלשום והועד בב"ד כי שם לבד יהיה העדות בפני בעליו שהוא נגח היום ותמול ושלשום הנה אם לא ישמרנו בעליו אחר זה והמית איש או אשה השור יסקל על יד ב"ד וגם בעליו יומת. וראוי שתדע שאין זאת המיתה בב"ד כי כבר הקפידה התורה ברוצח הנהרג שיזיד על רעהו ויערים בהריגתו. ועוד כי כבר בארה התורה שלא יעתק דין מה שיש בענינו עונש מיתה אצל עונש ממון באמרה ולא תקחו כופר לנפש רוצח לנוס אל עיר מקלטו ולפי שבזה המקום נעתק עונש אל הממון הוא מבואר שאין זאת המיתה על יד ב"ד ולזה הסכימו במכילת' שזאת המיתה היא בידי שמים והופר הוא כפרה לה ויתכן גם כן שיהיה אמרו וגם בעליו יומת כאלו אמר שישלם נפש תחת נפש וה אמנם יהיה כשיתן דמי הנהרג אם ישימו יורשי הנהרג כופר עליו ואז יתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו לפי ערך הנהרג ואמנם אמ' אם כופר יושת עליו שאם רצו היורשים למחול הכופר הרשות בידם ולפי שהוא חוטא בזה הענין מפני שלא שמר שורו המועד כראוי הנה יהיה הכופר כפרה על זה החטא ולזה יהיה דינו דין הכפרה לכל הדברים ר"ל שאם מת בעל השור קודם שיתן הכופר הנה היורשים פטורים ממנו לפי שאין כפרה לאחר מיתה וכן אם לא היה בעל השור ראוי לכפרה כמו שהיה קטן או שוטה. וכבר מצאנו שהכופר הוא לכפר על הנפש אמר בפרשת כי תשא ונתנו איש כופר נפשו ליי' וסוף העני' לכפר על נפשותיכם ולזה הוא מבואר שדין הכופר אשר נזכר בכאן הוא דין הכפרה לא דין הממון כי לא יתכן לקחת ממון תמורת נפש אם לא על צד הכפרה ואם יגח השור קטן או קטנה מישראל כמשפט הזה יעשה לו ר"ל שיסקל השור וישלם בעליו כופר אם היה מועד ואם היה הנגוח עבד כנעני או אמה כנענית הנה יהיה הכופר שלשים שקלים של כסף כל שקל מהם משקל שפ"ד שעורות והם יהיו לאדוניו והשור יסקל וזה לך ראיה כי מה שאמר או בן ינג או בת יגח הוא בבני ישראל. ועוד כי כל הענין כלו מדבר כשהיה הנזק לאנשי התורה אבל הבדיל בין קצת לקצת וזה כי העבד והאמה מפני שאינם בשלמות בגדרי ישראל הבדיל ביניהם ובין ישראל. וראוי שתדע כי שור של שני שותפין שהועד והמית יתחייב כל אחד מהם בכופר שלם כי הכופר הוא לכפרה על הנפש ולכל אחד מהם תצטרך כפרה שלמה כי נפש יש לו והנה מי שלא ירצה לתת את הכפר כופין אותו ב"ד לתת ליורשי הנהרג ואולם זאת ההעדה היא לפי שפוטי הפסוק שתהיה נגיחתו בשלשה ימים שנאמ' ואם שור נגח הוא מתמול שלשום ואולם העדתו אפשר שתהיה יחד רוצה לומר שיעידו העדים בב"ד שנגח שלשה ימים שנאמר והועד בבעליו אחר נגיחתו שלשה פעמים וידמה שלא אמרה תורה מתמול שלשום אלא כדי שתהיה הריגתו האנשים בשלשה פעמים זה אחר זה כי אז יהיה מועד אם הרג שלשה יחד בהכאה אחת במספר כי אין ראוי שנחשוב אותו למועד כשהיה הענין בזה התואר ומזה המקום יסור הספק איך יתכן שיהיה מועד אחר הוא נסקל בהריגה אחת לבד וזה שזה אפשר כשהרג שלשה אנשים ובאו אחר כן עדים והעידו זה בב"ד וקודם שנגמר דינו הרג הרביעי כי אז יסקל השור וישלמו הבעלים כופר או אם הרג שלשה גוים כי אז הוא מועד לאדם או שהרג שלשה בני אדם טרפה הי הוא אינו נסקל עליהם שנאמר והמית איש או אשה יצאו אלו שהם כמו מתים ולפי שהכופר לכפרה נפשט בו להחמיר הוא בהפך מה שהיינו שופטים בו אם היה ממון ר"ל שאז היינו שופטים בו להקל בספק שיפול בחיובו ולפי שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת למדנו שאין הבעלים משלמין כופר עד שיסקל השור ונאמר שזה אמנם יהיה כשהיה מחוייב השור סקילה אמנם כשלא היה חייב השור סקילה וזה אמנם יהיה כשלא היתה כוונתו להזיק כי אז לא יתחייב השור סקילה כמו שיתבאר הנה אז ישלמו הבעלים כופר מפני שלא שמרו אותו כי חייב הכפר יבא מזה הצד כי האדם מוזהר שלא ישים דמי' בביתו ולזה יביא הכופר לכפרה על זה העון וזה אמנם יהיה כשהיה מועד ליפול על בני אדם בבורות לאכול ירק שם או שהיה מועד להתחכך להנאתו בכותלים להפילם על בני אדם כי מפני שהוא מועד להרוג האנשים בזה האופן הנה יתחייבו הבעלים כופר כשלא שמרוהו ולא נאמר כיון שאין השור נסקל אין הבעלים משלמין סופר כי מפני שהכופר היא לכפרה נחמיר בזה ונאמר כי אולי לא הקפידה התורה בזה אלא כשהיה השור ראוי לסקילה וכן אם העידו העדים שיש לו שור נגח בבקרו ולא ידעו אי זהו הנה ישלחמו הבעלי' כופר אף על פי שאין השור נסקל כי הוא מוכרח לשמר כל בקרו לשמרם מן זה ההיזק הנפלא כי זאת היתה כוונת התורה בזה הענין בלי ספק. ואולם אם חבל השור באדם זה ממה של נזכר דינו בתורה ואולם נלמד זה הדין מנזקי שור בשור ומה שנזכר בענין הכופר התורה וזה כי במקום שאין לאדם חיוב ממון כשהזיק בידיו יתחייב ממון כשהזיק שורו ומפני זה יחוייב כי במקום שיהיה לאדם חיוב ממון כשהזיק בידיו יתחייב ממון כשהזיק שורו ומזה יתבאר כי השור לא יתחייב בחמשה דברים. ואולם יתחייב בנזק לבד כי הכופר הוא נזק ומזה יתבאר כי השור לא יתחייב בדמי ולדות כי לא חייבהו התורה רק בדמי נפש שהוא כן קיימא כמו איש ואשה ובן או בת ועבד ואמה וזה מבואר משרשי הכוללים וכבר יתבאר גם כן שאם היה השור מועד ושמרו בעליו השמירה הנהוגה לכמו הב"ח ההוא הנה הוא פטור מן הכופר שהרי שמרו וכתיב ולא ישמרנו בעליו וכן יתבאר שאין הבדל בין תם למועד אלא בשור ומה שידמה לו שאינו מועד לזה מתחלת ענינו ואולם אם היה שם מי שהוא מועד מתחלתו לזה כמון הארי והדוב והזאב ומה שידמה להם במקומות אשר ימצאו מועדים להריגת האדם הנה יתחייב עליה' לפי מה שאחשב כזולת העד' אם לא שמרם כראוי וזה מבואר מהשרשים הכוללים והנה התועלות המגיעות מאלו הפרשיות הם במצות והכונה בכללם סלוק החבלו' והיזיקי' בין בני האדם באופן שלא ימיתו קצתם קצת ולא יחבלו קצתם קבצת ולא ימותו הב"ח אשר ברשות האדם האנשים והתועלת בזה מבואר בתקון הקבוץ המדיני. והנה היה ההורג חייב מיתה מדה כנגד מדה והיא מכה אביו במיתה למה שיש בזה מהעזות כנגד הוריו אשר היה מחוייב לכבדם ולירא מהם ולזאת הסבה היה המקלל במיתה והיה מיתת המקלל יותר חמורה לפי שכבר שיקל אותו ולאנשים לקלל מלהכות והיה שכבר גונב נפש חייב מיתה כשנשתעבד בו ומכרו לפי שהוא יוציאהו מגדר התורה באופן מה כי הוא ימכר אותו בחזקת עבד כנעני עם מה שימשך מזה מההפסד שלא יודע מאי זו משפחה הוא. ויקרה לו שיקח אחותו או אחד משאר העריות. ולזאת הסבה לא יתחייב אם לא גנבו מאחיו ר"ל שאם מכרו לאחד ממשפחתו פטור כמו שיתבאר בפרשת כי תצא והנה היה עונש החבלות ממון לפי שבזה יש תשלומין מה לנחבל והוא מן היושר שתשתדל התורה שישולם לו מה שחסרו אותו לפי מה שאפשר ואם היה העונש בזה מדה כנגד מדה לא יהיה בזה שום תועלת לנחבל. ועוד כי לפעמים לא יהיה לנחבל מה שירפא בו בעצמו וימות ויגיע מזה היזק לו וגנות לחובל בו ועוד כי אי אפשר לעשות בכל החבלות מדה כנגד מדה וזה מבואר בנפשו ולה ראוי שיהיה העונש ממון והנה הקלה התורה בהריגת האדם בעברו ואמתו כי כספו הוא והיה עונש הפלת הולדו' ממון לפי שאינם בריאה שלימה והנה ישולח העבד חפשי בהשחתת עינו או שנו ומה שידמה להם מהאיברים לפי שכבר היה ראוי שיתן לו האדון דמי האבר ההוא כי אינו ברשותו באופן שיוכל להשחית איבריו אבל הוא לו לעבדו לעולם בהם תעבודו ולפי שלא יתכן שיתן האדון כסף לעבדו רצצה התורה שיהיה הכסף ההוא פדיון העבד ההוא מיד רבו ובזה תועלת גם כן שישמר האדון מהכות עבדו ואמתו באכזריות פן ישחית אחת מאבריהם אשר יחוייב לו שישלחם לחפשי עליהם והנה היה עונש הב"ח ההורג את האדם מיתה כדי שלא יוזק בו אדם ולהזהיר בעליו לשמרו והנה היה בעליו פטור אם לא היה זה הב"ח מועד כי לא היה לו להעלות זה על דעתו ואולם כשהיה מועד ולא שמרו כראוי אז יתחייב כופר ואם היה הנהרג עבד או אמה יתן שלשים שקלי' אשר היה דמי העבד הבינוני תמורת מה שהפסיד האדון בזה הנזק. ואולם שרשי זאת המצוה הם נ"ב שרשים:

4השרש הא' הוא שיהיה שאי זה שיהיה בן עונשין היה איש או אשה או טומטום או אנדרוגינוס שהרג נפש מישראל זכר או נקבה גדול או קטן חייב מיתה וזאת המיתה היא בסייף שנאמ' מכה איש ומת מות יומת אי זה שיהיה המכה ואחד איש או אשה גדולים או קטנים אלא שדבר הכתוב בהווה ותדע שכן הוא שהרי אמר במקום אחר ואיש כי יכה כל נפש אדם ויתבאר שבישראל מדבר שכבר זכר דינו אלו החבלות דין ההורג עבדו שהוא בן תורה והקל בדינו מעט מפני היותו כספו ועוד שכבר תמצא במה שאמ' וגונב איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל ויתבאר שזאת המיתה היא בסייף שהרי אמ' בהורג עבדו נקום ינקם וזה אמנם יאמר על ההריגה כחרב שנ' חרב נוקמת נקם ברית ובביאור אמרו שופך דם האדם באדם דמו ישפך כבר נתבאר זה השרש בשני מסנהדרין:

5השרש הב' הוא שלא יתחייב מיתה ההורג אם לא עשה זה בזדון ויכוין לזה הנהרג שנ' וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה אבל אם נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור כבר נתבאר זה ברביעי מסנהדרין:

6השרש הג' הוא שההורג בשוגג גולה שנ' ואשר לא צדה כבר נתבאר זה השרש בי"ג מסנהדרין:

7השרש הד' הוא שהמזבח קולט ההורג בשגגה שנ' בהורג במזיד מעם מזבחי תקחנו למות ולה הוא קולט מי שהוא המזבח לפי הנהוג כמו כהן ועבודה בידו כבר נתבאר זה השרש בי"ג מסנהדרין:

8השרש הה' הוא שהמכה עבדו או אמתו הכנעני ומת תחת ידו הרי זה נהרג עליו אם לא עמד אחר זה כ"ד שעות קודם שמת ואם עמד כ"ד שעות פטו שנ' לא יוקם כי כספו הוא ולזה הוא מבואר שאם היה העבד של אחרים או היה לאחר שותפות בו או ממלאכתו אינו בדין יום או יומים אבל נהרג עליו כהורג ישראל שהרי אינו כספו ואינו עדו בשלמות כבד נתבאר זה השרש מי"ג מסנהדרין ובח' מבבא קמא ובג' מבבא בתרא וידמה שלכך אמרה התור וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט לפי שיש לאדון ליסר עבדו על דרך המוסר הבאות בשבט או במה שידמה לו שמיסר האדם בו את בנו כאמרו חושך שבטו שונא בנו וכאשר היתה המכה בזה התואר רגלים לדבר שלא נתכוון להגו מפני שהו' כספו ויורה על זה שכבר חיה אחר זה יום שלם ואולם אם הכהו בסייף או באבן או בחץ הדבר מעיד שאין זה ליסרו אבל להרגו ולא יהיה בדין יום או יומים וכן כתב הרב המורה ודברי' של טעם הם ואולם שאר השרשי' אשר בדיני ההורג במזיד או בשגגה יתבארו בג"ה בפרשת ואלה מסעי:

9השרש הו' הוא שהמכה אביו או אמו היה איש או אשה או טומטום או אנדרוגינוס חייב מיתה והוא חנק שהיא קלה שבמיתות כי לא פורש וראוי שלא נטיל מהעונשים יותר מהראוי ולפי שסמכה התורה סמיכת זאת ההכאה אחר ההכאה שיש בה מיתה וההרצה למדנו שזאת ההכאה שיש בה מיתה וההרצה היא מעין ההכאות ההם אלא שאין בה מיתה אם לא היה בהכאה ההיא חבורה ולזה יתבאר שאם הכה אות' לאחר מיתה אינו חייב מיתה. או אם עשה בהם חבורה לרפואה כבר נתבאר זה השרש בי"א מסנהדרין:

10השרש הז' הוא שאם היו אביו ואמו רשעים. הרי הוא פטור על הכאתם ועל קללתם שהרי אינם נוהגים כמנהג ישראל והתורה לא זכרה באלו המקומות כי אם בהיזק שיגיע מהאדם לזולתו מישראל או מן האנשים הנוהגין מנהג ישראל באופן מה כמו העבד הכנעני כבר נתבאר זה השרש בי"א מסנהדרין. והנה זה השרש הוא כולל בקללת הדיין והנשיא לזאת הסבה בעינה וכבר נתבאר זה במכילתא:

11השרש הח' הוא שהגונב נפש מישראל והדומה להם מן אנשי התורה כמו גר ועבד משוחרר ויביאנו לרשותו וישתמש בו ומכרו לאחרים חייב מיתה שנ' וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת ואמר בפרשת כי תצא כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו למדנו מזה שאין הבדל בין גונב קטן ובין גונב גדול שהרי הוא גונב נפש ושאינו חייב עד שיביאהו לרשותו שנ' ונמצא בידו ואינו חייב עד שישתעבד בו שנ' והתעמר בו ואל זה ג"כ רמז באמרו ונמצא בידו ר"ל שהיה נמצא תחת ידו לעבדו ואינו חייב עד שימכרנו לאחרים כי זהו גדר המכור ובביאורה אמר וגונב נפש מאחיו ר"ל שגנבו מאחיו ומקרוביו ולזה הוא מבואר שאם מכרו לאחד מהם הוא גנוב מאחיו. ואם חסר אחד מאלו התארים אינו חייב מיתה כבר נתבאר זה השרש בי"א מסנהדרין:

12השרש הט' הוא שהעומר הזה לא נדקדק בו שיהיה בו שוה פרוטה כי התורה לא דקדקה בזה מפני ההנאה שהגיע לגונב מפני העמוד אבל מפני ההשתמשות שנשתמש בו כאלו הוא עבדו לזה גם כן מכרו בחזקה הוא עבדו. ולה אמר בזה המקום ונמצא בידו תמורת העמוד להורות שאיך שיהיה שישתמש דרך עבדות ינהג בו זה הדין כבר נתבא זה בי"א בסנהדרין:

13השרש הי' הוא שלא יקרא גונב נפש מאחיו מי שהיה הנפש ההוא ברשותו וקודם זה כמו בו ותלמידו או מי שהוא סמוך על שלחנו ועוד שהתורה אמרה ונמצא בידו שתהיה הגנבה סבת היותו נמצא הידו יצאו אלו שהם נמצאי' בידו בזולת גנבה כבר נתבאר זה בי"א מסנהדרין. וממה שיפול בו ספק הוא אם נתעמר בו כשהנגנב ישן אם יקרא עמוד לחייבו מיתה אם לאו. והנה זה העמוד יתכן שיורה כשנשען עליו וזה שכבר אפשר שנ' כי מפני שלא דקדקה התורה בזה העמוד היה מעט או הרבה יתחייב על זה העמוד וכבר אפשר כי אין העמוד בכך כי נדר העמוד הוא לפי הנהוג העבוד' אשר תהיה בהקיץ ועל זה לא יתחייב מיתה על כמו זה העמוד כי הוא ספק ויראה לי שכבר יתחייב על הגנבה ועל המכירה אע"פ שהנגנב ישן כי דרך הגבה והמכיר' בזה האופן היא יותר בישן ממה שהיא בנעור וזה מבואר בנפשו ואולם מה שנסתפק לחכמי התלמוד הוא מהעמוד וזה הוא באמרם בי"א מסנהדרין בעי רבי ירמיה גנבו ומכרו כשהוא ישן מהו וכו' דרך עמוד בכך או אין דרך עמוד בכך ואמרו שם ותפוק לי דליכא עמוד כלל ואמרו לא צריכא ישן רגזא עליה כבר נתבאר לך זה שלא נסתפק לשואל זולת העמוד שיהיה כשהוא ישן אם דרך עמוד בכך או אין דרך עמוד בכך ואולם הרב המורה יסבור בזה סברא מקובלת לסברתנו ומה שידמה הוא מה שכתבנו ואין ספק שאם מכר שפחה לעובריה שאין זו הכירה שיתחייב עליה שנאמר וגונב איש ומכרו שיהיה המוכר איש או האשה שגנב':

14השרש הי"א הוא שהמקלל אביו ואמו נסקל שנ' ומקלל אביו ואמו מות יומת וזאת המצוה במיתה שרש שהיא בסקילה שנ' אביו ואמו קלל דמיו בו כבר נתבא' וזה בששי בסנהדרין.

15השרש הי"ב הוא שאינו חייב עד שיקללם בשם מן שמות המיוחדים לשם יתע' כמו יי' אל אלהים יה שדי צבאות וזה מבואר מהקללות בתורה בפרשת סוטה שהם בשם מן השמו' המיוחדים כבר נתבאר זה השרש בשביעי מסנהדרין:

16השרש הי"ג הו' שאם קללם אפי' לאחר מיתה חייב כי הנפש ששבה אליה הקללה היא קיימת לאח מיתה ובה ג"כ יותר מרוע התכונה והעזו. וכבר תמצא שנקרא אב לאחר מיתה כאמרו כי התענית בכל אשר התענה אבי כבר נתבאר זה השרש בי"א מסנהדרין:

17השרש הי"ד הו' שיתחייב החובל בחברו לשלם ממן והם ה' דברים. נזק. שבת. רפוי. צער. בשת. בנזק נאמר ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה והו' דמי הולדו' אשר העדירם ממנו ואמר יד תחת יד רגל תחת רגל והוא ממון כמו שביארנו בזאת הפרשה ואמר בשבת ורפוי רק שבתו יתן ורפא ירפא ואמ' בבשת וקצותה את כפה והו' ממון כמו שביארנו כבר נתבאר זה השרש בח' מקמא והוא מבואר כי במקום שיקרו כל אלו החמשה דברי' ישלם כלם וכאשר לא יקרו כי אם קצתם ישלם מה שיקרה מזה. כבר נתבאר זה השרש בח' מקמא ובירושלמי:

18השרש הט"ו הוא שד' דברי' מאלו יהיה בהם דין השגגה ברצון כיון שיש לו פשיעה מה בזה הבשת כבשת שלא יתחייב עד שיתכוין להזיק או לבייש שנאמ' וקרבה אשת האחת להציל את אישה מיד מכהו ושלחה ידה והחזיקה במבושיו וזה שלא חלקה התורה בין שוגג למזיד כי אם במכה נפש שנ' ואשר לא צדה וגו' וכי יזיד איש על רעהו אבל בחבלות יתחייב לשלם אע"פ שהו' שוגג כיון שהו' פושע פשיעה מה כבר נתבא' זה השרש בב' מקדושין.

19השרש הי"ו הוא שלא יתחזק המזיק בשגגה אם היה הנזק הוא הפושע יותר בהגעת הנזק לו כאו תאמר שזרק את האבן והוציא ראשו וקבלה או שנכנס לרשות המזיק שלא ברשותו והזיקו בשגגה וכן הענין אם היו שניהם במדרגה אחת מהפשיעה. וזה מבואר בנפשו חיובו כבר נתבאר זה השרש בשמיני מקמא ובי"ג מסנהדרין:

20השרש הי"ז הוא שהשגגה שהיא למט' מהשגגה שיתחייב עליה גלות כאלו תאמ' שהיא קרובה לאנוס כגון שנפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק' והכה לו כזה שגגה מה והיא עלייתו לראש הגג במקום שיתכן שיפילהו הרוח שאינה מצויה ואע"פ שלא תקרה רק על המעט וכן אם היתה אבן מונחת בחיקו והכיר בה ושכחה או שלא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה והזיק הנה באלו לא ישלם כי אם הנזק לבד כי התורה אמרה יד תחת יד רגל תחת רגל. מ"מ ישלם הנזק ונתבאר עוד מזה ממה שחייבה התורה בדמי הולדות ולא יתחייב בד' דברים הנשארים כגון שנתכוון לזרוק שתים. וזרק ד' והזיק האשה שהיא שגגה קרובים לאנוס וראוי להיות כן וזה כי השוגג והמזיד חייבין באלו הדברים וזולת הבשת של יתחייב בו כי אם המזיד והאנוס פטו' מכלם כמו שהתבאר בשרשי' הכוללי'. ולה ראוי שיהיה השוגג קרוב לאנוס חייב בקצת' ובקצתם לא וראוי שיהיה מה שיתחייב בו הוא הנזק כי הוא הדבר היותר ראוי לשלם כי ההיזק בו הוא יותר נגלה עם שהוא נוהג גם בממונו שהזיק. ורואי שלא יעלם ממנו שאם היה בזה הנזק יד אחר הוא פושע בו הנה יתחייב השני כאלו תאמר שהפילו חברו מראש הגג והזיק או ששם כלי' או אדם אצלו בעת שהו' ישן והזיקם הישן בתנועתו בעת השינה וזה מבואר חיובו מאד. כבר נתבאר זה השרש בחמישי מקמא ובירושלמי בשני מקמא:

21השרש הי"ח הוא שאלו הה' דברים שמין לי מקבל הנזק והמזיק. והמשל שאם הסרו אבר כגון שקטע ידו או רגלו שמין כמה נפחת ערך איש בזה אם ימכר לעבד מפני חסרון האבר ההוא וזהו הנזק ואחר זה משלם והצער בשמין כמה היה אדם כזה נותן שלא יחוסר ממנו זה האבר בזה האופן המצער אך הוא יחוסר ממנו בסם שלא יצטער בו כי אם צער מעט והוא מבואר שכל מה שהיה הנזק יותר מעונג ויותר עשיר יהיה ערך הצער יותר רב. והשבת שמין לפי מה שבטלו ממלאכתו כל ימי חליו לפי המלאכה שהוא יודע בה אם לא חסרו אבר משערי' לפי מה שבטלו מהמלאכה שיוכל לעשותה בזולת האבר ההוא כל ימי חליו אך דמי מלאכת האבר ההוא נכללו בדמי האבר הההוא וכן ידמה שהרפוי יהיה מתחלף גם כן לפי מעלת הנחבל כי כבר יתחלפו הרפואות הלקוחות אם דרך הפה אם מחוץ לפי מנהג המקבל הרפואה והיותו ענוג או הפך והבשת משערין אותו לפי המביש והמתבייש וזה שאם היה המביש פחות ונבזה יהיה הבשת יותר גדול ממה שיהיה אם היה נכבד וכן אם היה המתביש נכבד הנה בושתו יותר גדול ממה שהיה אם היה נבזה כבר נתבאר זה השרש בשמיני מקמא:

22השרש הי"ט הוא שאומדין מה שהזיק בו אם יש בו כדי להזיק כבר נתבאר זה השרש בשמיני מקמא:

23השרש הכ' הוא שלא יתחייב בדיני אדם אם הזיק בחברו כשהעיתו או שצעק באזנו וחרשו כיון שלא נגע בו בדבר נרגש ואינו דומה לאבן או לאגרוף שאמר' התורה וכן אם בישו בדברים פטור שאינו דומה למה שאמרה תורה ושלחה ידה והחזיקה במבושיו כבר נתבאר זה הזרז בשמיני בקמא:

24השרש הכ"א הוא שהנוגף את אשה בכוונה ויצאו ילדיה ולא מתה משלם דמי הולדות זולת מה שיתחייב מפני מה שהזיק בגוף האשה לפי מה שקדם שנאמר ולא יהיה אסון ענש יענש וגו' ואם מתה פטור מדמי ולדו' שהרי הוא חייב מיתה אם היה מזיד ולא יתכן שיתקבצו בפועל אחד בעינו ענש המיתה והממון יחד כמו שהתבאר בשרשים הכוללים ולה אמ' ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש ולזה הוא מבואר שאע"פ שהמיתה בשגגה פטור מדמי הולדות לפי שהעונש הפועל הזה הוא אם חיוב מיתה אם פטור ולא יוכל להגיע אל עונש הממון כבר נתבאר זה השרש בשמיני מבבא קמא:

25השרש הכ"ב הוא שאם לא נתכוון לאשה אע"פ שמתה חייב בדמי הולדות לפי שאין בזה הפועל עונש המיתה כלל כמו שקדם כבר נתבאר זה השרש בד' מבבא קמא:

26השרש הכ"ג הוא שהעובר הוא אבר מאברי האשה ולזה היה עונש נוגף האשה ויצאו ילדיה ממון שאם היו חשובים לנפש היה ראוי שיהיה בהם חיוב מיתה והיה זה כן לפי שהעובר הוא נזון בהדם ההוה בכבד אמו כמו הענין בשאר אברי אמו. כבר נזכר זה בחמישי מקמא ובתשיעי מסנהדרין ובמקומות רבים מהתלמוד והוא מהשרשים הכוללים:

27השרש הכ"ד הוא שהנזק והצער הוא לאשה ודמי הולדות לבעל כשהיה לה בעל כי התורה זכתה לו בהם. ואולם אם מת הבעל יהיו דמי הולדות ג"כ לאשה. והיה זה כן כי לא זכתה התורה בדמי הולדות כי אם לבעל לא ליורשיו וזה כי אין האשה נקנית להם. ולפי שהולדות הם כמו אבר מאבריה הנה יהיו דמי הולדות שלה. והנה יתבאר כי הנזק והצער לה לפי שלא זכתה התורה לבעל אלא בדמי ולדות שיש לו צער וטרח בהויתם ולא יחסר בהפקדם מגוף האשה. ואולם מה שיחסר מגוף האשה בהפקדו ראוי שיהיה לאש' וכן הצער ההוא יהיה לאשה לזאת הסב' ואולם השבת הוא לבעל אם היו מעשה ידיה שלו וכן הענין בעבד עברי כי מלאכתו היא לרבו וכבר נתבאר זה בשלישי מקמא. ומזה יתבאר שכופר האשה הוא ליורשי האשה אם הרג אותה שור מועד ולא לבעל ונתבאר זה ברביעי מקמא. והנה התבאר מאלו הדברים שהבושת הוא שלה וכן יראה מהתוספתא בפרק י"ג מאבות נזיקין ומהמשנה בששי מכתובות. כי החולק על זה הדעת שם הוא יחיד וכן הענין בתוספת'. ואולם הרב המורה נמשך לדברי היחיד לפי שנשאו ונתנו המאוראים להקשות ולתרץ על דעתו. והנראה בעיני שאין כח במשא ומתן ההוא לדחות הדעת הנזכר בזה במקומו והוא מה שנתבאר מזה בחמישי מקמא אשר יחויב שיהיה הבושה לכל בני המשפחה ואמרו התם לא גופיה מאשתו גופיה היה מחויב שיהיה הנזק שלו כיון שאשתו הי' גופו או שיהיה לו חלק בנזק וזה דוחה מה שנזכר מזה בשמיני מקמא ובשביעי מכתובות ולזה הנראה בעיני שאין הלכה כדברי אותו היחיד כי לא נדחה תלמוד ערו' מפני שנויי דחיקי כמו שכתב רבינו האיי ז"ל ואם היה לא יהיה זה מן התורה אלא מתקנות חכמים:

28השרש הכ"ה הוא שהמכה עין עבדו או עין אמתו הכנני' ושחתה או שיפיל שן עבדו או אמתו הדומה לעין שאינו חוזר והוא השן שאינו שן של חלב חייב לשלחם לחפשי. וכן הענין בשאר האברים הדומים לשן ועין שהם ראשי אברים וגלויין כמו ראש החוטם וראשי האזנים וראשי האצבעות מן הידים והרגלים וראש הערוה באדם וראשי הדדים באשה ולפי שלא אמר בהם לחפשי יצא למדנו שהם חסרים שלוח וענין השלוח הוא שיכתוב להם שטר שחרור כמו שאמר בשפחה חרופה או הפשה לא נתן לה ומשם למדנו שאין דנין דין המשוחרר עד שיגיע גט שחרור לידם והוא מבואר שענין השחתת האבר יאמר על שני פנים האחד שישחיתנו מעשות הדבר הטבעי המיוחד לו כאלו תאמר שסמא את עין עבדו אלא שהעין עודנו קיים והואר נזוק והוא חלק מהב"ח והשני שישחיתנו מהיות חלק ב"ה כאלו תאמר שתמק עינו בחבורה ואי זה חלק שיהיה מאלו הוא קרוי השחתה כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

29השרש הכ"ו הוא שאינו חייב לשלחם חפשי אם לא היו מיוחדים לו ויתכוין ויכה בגופם שנ' וכי יכה איש את עין עבדו וזה שיהיה כלו שלו ויכה עינו שהיא הכאה בגופו ויתכוין לזה אבל אם זרק אבן ונתכוון לזרוק בכותל והנה עין עבדו או שחרש אזנו בזולת הכאה בגופ' כמו שהכה באויר מנגד עינו וסמאה כנגד אזנו וחרשה או שלא היה העבד בכללו שלו לא יתחייב לשלחם אותו חפשי וכבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין ובשני מבבא קמא:

30השרש הכ"ז הוא שהחובל בעבד כנעני שלו בזולת זה האופן פטור אפילו אם המיתו בשבט ומת תחת ידו ועמד יום או יומים פטור שהרי הוא קנינו ולזה הוא מבואר שאם חבלו בו אחרים משלמין חמשה דברים לרבו כבר נתבאר זה השרש בשמיני מבבא קמא:

31השרש הכ"ח הוא שהמפיל שן עבדו ואח"כ סמא עינו או חבל בו יפול ספק אם נתחייב לו דמי עינו לפי שאינו עבדו בעת ההיא כיון שהוא חייב לשלחו או לא יתחייב לו דמי עינו כיון שהוא מחוסר גט שחרור ידמה שכבר יקרא עבדו שאם אינו במדרגת העבד לא יצטרך לו ממנו גט שחרור כיון שהוא ספק המוציא מחבירו עליו הראיה וכבר נזכר זה השרש ברביעי מסנהדרין:

32השרש הכ"ט הוא שלא ינהג דין היציאה בשן ועין בעבד ואמה עבריה כי אין גופם קנוי לאדון אבל יתחייב להם ה' דברים לבד מה שישבתו מן המלאכה בעת אשר מלאכת' שלו ולזה יהיה חלק מה לאדון בנזק אם היה הנזק בחסרון אבר שיבטלו בסבת חסרונו מהמלאכה כמו היד או העין ומה שידמ' להם ודרך החלוק' בזה שילקה במה שישולם לעבד העברי מאלו הה' דברים קרקע ויהיה רבו אוכל פירותיו כל הזמן שתהי' מלאכתו שלו וכן הדי' בבת הקטנה. ואם חבל בת האב או זולתו כי מפני ששולט במכירתה הו' מבואר שמעשה ידיה שלה ולא יהיה לאב חלק בנזק הפוחת אותו מכספת והוא הנזק אשר יחוסר בו אבר ושבית' ממלאכה כבר נתבאר זה השרש בא' מקדושין ובא' מקמ':

33השרש הל' הוא שאשת האדם או בניו שחבל בהם הוא או אחר זוכין בה' דברים זולת השבת שלא תזכה בו האשה אם היו מעשה ידיה לבעל וזה מבואר בנפשו כי אינו שליט למכור את בתו כמו שביארנו כבר נתבאר זה השרש בראשון מבבא קמא:

34השרש הל"א הוא ששור איש או אשה שנגח איש או אשה בישראל גדולים או קטנים או עבד או אמה ומת. והיה זה בדרך כונה להזיק לאדם או שהזיק בצד אחר דומ' לה כמו הדחיפה והנגיפה והבעיטה והרביצה כי הכונה בהם להזיק והמית את האדם הרי הבהמה נסקלת בב"ד ובעלים פטורים מן הכופר שנ' סקול יסקל השור ואולם שאין הבדל בזה בין שהמית גדול או קטון או עבד כנעני הרי הו' מבואר ואולם שצריך שיהי' מתכוין להזיק לאדם הוא מבואר ממה שנ' כי יגח שור את איש או את אשה שיהיה מתכוין לנגח איש או אשה ולזה יתבאר שאם נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור מהמיתה וראוי היה להיות כן כי לא נסקל אלא לשמירה שלא ימית אחרים ואין לירא מזה שלא ימית אחרים שהרי לא נתכון אלא לבהמה כבר נתבאר זה בראשון וברביעי מבבא קמא:

35השרש הל"ב הוא שהשור שהרג את האדם שהו' טרפה אינו נסקל שנ' איש או אשה יצא הטרפה שכבר היה מת קודם זה כי הטרפה אי אפשר שיחיה כבר נתבאר זה השרש בד' מקמא:

36השרש הל"ג הוא שהשור שהרג ג' בני אדם באופן שיהיה מועד להריגת האנשים והועד בבעליו בפני ב"ד באופן שידעו כי שור נגח הו' ולא שמרוהו בעליו כראוי השור נסקל והבעלים משלמין כופר ליורשיו אם היה ישראל ול' שקלים לאדון אם היה עבד כנעני שנ' אם שור נגח הוא מתמול שלשום הועד כבעליו ולא ישמרנו השור יסקל וגם בעליו יומת והנה דין השור המועד ודין החיות המועדות מתחלתן הוא אחד כמו הדוב והארי והנמר והדומ' להם שהם מועדים בתחלת' להריגת האנשים. כבר נתבאר זה השרש בא' ובד' מקמא:

37השרש הל"ד הוא שהשור שאין לו בעלים שהרג את האדם נסקל וזה כי הוא מבואר כי דעת התורה היתה בזה לסלק ההיזקי' ולזה לא התנה בשור הנסקל שיהיו לו בעלים אבל אמר כי יגח שור ולזה אמר כי יגח שור איש כמו שאמר בשור שהזיק שור ואולם במועד לחייב את הכפר הזכיר שיהיו לו בעלים כי בזולת זה לא יהיה חייב שם כפר כבר נתבאר זה השרש בד' מקמא. ובזה הבאור יתבאר שהשור שנגמר דינו לסקילה שנתערב באחרים כלם נסקלים כי התורה חייבה לסלק ההיזקי' מבין האנשים וספק של תורה הדין בו להחמיר כמו שנתבאר זה השרש בשרשי' הכוללי' אך אם לא נגמר דינו פטור כי אין דרך לגמר דינו מה שלא יוכר השור כבר נתבאר זה השרש בתשיעי מסנהדרין:

38השרש הל"ה הוא שהכפר הוא כפרה למה שהיו הבעלים חייבין מיתה בידי שמים מפני שלא שמרו בהמתן שאם היתה בידי אדם לא היה ראוי שיעתק דינו אל הממון והרי אמרה התורה אם כפר יושת עליו וגו' וזה כי דין ענש הגוף ודין עונש הממון מתחלפין תכלית החלוף הלא תראה כי גם לפטור מהגלות הרוצח בשגגה דקדקה התורה שלא יקחו כפר לפטרו לנוס אל עיר מקלטו כ"ש שלא יקח כפר לפטרו ממיתה בין דין כבר נתבאר זה בראשון מסנהדרין ובהיות הענין כן הוא מבואר שזאת המיתה בידי שמים והכפר הוא בא לכפרה עליה ולזה לא יהיה דין זה הממון כדין שאר הממון שהולכים בממון להקל על המשלם אותו אבל נלך להחמיר כדי שתהיה כפרה לבעלי' ומזה יתבאר שמי שאינו ראוי לכפרה פטור מלשלם את הכפר כמו החרש והשוטה והקטן כבר נתבאר זה השרש בד' מקמא. ומזה המקום יתבאר שמי שהוא גורם למיתת חבירו אע"פ שלא יעשה זה בידים חייב מיתה בידי שמים כאלו תאמר אם שסה בו את הכלב או שהשיך בו את הנחש או שכפתו והניחו ומת ברעב ומצמא אינה משלם כפר כי גדול עונו מנשא בכפר. וזה כי השיעור מהשפיעה אשר כופר בו הדם לבעלים בכפר הוא למטה מזה. כבר נתבאר זה השרש בתשיעי מסנהדרין:

39השרש הל"ו הוא שהשור המועד שמכרוהו בעליו חזר לתמותו שנ' הועד בבעליו וזה לא הועד בבעלי'. ולזה אינם פושעי' בזה פשיעה יתחייבו עליה כפר. כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא קמא:

40השרש הל"ז הוא שהשור המועד להמית בני אדם בלי כונה להזיק באופן שאינו חייב מיתה לפי מה שביארנו. הנה הבעלים חייבין בכפר או בשלשים של עבד אם המית את האדם ולא שמרוהו כראוי. כי הבעלים פושעים על שלא שמרוהו וכיון שהוא מועד לזה והמשל שהיה מועד להרוג את האדם בהיותו מתכוין להרוג הבהמה. ר"ל שכבר קרה לו זה המקרה שלשה פעמים או שהיה מועד להתחכך בכותלי' להנאתו ומדי התחככו בהם יפילם על בני אדם וקרה לו זה ג' פעמים ואע"פ שיש למספק שיספק בזה ויאמר שזאת פשיעה היא למטה מהפשיעה אשר לבעלי' בשור המועד למזיק בכונה ועוד שהתור' לא זכרה נתינת הכפר אם לא כשהשור יסקל הנה מפני שהכפר הו' כפר' נשפוט בספקו להחמיר כדי שיהיו הבעלי' נקיים מעון כבר נתבאר זה השרש בד' ובה' מקמא. ומזה המקום יתבאר שאם נכנסה הבהמה לרשות הניזק או שלא ברשו' הניזק ודרסה בדרך הלוכה על גבי תינוק והרגתו הנה הבעלים משלמין את הכפר. לפי שהרגל מועדת להזיק דרך הליכה וברשות הניזק יתחייב על נזקי הרגל כמו שיתבאר והנה היו הבעלים פושעים בזה לפי מה שיתבאר מפני שלא שמרו בהמתם מלהכנס ברשו' הניזק יתחייב על נזקי הרגל כי הדבר ידוע שהאדם משים בביתו טפו וכליו והם מוכנים להנזק ברגלי הבהמה הנכנסה שם בזולת ידיעתם כבר נתבאר זה השרש בשלישי מבבא קמא:

41השרש הל"ח הוא שהשור המועד שהמית האדם ברשות המזיק יהיו בעליו פטורים מן הכפר שהרי לא היו לו לכנס שם ולזה לא היתה בזה פשיעה לבעלי' אך הוא פושע בעצמו כי אין לבעלים להעלות על דעתם שתזיק לאדם שאינו מביתם בביתם אך אם נתנו לו רשו' להכנס שם הנה הם פושעים שלא שמרוהו שלא תזיקהו כבר נתבאר זה השרש בשני מקמא:

42השרש הל"ט הוא שהכופר הו' דמי הנהרג לפי מה שישפטו הדיינין שנ' ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו וזאת השיחה יתחייב שתהיה בב"ד כי הם אשר יש להם כח בזה הלא תראה כי גם בדמי הולדו' שתלה העניין בבעל האשה אמר ונתן בפלילים. ויתבאר שהם דמי הנהרג לא דמי בעל השור שאם היה הענין כן לא היה מתחלף הערך בין שהמית ישראל בין שהמית עבד עברי. כבר נתבאר זה השרש בד' מקמא ובשלישי מתוספת קמא:

43השרש המ' הוא שהשור המועד שהמית והיה שור של שותפין הנה כל אחד מהשותפין יתחייב בכפר שלם כי לכל אחד יש נפש ויצטרך לכפרה שתהיה פדיון נפשו ולא נתבא' מלשון התורה שישלם פדיון נפש המזיק בפחו' מנזק שלם ולזה ישלם כל אחד כפר שלם מפני שהכפר היא לכפר' הנה נלך בספקו להחמיר כבר נתבא' זה השרש בד' מקמא:

44השרש המ"א הוא שכבר יראה מלשון התורה שיהיו בענין העדת השור תנאי' בצד הזמן ומצד הדבר הניזק ומצד זמני ההעדה בבעליו בב"ד והנה מה שהוא מצד הזמן הוא שכבר יראה ממה שדקדקה התורה בנגיחות השור שיהיו ב' ימים רצופים כי שור שהוא מועד להזיק בזמן מה אינו מועד להזיק בזולתו והמשל שאם נגח ג' ימים זה אחר זה הוא מועד לכל הימים וכן אם נגח שלש שבתות זה אחר זה הרי הוא מעוד ליום השבת לבד וכן אם נגח מעשרה ימים לעשרה ימי'. ידמה שכבר משלה בשור ההוא לחה מה שתביאהו להזיק שתתעורר בזמן ההוא לבד ואולם מה שהו' מצד הנושא הוא שכבר ידמה מלשון התורה ג"כ שמועד למין מה אינו מועד לזולת המין ההוא כאלו תאמר שהמועד לאדם אינו מועד לבהמ' ומועד לשור אינו מועד לחמור ולא זכרה התור' במועד ובתם נגיחה במין אחר ר"ל בשור שהמית האדם זכרה נגיחה האדם במועד ובתם וכן העני' בשור שהזיק שור ולזה ידמה שהמועד מין אחד אינו מועד למין אחר ואולם אם נגח שור חמור וגמל הרי הוא מועד לכל המינין כמו שהמועד לג' ימים רצופי' הוא מועד לכל אחר מימי השבוע ובזה האופן יתבאר ג"כ שמועד לנזקין אינו מועד למיתה ושהמועד ליגח אינו מועד לגוף או לנשוך או לרבץ או לבעוט ומזה יתבאר שמועד לקרן ימין אינו מועד לקרן שמאל כבר נתבאר זה בד' מקמא. ואולם מה שהוא מצד זמני ההערה בבעלים כי יראה מלשון התורה באופן מה שיצטרך שתהיה ההעדה בבעלים בג' ימים שנ' או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום והוא אפשר ששב מתמול שלשום אל ההודעה והוא אפשר ג"כ שיהיה שב אל הנגיחות לבד ולזה יהיה בזה התנאי ספק ובממון נשפוט בו להקל כבר נתבאר זה השרש בב' מקמ'. ובכפ' בשפוט בו להחמיר ר"ל שכב' נפשטהו למועד אע"פ שהעידו העדים ג' העדויות ביום אחד לפי מה שיראה לי בד' מקמא. וידמה ג"כ שבמה שדקדקנו בתנאי הזמן והבוש' נשפט להחמיר בעניין הכפר כי יש לאומ' שיאמר שלא אמרה התורה מתמול שלשום אלא לתנאי שלא תהיינה הנגיחות יחד כי לא יהיה מועד ולזה אמר בתמול שלשום להורו' שצריך שתהיינה הנגיחות זו אחר זו כי הג' ימים לא יתכן שתהיינה יחד ובזה יתבאר שנ' בשור המועד להריגת הב' מועד להריגת האדם שנ' ואם שור נגח הוא מתמול שלשום ושור נגח קרינא כזה. וכן אם הוא מועד לחבול באנשים חבל של סכנה אפשר שיקרא ג"כ שור נגח ויתחייבו בכל זה הבעלי' כופר מספק שהרי הם פושעי' כשלא שמרוהו כראוי אחר שכבר ידעו בו שהו' נגח באחד מאלו הפנים. וכב' נתב' זה השרש בד' מקמ'. ומזה המקום יסור הספק איך יתכן שיבא לתשלומי כפר שור שהרג את האדם כיון שהוא נסקל בהריגה הראשונה שהרי כבר יקרה זה ג"כ כשהרג בני אדם טרפה שהרי אני קורא בו שור נגח כשהיו העדים מכירי' בעל השור ואינם מכירים את השור אך הם מכירים מתנועותיו ומראהו ותארו בראותם זה מרחוק ששור אחד הוא שנגח ג' הגניחו' וזה יביא בעל השור אל שיחויב לשמר כל השורי' אשר לו שם וכשלא שמרם כלם הוא פושע כבר נתבאר זה בד' מקמא. ואין ספק שאם חזר בו השור מגניחה מה שהוא מועד לו הרי הואר תם שלא יאמר בו שור נגח הוא אבל יאמר בו שכבר היה שור נגח וזה יתבאר כשיהיו התינוקות ממשמשים בו ואינו מזיק הדבר שהוא מעוד לו בעת שהוא מעוד לו כבר נתב' זה השרש בב' מקמא:

45השרש המ"ב הוא שהשור הטרפת אינו נסקל וכן אם היה של אדם טרפה וזה כי הסקילה היא להמית החי וזה הוא חשוב כמת וכבר נאמ' בבעליו יומת יצא זה שהוא חשוב כמת כבר נתב' זה השרש בט' מסנהדרין ויראה לי שאין ראוי לבעלי' לגדלו בתוך ביתם שנ' ולא תשים דמים בביתך אך ישחטוהו או ישמרוהו שמירה מעולה מאד באופן שלא יוכל להזיק:

46השרש המ"ג הוא שאין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו אם היו לו בעלים וזה כי התורה אראה כי ההעדה בב"ד תהיה בפני בעליו שכ' והועד בבעליו ועוד שהוא ראוי שיהיה בעל השור עומד על שורו לטעון מה שאפש' לו לזכו' להציל ממונו שלא יענש בלא משפט כבר נתבאר זה השרש ברביעי מקמא:

47השרש המ"ד הוא שהאוכל מהשור שנגמר דינו לסקילה אע"פ ששחטו לוקה שנאמ' ולא יאכל את בשרו כבר נתבאר זה השרש בשני מפסחי' ומזה יתבאר שהוא אסור באכילה כי האכילה היא אחת ממיני ההנאה ואין הבדל בזה בין בשרו ועורו וקרניו ושאר חלקיו כי לא הזיק בבשר יותר ממה שהזיק באלו:

48השרש המ"ה הוא שהשור שגנח את האשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדו' וזה כי התור' ביארה בענין הכפר שהוא יהיה בקטני' ובגדולי' שהם שלמי ההויה ולזה לא ימשך זה הדין בעוברים כי לא הגיע להם שלמותם בחויה עדיין כבר נתבאר זה בשמיני מקמא. ובזה יתבאר ששור שחבל באדם משלם נזק של האבר שהזיק ממנו הוא שלם ההויה וזה יתבאר ג"כ מצד אחר וזה כי במקום שהוא יותר בלתי ראוי שיערך בממון חייבה התורה לשלם כפר כשיזיק באבר אחד מאברי האדם יחוייב לו מהתורה שישלם ממון והוא מבואר שמה שיתואר מזה מחיוב נזקי שור באדם והוא שלום הנזק לא הד' דברים הנשארים שיתחייב בהם אדם שהזיק באדם לא יהיה דינו כי אם דין הממון וג"כ הנה בין בכוונה בין שלא בכוונה כי לא הבדיל בין אדם לשור כי אם במית' כמו ששור שהזיק לא יתחלף בו דין החבל ר"ל כי בכל אחד מהם ישלם נזק כמו שיתבאר כן הענין בשור שחבל באדם אבל ביארה התורה שלומי נזק בהמתת האדם וממנו נלמד זה הדין בחבלו בו מקל וחומר. ואולם לא נתחייבתם בחצי נזק לפי שהו' נסקל ואי אפשר להשתלם חצי נזק מגופו. אך בחבלת האדם כמו שזכרה זה באדם שהזיק לאדם כי אין הבדל בו בין המיתה לנזקין בחיוב שלום הנזק והוא מבואר שאי' הבדל בחבלו' השור בין שהזיק בכונה ובין שהזיק בלא כונה שהרי האדם בנזקי בורו חייב אע"פ שאי אפשר בו כונה להזיק ואולם בהמתת האדם חוייב שתהיה בכונה לפי שהשור נסקל וזה גם כן נלמד מאדם שהזיק באדם שלא זכרה בו התורה כוונה כי אם בהמתה לא בנזקין כבר נתבא' זה בשלישי מקמ'. וראוי שתדע שאם נגח השור המועד שפחה כנענית ויצאו ילדיה משלם דמי ולדו' לאדון כי כספו הם וכאלו הזיק ממונו למה זה דומ' לשורו שנגח פרו של חבירו ויצאו עוברין שבמעיה. כבר נתבאר זה בחמישי מקמא:

49השרש המ"ו הוא שהשור אינו מועד לנזיקין שהביאוהו האנשים להזיק כמו הענין בשור האצטרין רוצה לומר שלמדוהו לשחק עם שור אחר שנ' כי יגח כי יגוף שיעשה זה מעצמו לא שיגיחוהו או שיגיפוהו ולזה הו' מבואר שאם הרג את האד' בזה האופן אינו נסקל כבר נתב' זה השר' בד' מקמ'. ואם היו לו ב"ח אשר הוא מוכן להזיק במעט הערה יעירוהו האנשים שאינם נמלטי' ממנה כמו הענין בכלבי' אשר ישובו בשמעם אותיות השריקה אע"פ שאין כונת מוצאי האותיו' מפיהם שיעוררו אותו להזיק הנה אין דינו דין שור האצטרין כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא קמא:

50השרש המ"ז הוא שהשור שבעלי' פטורין אם הזיקו כמו הענין בשור של חרש שוטה וקטן אם הזיק פטור מלשלם לאיש יהיה ממונם חמור מגופם וזה כי לא יתחייב האדם בנזקי ממונו שהזיק אלא מפני שהוא פושע בשמירתו כבר נתבאר זה השרש בד' מקמא:

51השרש המ"ח הוא ששור תם של איש או של אשה שהמית שור רעהו או הזיקו בנגיפה או נגיחה או רביצה או בעיטה או נשיכה הנה הבעלים משלמין חצי מה שהוזק בסבת ההמתה או החבלה מגו השור המזיק היה שוה מעט או הרבה שנ' כי יגוף שור איש את שור רעהו וגו' ואחד שור ואחד שאר בעלי חיים שיזיקו באופן שדרכם להזיק ואחר שהמיתו או חבלו כי הכונה כלה היא להסיר הנזקים מבין האנשים והוא מבואר כי בכלל מה שפיחתו המיתה יהיה בכלל שכר הוצאת הנבלה מהמקום שהפילה שם כי אם היתה במקום עמוק ויצטרך לשבור הנשים להוציאה משם ובכלל הנה שכר הטורח בהבאת' למקו' אפשר שתמכר בו ראוי שיגרע מדמי הגבלה כבר נתבאר זה השרש בא' מקמא. וממה שזכרנו שהתם משלם חצי נזק מגופו יתבא' לנו שיש לאיש הניזק שהוזק שותפות בשור ההוא ויתחייב בנזקי' שיזיק אחר זה לפי החלק שהיה לו בו כבר נתבאר זה השרש בד' מקמא:

52השרש המ"ט הוא שהשור לא יתחייב בנזיקין ברשות המזיק כי אין לבעלים פשיעה בזה כיון שהכניס הניזק שורו או כליו שם שלא ברשות הבעלים. וכבר יתבאר לך אמתת זה הענין כי התורה דקדקה בנזקי שן ורגל שיהיה היזקם ברשות הניזק כי אז בעל הפחת הוא בלתי פושע כזה. ואולם ברשות הרבים יהיה פטור כי דרך הבהמו' ללכת ברשות הרבים ואין דרך האנשים להניח כליהם או פירותיהם בר"ה ולזה יהיה הניזק הוא הפושע כזה לא המזיק ומזה יתבא' שעל נזקי קרן והדומה לו יתחייב בר"ה וכ"ש אם הזיק ברשות הניזק כבר נתבאר זה והשרש בא' מבבא קמא:

53השרש הנ' הוא שהשור המועד ששמרוהו בעליו כראוי ויצא והזיק הבעלים פטורים שנ' ולא ישמרנו בעליו והרי שמרו ואם לא שמרו כראוי הבעלים משלמים נזק שלם מן המטלטלים או מן העדית שבקרקע כמו שהתבאר בשרשים הכוללים שנ' שלם ישלם שור תחת שור והנה השמירה תהיה אם קשרו במוסרה ונעל בפניו בדלת שיכול לעמוד ברוח מצויה כי כשהיה הענין בזה התואר הנה יתבאר שאין בו אפשרות לפי הנהוג לצאת ולהזיק אם לא לשהיתה שם סבה שתחייבהו לצאת כמו שהניחו שם בהמה או שהניחו בזולת מאכל ומשקה והיה רעב וצמא או שמסרה לחרש שוטה וקטן שאינם בני דעת כי אז הבעלים פושעים כאלו לא שמרוהו כבר נתבאר זה השרש בד' ובששי מקמא. והנה יתבאר שאלו התשלומין הם קסף או שוה כסף מהמטלטלין או ממיטב הקרקעות שהרי התורה ביארה כבור שהבעלים משלימין כסף בשווי הדבר הנזק שנ' כסף ישיב לבעליו וכ"ש שיתחייב בזה בנזק השור שדרכו לילך ולהזיק וכוונתו להזיק ולזה הוא מבואר שמה שאמרה תורה בשור מועד שלם ישלם שור תחת שור הרצון בו השווי מה שהזיק לא שיפטר בשור שהזיק אם הזיק יותר מכדי דמיו ולא שיתן שור שהיה שוה מנה אם הזיק טשו רשוה עשרים דינרין הנה יתבא' במה שנ' בכור שכסף היא כשוה כסף וכ"ש שיהיה שוה כסף בכסף כי אין ערך הכסף מצד עצמו כי אם מצד הסכמת האנשים והנה השוה כסף שהוא ככסף הם המטלטלים שאפשר לו להעתיקם בכל מקום שירצה או למכרם לא הקרקעות אלא אם היו עדית שיקפצו עליהם האנשים לקנותם לחשיבותם כי אי אפשר לו להעתיקם וזה השרש כולל לכל התשלומין הנזכרי' בתורה זולת תשלומי המלוה שהתורה נתנה הבחירה בזה ללוה שנ' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה כבר נתבאר זה השרש בראשון מבבא קמא: