רלב"ג על התורה, שמות כא:לג

1וכי יפתח איש בור עד כי יתן איש אל רעהו.

2ביאור דברי הפרשה

3והנה התועלת המגיע מאלו הדינים הוא במצות והתועלת בהם הוא מבואר בסלוק ההיזקים מבין האנשים באופן שלא יזיק מה שהוא ממון האדם לזולתו והנה הזכיר תחלה דין הבור לפי שאין דרכו לילך ולהזיק והיה לחושב שיחשוב שיהיה בעל הבור פטור מנזקין לפי שהתחלת זה ההיזק הוא בבעל חי ההולך שם כי הוא הולך מפני הטבע אשר בו וזה גרם לו להנזק בבור והנה חייבתהו התורה באלו ההיזקים לפי שהוא דרך שתלכנה הבהמות ברשות הרבים וזה שהמוציא להם תקלה הוא כאלו הזיקם בידי' ולזה פטור על הבור ברשות המזיק ופטור גם כן על הכלים ואחר כן זכר נזקי השור לפי שאין דרכו להזיק בכמו זה האופן כאש' היה תם והיה לחושב שיחשוב שלא יהיה אשם לבעלים בזה הנזק ויהיו פטורים ולפי שנזקי השן יחשב בהן שיהיו כמו הגניבה הקדימה התורה לזכור מן הגניבה שלא יחשוב חושב שיהיה שוה עונש הגניבה לעונש נזקי השן ואחר כן זכר דין נזקי השן והרגל וחייב בהם ברשות הנזק לבד כי ברשות הרבים יש לבהמה רשות להלוך ואין לבעל הפירות רשות להניח שם פירותיו ולזה לא יתחייב בעל הבהמה אלא כשהלכה הבהמה במקום שאין לה רשות להלוך והיה רשות לבעל הפירות להניח שם פירותיו שלא שמר הבהמה ההיא כראוי לפי שיש לבהמה התחלה בעצמה ללכ' באשר תמצא הפירו' לאכלן ולהזיק הדברים בהליכה כשלא ימנעוה מזה ואחר זה זכר דין נזקי האש שהם כאלו הזיק בעל האש בידים כי כשבער האש יש לו התחלה בטבע שיתפשט בכל המקומות אשר אפשר שיאחז בהם ואי אפש' לו מזולת שימשך בהם אם לא ימנעהו מונע ואין הענין כן בנזקי השן כי אין חיוב הליכת הבהמה למקום הפירות כשלא ישמרנה כחיוב הליכת האש כאשר אפשר שימשך בו וזה מבואר בנפשו ולזה יתחייב על האש בחמשה דברים אם הזיק אדם מה שאין כן אם הזיק בו ממונו כמו שור ובור והדומה להם ואולם שרשי אלו המצות הם מ"ד:

4השרש הראשון הוא שהממציא תקלה ברשות הרבים ויש בה כדי להמית שור או חמור הנופל שם ונפל שם בעל חי ומת בעל הבור חייב לשלם מה שפיחתה המיתה ערך הבעל חי הנופל שם אם לא כסהו כראוי וכן הפותח את הבור ולא כסהו כראוי והיה זה כן לפי שהוא גורם זה הנזק לבהמות אשר מדרכם שילכו שם והנה יתבאר שצריך שיהיה בה כדי להמית מן הפרט שזכרה התורה והוא הבור לפי מה שירה עליו הגדר עמוק עשרה טפחים והו' עם זה בלתי רחב ולזה יהיה בו חבל יתכן שימו' הבעל חי הנופל שם וכל שכן אם היה בו עם זה קשי שיתחבט בו הנופל שם כי החבט לבדו כלי להמית אע"פ שלא יהיה שם חבל ובזה יתבאר שהחפירה שלא יהיה חבל ולא חבט כמו שהיו גיזי צמר בקרקעיתו והיה רחבו יותר מעמקו ונפל בו בעל חי ומת בעל הבור פטור אך אם היה שם חבל למיתה או חבט חייב ומזה יתבאר שבור עמוק שמונה טפחים ומהם שני טפחים מים חייב בו על מיתת הב"ח הנופלים שם שהרי יש בו הכל למיתה כבר נתבאר זה השרש בשמנה מבבא קמא:

5השרש הב' שאע"פ שלא היה לאדם פשיעה בחפירת הבור לפי שכבר חפרו בתוך רשותו אם הפקיר אחר כן רשותו לרבים ולא הפקיר בורו הרי הוא כפותח בור ברשות הרבים בעת שהפקיר רשותו כי אז נתן פתח לבהמו' לפול בבור ההוא והרי הוא בעל הבור ולזה הוא מבוא' שממונו הוא מזיק אך אם הפקיר ג"כ בורו אינו חייב בנזקו שהרי אינו בעל הבור ר"ל שאינו ממונו ואין לו פשיעה בחפירתו כבר נתבאר זה השרש בחמשי מבבא קמא ומזה יתבאר שכל תקלה שאין לו פשיעה בהמצאתו אותה אם הפקירה לא יתחייב בנזקיה כבר נתבאר זה בשלישי מבבא קמא:

6השרש הג' הוא שלא יתחייב בעל הבור אם נפל אדם לבור ומת ולא יתחייב ג"כ על הכלים אפ נפלו שם ונשברו וזה כי מפני שהיתה התורה מדברת בנזקי שור שהמית אדם והפסיקה המאמר במיתת שור וחמור בבור קודם השלמתה המאמר בהשלמת נזקי שור בשור ולא זכרה בו המתת האדם למדנו שלא יתחייב בבור על המתת האדם הנופל שם וזה יתבאר גם כן מן הפרטים הנזכרים בנזקי הבור והם שור וחמור שהם יותר ראוים לפול מן האדם לפי שאינם בעלי שכל והנה הבור אין לו התחלה מעצמו להמית האד' כמו הענין בשור כי השור ילך אל האדם ויזיקהו וזה בלתי אפשר בבור שלא יתחייב בעל הבור על הכלים אם נפלו שם כי אין להם מעצמם התחלה לילך ולפול בבור כמו הענין בשור וחמור ואין לבור גם כן התחלה לילך אליהם כבר נתבאר זה בחמישי מבבא קמא:

7השרש הד' הוא שהכורה או חבור או הפותח אותו וכסהו כסוי בלתי ראוי באופן מה הרי הוא חייב בנזקי הבור שהרי לא כסהו והמשל שכסהו כסוי חלוש יתקלקל ברגלי הבהמות ההולכות שם או שכסהו בכליו של חברו שלא ברשותו שהרי יבא בעל הכלים ויטול את כלים שכסה בורו או מסרהו לחרש שוטה וקטן שאין להם דעת ולזה יקרה שיגלוהו ולא יכסוהו אחר זה וכן אם כסה בורו וידע שנתגלה ולא השתדל לשוב לכסותו והיה לו פנאי בזה מהעת שידע שנתגלה כבר נתבאר זה השרש בשלישי ובחמישי מבבא קמא:

8השרש הה' הוא שאע"פ שאין בבור כדי להמית כיון שיש בו כדי להזיק והוזק בו הב"ח הנופל שם או שהוזק בו אדם בעל הבור חייב כי התורה שתקה מלבאר דיני נזקי שור ובור בחבלות להשענה על מה שנזכר מזה באדם שהזיק אדם אך לא יתחייב בחבלות האדם כי אם בנזק כמו שביארנו בשור שחבל אדם כבר נתבארו זה השרש בחמישי מקמא ומזה יתבאר שהחופר בור שאין בו כדי להמית ובא אחר והשלימו לשעור ההמתה השני חייב לפי שכבר שנה צורת הבור כי בהתחלה לא היה בו כדי להמית ולזה נסתלקו מעשי הראשון לגמרי ואולם אם חפר הראשון כשעור הבור והשלימו לעשרים שניהם חייבין בנזקיו כי כל אחד מהם כרה בור ולא נסתלקו מעשי ראשון שהרי היה בו כדי להמית ולזה לא נשתנה צורתו ולזה מחלקין ביניהם שלום הנזקין כבר נתבאר זה השרש בה' מקמא:

9השרש הששי הוא שלא יתחייב בעל הבור במיתת שור וחמור הנופלים שם אם לא היתה נפילתם ראוי לפי הנהוג ולזה הוא מבואר שאם נפל שם שור שהוא פקח ביום בעל הבור פטור כי אין דרך שור פקח ליפול בבור ביום או אם היה סומא או שוטה או קטן או שנפל שם בלילה או שדחפו שם ב"ח אחר הרי כל אחד מאלו ראוי לפול בבור ואם היה ראוי הב"ח הדוחה אותו לשלם קצת הנזק ישתלם ממנו הנזק מה שאפשר לו והשאר ישלם בעל הבור כי לולי הבור לא היה ניזק השור הנופל מפני זאת הדחיפה בזה האופן ואם אי אפשר להשתלט מהב"ח הדוחף כלל הנה בעל הבור ישלם הנזק כלו כי אליו יתכן שייוחס ההיזק וזה מבואר מאד וכן הענין אם הוחלקה במים ונפלה שם כבר נתבאר זה השרש בשמיני מקמא ומזה המקום יתבאר שאם נפל בבור באופן בלתי ראוי שיפול בו בעל הבור פטור כאלו תאמר שנפל לאחוריו תוך הבור מפני שחרד מקול הברה המתחדש שם כי זה אינו דרך נפילה אך אם נפל לפניו בסבת זאת החרדה חייב כי זהו דרך נפילה ואולם אם נפל מקול הברה לפניו חוץ לבור הנה הדבר בספק אם יתחייב בזה בעל הבור שנאמר ונפל שם שור או חמור וזה אפשר שיובן שיפול בבוראו שיפול אצל המקום ההוא כי שם יאמר על המקום והמקום יאמר על המקום הרחב או על המקום שמיוחד ולזה הוא מבואר שכבר אפשר שיובן שמפני בריתו יפול שמה שור או חמור וזה יהיה אם יהיה מפני שיפול תוך הבור או חוץ ממנו כיון שבריתו תסבב זה כבר נתבאר זה בה' מקמא:

10השרש הז' הוא שאם נפל לתוכו ב"ח ומת והיה בלתי אפשר בו שיהיה המת שלו הנה בעל הבור פטור מלשלם שנאמר והמת יהיה לו יצא זה שאין המת שלו כמו הענין בשו' של פסולי המוקדשין שנבלתו היתה אסורה בהנאה כמו שיתבאר במה שיבא בג"ה:

11השרש הח' הוא שאין הבדל בחבלו' הבו' בין שיפול הנופל בתוך הבור בדרך נפילה כי מה שדקדקה התורה הוא במיתה לא בחבלות והוא מבואר ממה שנזכר בנזקי אדם באדם כי בחבלות לא ידוקדק באופן מה שידוקדק במיתה שם נלמד זה הדין כבר נתבא' זה בה' בבא קמא:

12השרש הט' הוא שאי זו תקלה שימציא האדם ברשות הרבים דינם דין הבור כאלו תאמר ששפך מימיו ברשות הרבים או הניח שם זבלו אז אבנו או משאו או כדו שנשברה ברה"ר בפשיעה ולא סלקה או שנתקל אדם ונפל והיה לו מקום לעמוד ולא עמד והיה למכשול להולכים שם דינו גם כן דין הבור. כבר נתבאר זה בשלישי מקמא. והוא מבואר ממה שקדם שהמניח כדו בר"ה ונתקל בה האדם ושברה פטור על שבירת' כי בעל הכד פושע בזה לא האד' כי אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים הידועים לו כבר נתבאר זה השרש בשלישי מבתרא:

13השרש הי' הוא שמה שהיה עניינו מוכן לתקלה והיה חדושו ברשותו כמו הענין בכותל רע והאילן כי אין חדושם לתקלה ויש לאדם לבנות כותל בתוך רשותו או אם נטה אילן אם נפלו ברשות הרבים והיה למכשול להולכים שם הנה בעל הכותל או בעל האילן פטור מלשלם כי אין לו פשיעה בחדושם ואינו בעל חבור כי הוא לא חדש זה הבור כי מה שחדש לא היה לתקלה ואין זה דומה לכורה בור ברשותו שהרי הוא המציאו לתקלה אך זה ואם הוא בעל האבנים והעץ אינו מצד מה שהם בעל הבור כבר נתבאר זה השרש בעשירי מבבא מציעא:

14השרש הי"א הוא שהגונב שור או שה ואחר שנשחט ברשותו טבח אותו או מכרו משלם תשלומי ד' או ה' ואם לא טבחו או מכרו שגנב אי זה דבר שיהיה משלם תשלומי כפל שנא' כי יגנוב איש שור או שה והנה התנינו שיהיה הדבר ברשותו קודם טביחה ומכירה לפי שהדבר אינו נגנב עד שהתמיד להיות ברשות הבעלים כבר נתבאר זה השרש בששי מבבא קמא:

15השרש הי"ב הוא שהגונב ממי שאינו רעהו כמו הענין בהקדש ומה שידמה לו בזה אינו משלם אלא הקרן שנאמר ישלם שנים לרעהו ובזה הדין שוה דין קדשים קלים לקדשי הקדשים כי הבעלים אינם זוכין בחלקם מקדשים קלים אם לא משל גבוה כמו שיתבאר בג"ה ובזה יתבאר שאם היה משל הקדש בשעת מכירה או טביחה אינו משלם ד' או ה' כבר נתבאר זה השרש מבבא קמא:

16השרש הי"ג הוא שהמוכר הגנבה אפילו לפני בעלים שאין מכירתו מכירה משלם תשלומי ד' וה' אם היה הנמכר שור או שה שנאמר וטבחו או מכרו בעת שיתחייב על הטביחה יתחייב על המכירה והוא מבואר שפועל הטביחה שלם באי זה שהיתה הטביחה וכ"ש אם טבח ומכר אחר יאוש בעלים שהרי מכירתו מכירה כי כבר קנאה הגנב ביאוש הבעלים כמו שיתבאר בשרשים הכוללים ואע"פ שכבר אפשר שיאמר אומר כי שלו היה טובח ושלו היה מוכר ואין ראוי שישל' תשלומי ד' וה' כי לזה הועילו שני הפרטים שזכרה התורה בזה ללמד שכבר יתחייב בזה בין לפני יאוש בין לאחר יאוש כי המכירה לא תהיה באופן שלם כי אם אחר יאוש הבעלים והטביחה תהיה אפילו לפני יאוש ובעת שיתחייב על הטביחה יתחייב על המכיר' ולזה יתחייב באלו התשלומין בין לפני יאוש בין לאחר יאוש ולה הוא מבואר כי שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר אם הוא משלם תשלומי כפל כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא:

17השרש הי"ד הוא שאם היה מה שטבח ומכר מתחלף במינו באופן מה ממה שנגנב כאלו תאמר שגנב טלה ונעשהו איל עגל ונעשה שור אינו משלם תשלומי ד' וה' שנאמר וטבחו או מכרו רצה בזה שיהיה מה שגנב הוא מה שטבח או מכר אבל משלם תשלומי כפל בשעת הגנבה וכן הענין אם קנה הגנבה בשנוי מעשה כגון שגנב כסף ועשה ממנו כלים ר"ל שהוא משלם כפל בשעת הגנבה לא בשעת העמידה כדין שנאמ' אם המצא תמצא בידו הגנבה ר"ל שתהיה הגנבה בעינה לא אחר שנשתנית כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא:

18השרש הט"ו הוא שהטובח שחיטה בלתי ראויה לאכול לישראל כאלו תאמר שנתכלה בידו אינו משלם תשלומי ד' וה' וזה כי לא יכנס בגדר הטביחה לפי שאינו ראוי לתכלית מה שכיון בו בטביחה אלא אם היתה זאת הפעולה לרפואה או לכלבים כי זה הוא מועיל למה שכיון בו כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא:

19השרש הי"ו הוא שלא יתחייב לתשלומי ד' וה' מפני המכירה אם לא מכרה כלה שנאמר וטבחו או מכרו כשם שהטביחה היא לכללות גופה מן הנמכר במכירה ולזה אם שייר בה ממכירתו אותה דבר הנתר עמה בשחיטה לא יתחייב בזה הקנס ואם קטע ממנה אבר ואח"כ מכרה הנה זה הדבר בספק לפי שיש לאומר שיאמר שכיון שלא שייר לו דבר הנתר עמה בשחיטה כשמכרה אחר שקטע ממנה אבר הרי זאת המכירה דומה לטביחה ויש לומר שיאמר שכיון שלא מכר כל הגוף שגנב והוא הראוי לטביחה אין אני קורא בו וטבחו או מכרו ר"ל שאין מה שמכר הוא הדבר שנגנב וכן כשמכרה שייר לו במלאכה דבר מה ר"ל שהתנה שיהיה לו חלק מה במלאכתה ל' יום הרי הדבר בזה בספק וזה כי מפני שלא שייר לו בגופה שום דבר יש לאומר שיאמ' שאין זה שיור ישי' זאת הטביחה דומה למכירה ויש לאומר שיאמר שאין זה דומה לטביחה כי הטביחה תסיר ממנו הנאת תועלת ההנאה במלאכתה אחר שטבחה מה שאין כן בזאת המכירה ולזה יהיה באלו הדבר בספק והמוצא מחברו עליו הראיה כבר נתבאר השרש בששי מבבא קמא:

20השרש הי"ז הוא שלא יתחייב בד' או ה' אם טבח או מכר אם לא גנב תחלה שנאמר כי יגנוב איש שהוטבחו או מכרו כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא:

21השרש הי"ח הוא שמה שהיה ראוי שתשביח הגניבה בעצמותה כמו גזותיה ולדותיה הוא לבעלים לפני היאוש אך לאחר יאוש הוא לגנב וזה מבואר מהשרשים הכוללים ואם השביחה הגנב כאלו תאמר שהוציא הוצאת מה מפני מה אפילו לפני היאו' השבח לגנב וכן אם הכחישה הגנבה הפחת על הגנב ומשלם כשעת הגנבה תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' כאלו תאמר שהשבח והפחת לגנב אך במה שהשביח לבעלים משלם לפי מה שהיא עם השבח תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' וכן אם דרך הדבר הנגנב שיתיקר בעת מוגבל מהשגה דרך מזל וטבחו או מכרו משלם הכל כשעת העמדת בדין כי זה הפרי היה לבעלי' בזה הדבר הנגנב כי הם כבר ימתינו למכור אל העת שימכר יותר ומזה יתחייב שאם נפסדה הגנבה מעצמ' זה קודם העת לא ישלם הגנב אלא כשעת הגניבה תשלומי כפל או תשלומי ד' וה' וההפך אם החלה הגנבה כי אין דרך האדם להמתין מכירת קניניו אל העת שימכרו בו פחות ולזה משלם הכל בשעת הגנבה כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא:

22השרש הי"ט הוא שתשלומי כפל אינם נוהגים כי אם במטלטלין שגופם ממון כי לא נזכר בתורה זה העונש כי אם בכסף ובכלים ובעלי חיים שגופן ממון ולזה לאינהג זה הדין בקרקעות ולא בעבדים ושטרות כמו שהתבאר בשרשים הכוללים ושתלומי ד' וה' אינן נוהגין בשור וזה וזה מבואר בעצמו מלשון התורה כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא:

23השרש הכ' הוא שאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' שנאמר וגונב או ביאוש הבעלים או בשנוי מעשה כי אז הוא אדון לזאת הגנבה כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא:

24השרש הכ"א הוא שלא יתחייב הגנב תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' אלא כשהוצרך הבעל דין שיבא הגנב לפני ב"ד לחייב אותו על פי עדים בב"ד שנאמר אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו אך אם היה הוא המרשיע עצמו כאלו תאמר שהודה מעצמו שטבח ומכר אינו משלם קנס וזה השרש כולל לכל הקנסות ר"ל שהמודה בהם פטור כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא ובמקומות רבים מהתלמוד:

25השרש הכ"ב הוא שהאיש שגנב לרעהו או שנמכר בגנבתו אם אין לו דבר לשלם הגנבה אך האשה אינה נמכרת בגנבתה שנאמר כי יגנוב איש שור או וגומ'. ואם אין לו ונמכר בגנבתו וכבר יתבאר לך שלא נלמד מזה שיהיה זה הדין באשה לפי שלא מצאה התורה צד לאשה שימכרוה אחרים זולת האב מכירת בתו ומשם נלמד בזה האופן מהאב שהאב מוכר את בתו לא את בנו ושב"ד מוכרין את האיש בגנבתו לא האשה כי אין צד יתכן שימכרוהו ב"ד אם לא בגנבתו וזה מבואר בחפוש במשפטי התורה כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

26השרש הכ"ג הוא שהגנב אינו נשכר כי אם בגנבתו לא בכפלו ולא בתשלומי ד' וה' ולזה אם היו דמי מכירתו לשש שנים יותר מערך הגנבה אינו נמכר כי דמיו ראויין שיהיו נכללין בגנבתו שנאמ' ונמכר בגנבתו שזה הענין אם גנב דבר אחד או גנב דברים רבים לאיש אחד או לאנשים רבים והשאר ישאר עליו חוב עד שיעשיר וזה מבואר בנפשו חי ובו כי מלת גנבה תאמר על דברים רבים. כמו שתאמר על דבר אחד עם שכבר יראה כי כוונת התורה שלא להעמיס עליו אם אין לו לשלם להמכר ליותר משש שנים ואע"פ שהיתה הגנבה יותר שוה אלף דנרי זהב ולזה יתבאר גם כן שאם גנב לאנשים רבים אינו נמכר על כל אחת מהגנבות שש שנים אך נמכר לשש שנים ומחלקין ביניהם לפי הראוי ואם חזר וגנב למי שנמכר בעבור גנבתו הנה יראה לזאת הסבה שאינו נמכר שנית ועוד שהתורה אמרה ונמכר בגנבתו והוא מצורף אל בעל הגנבה מורה הוראה כי בעבור גנבתו שגנב לזה או לאלו הוא נמכר וזה יהיה פעם א' לא יותר אך אם גנב לאיש אחר או לאנשים אחרים אחר שנמכר חוזר להמכר אפילו כמה פעמים כבר נתבאר זה השר' בראשון מקדושין:

27השרש הכ"ד הוא שהעד הזומם אינו נמכר בזממו ר"ל בב"ד אם העיד שגנב ראובן גנבה מה והוזם שנאמר ונמכר בגנבתו. בגנבתו לבד הוא נמכר לא בסבת דבר אחר וכבר יתבאר זה ביאור שלם יותר ממה שאומר וזה שהמכירה הזאת אינה מתחייבת בעצמות מזה העדות אבל תתחייב ממנו במקרה מפני שאין לו לשלם ולזה אין אני קורא בו כאשר זמם לעשות לאחיו ואולם יתחייב לו ממון והוא מה שהיה מחייבו מהממון בזה העדות ואם אין לו יהיה עליו חוב עד שיעשיר כבר נתבאר זה השרש בראשון מקדושין:

28השרש הכ"ה הוא שהכא במחתרת אין לו דמים אם הרגו בעל הבית או אחר שנאמר אם המחתרת ימצא הגנב וגומר לפי שהוא כמו רודף להרוג נפש ואע"פ שבא על עסקי ממון כי דעתו היה שאם יעמוד אחד מבני הבית למנעו מלקיחת הממון יהרגהו ומזה יתבאר שאין הבדל בזדה בין נמצא במחתרת גדול או קטון זכר או נקבה ואע"פ שהקטן אינו בן עונשין כי אין הכונה בזאת המיתה כי אם להציל הנפש או הנפשות הבא להרגן ולזאת לא תהיה זאת ההמתה ע"י ב"ד ובהיות הענין כן הנה לא תיקר בזה נפש הנקבה או הקטן מנפש הגדול. וזה מבואר מאד כבר נתבאר זה השרש בראשון ובשמיני מסנהדרין:

29השרש הכ"ו הוא שאם היה ברור שלא בא להרוג אסור להרגו שנאמר אם זרחה השמש עליו דמים לו כאלו תאמר שהיה יושב מהמחתרת בין שגנב בין שלא גנב וכן אם בא במקום לגנוב שחזקתו שאין הבעלים שם כגון שבא לתוך גנו או לתוך הדיר שהדבר מוכיח שלא בא אלא על עסקי ממון וכן האב הבא במחתרת של בנו שחזקתו שלא בא להרוג כי רחמי האב על הבן הלא תראה כי דוד היה מצוה לעבדיו שלא להרוג לאבשלום ואע"פ שהיה צודה את נפשו כבר נתבאר זה השרש בשמיני מסנהדרין:

30השרש הכ"ז הוא שהבהמה מועדת מתחלתה דרך הלוכה כאלו תאמר לדרוס ברגליה הירקות והפירות והכלים הקטנים ולאכול הדבר הראוי לה אפילו על ידי דחק' ולזה תמצא שלא זכרה התורה תמות והעדה באלו ההיזקים והוא מבואר שמה שיתכן שתזיק דרך הלוכה יכלול שיהיה ההיזק הזה ברגליה או בשאר חלקי גופה כאלו תאמר בשערה בזנבה או בדבר הדבק לגופה כמו פרומיא שבפיה ועגלה המושכת בקרן ומה שידמה לזה ומה שיתכן שתזיק באכילה יכלול מה שידמה לזה ממה שיתכוין בו להנאתה ותזיק כאלו תאמר שנתחככה בכותל להנאתה כי כבר תמצא בנזקי הבור שיתחייב האדם בהם. ואין בנזקין ההן שום הנאה לבעל הבור ובזה יתבאר שהוא יתחייב על נזקי הרגל ואם אין בהם תועלת לבעל הבהמה וג"כ אלו לא היה חייב בנזקי השן אלא מפני ההנאה המגעת לבעל הבהמה לא הה ראוי שישלם כי אם בשעור מה שנהנה לא כשעור מה שתזיק וזהו הפך מה שאמרה התורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם כבר נתבא' זה השרש בראשון ובשני מבבא קמא:

31השרש הכ"ח הוא שלא יתחייב על נזקי שן ורגל אלא כשהזיקו ברשות הניזק שנאמר ובער בשדה לא ברשות בעלים. והיה זה כן כי בעל הפירות הוא פושע אם הניח שם פירותיו כי יותר מיוחד רשות הרבים להניח שם הבהמות מלהניח שם הפירות או הכלי' ולזה הוא מבואר שאם היתה רשות מיוחדת לזה ולזה בעל מבהמה חייב בנזקי שן ורגל שאני קורא בו ובער בשד' אחר והנה הוא פושע על שלא שמר בהמתו שם כיון שהוא יודע שאם ימצאו שם פירות או כלים יתכן שיוזקו בסבתה ומזה יתבאר שאם אכלה הבהמה מתוך הרחבה פירות שבצדי הרחבה פטורה מלשלם מה שהזיקה כי יש לה רושת ללכת שם יותר ממה שיש רשות לבעל הפירות להניחם בצדי הרחבה ואולם אם עמדה הבהמה כלה בצדי הרחבה ומשם אכלה הפירות שמצדי הרחבה משלמת מה הזיקה כי יותר יש רשות לבעל הפירות להניחם שם ממש שיש רשות לבהמה ללכת שם וכן אם קפצה על גבי חברתה ברשו' הרבי' ואכלה פירות שעליה משלמת מה שהזיקה שהרי אני קורא בה ובער בשדה אחר אבל אם אכלה ברשות הרבים פירות שעל גבי חברתה פטורה שאין אני קורא בזה וביער בשדה אחר וזה מבואר מאד והוא מבואר שגם במקומו' שהיא פטורה מלשלם מה שהזיקה משלמת מה שנהנות והוא מה שנהנו הבעלים בזאת האכילה כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא קמא:

32השרש הכ"ט הוא שלא יתחייב האדם בנזקי שן ורגל אם שמר בהמה כראוי כאלו תאמר שנעל בפניה כראוי וזה אמנם היה אם נעל בפני' בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה אבל אם היה פושע בשמירתה חייב לשלם שנאמר ושלח את בעירה ובער בשדה אחר שיהיה הוא המשלח או המבעיר או שפשע בשמירתה שהיה אנוס בזה כאלו תאמר שהוחלק ונפלה לגנה או שנתקלה באונס לגנה כי אין בזה פשיעה לבעלים כבר נתבאר זה השרש בראשון מבבא קמא:

33השרש ה"ל הוא שהבהמה מועדת לאכול הראוי לה וכן היא מועדת למה שנלוה לה מהיזק הכלים אשר האוכלין בהם כמו התרנגולין שהיו מחטטין בחבל שבו עיסה ופסקוהו או גדי שראה אוכל על החבית וקפ שם לאכול האוכל ושבר הכלי זה הוא מנהג הב"ח אך אם שנה בזה הפועל ר"ל שלא עשהו באופן הנהוג הרי הוא תם לזה ההיזק כמו שקדם בנזקי הנגיחה ותולדותיה וכן אם אכלה דבר שאינו ראוי לה אפילו ע"י הדחק כאלו תאמר שאכלה כסות או כלים או חתול שאכל תרנגולין גדולים. כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא קמא:

34השרש הל"א הוא שהבהמה שלקחה כלים ברשות הנזק והוציאה כלים ואכלתן ברשות הניזק כאלו תאמר שהוציאתם מביתו ואכלתן בשדהו משלמת מה שהזיקה וכן אם היתה מהלכת ברשות הרבים ואכלה משם פרות ברשות הנזק שהרי אני קורא בו ובער בשדה אחר ואולם אם היתה הבהמה ברשות הנזק ופרותיו ברשות הרבים ואכלה משם אלו הפרות הנה זה הענין ספק אם משלמת מה שהזיקה אם לא וזה כי יש לאומר שיאמר שאין אני קורא בה ובער בשדה אחר כי כוונת זה המאמר הוא שיהיו הפירות ברשות הניזק כמו הענין בשדה שהפירו' נמצאים בו ובהיות הענין כן והנה זה הדבר בספק והמוציא מחברו עליו הראיה כבר נתבאר זה השרש שני מבבא קמא:

35השרש הל"ב הוא שמי ששמר בהמתו כראוי. ובא אחר והעמידה על קומתו של חברו ואכלה שם פירו' או שפרץ גדר המקום שהיא משתמרת שם כראוי הבעלים פטורי' וזה הגורם לנזק הוא חייב לשלם כי הוא לבדו הפושע בזה ואם היו הבעלים פושעים גם כן כאלו תאמר שלא נעלו בפניה כראוי או שהיו כותלי המקום ההוא רעועות הרי הבעלים חייבים לפי שהם פושעים וזה האחד פטור מדיני אדם אך הוא חייב בדיני שמים כי אולי לא הזיקה הבהמה אם לא הביא אותה לזה כבר נתבאר זה השרש בששי מבא קמא:

36השרש הל"ג הוא שאם הכניס אדם פירותיו או כליו ברשו' המזיק שלא ברשותו והזיקה בהם בהמתו של בעל הבית באלו תאמר שנתקלת בם ונפלה בעל הפירות או בעל הכלים חייב בנזקי הבהמה ואם שברתן הבהמה או אכלתן המזיק פטור מלשלם מה שהזיקה ואם אכלתן והוזקה באכילתן בעל הפירות פטור לפי שאין דרך הבהמה להנזק באכילתן ולזאת הסבה בעינה יהיה פטור אדם הנותן סם המות לפני בהמת חברו ואכלה ומלתה אך הוא חייב בידי שמים כי הוא גרם זה הנזק כבר נתבאר זה השרש בששי מבבא קמא:

37השרש הל"ד הוא שהבהמה שהזיקה פירות המחוברין שהן צריכין לקרקע אין משערין מה שהזיקה בפני עצמו כי אם על גב הקרקעות שנאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ר"ל מה שהיה שדהו יותר שוה עם אלו הפירות מה שהוא פחות מאחד מששים הוא בטל במעוטו ולזה הוא מבואר שלא ישערו זה על שדה הוא יותר מששי' בזה הדבר הנאכל או הנשחת מפירות השדה לא יאכל בכמו זה מיטב שדהו לפי שהשדה לא תמכר בפחות דבר מורגש מפני זה החלק הקטן ממנה הנאכל ולפי שכל בהמה שישערו זה הנזק על גבי השדה יותר קטנה יהיה ערך הנזק יותר גדול והוא מבואר מהשרשים הכוללים שאין מוצאין ממון מיד המחזיק בו אלא מפני דבר שאין בו ספק שהוא חייב בזה הממון הנה לא ישערו הנזק כי אם בששי' מדבר הנאכל פחו' דבר בלתי מורגש ולזה ישערו זה הנזק בששים כאלו תאמר שאם אכלה פירות ערוגה אחת או השחיתה אותם משערים זה בשדה שהיא ששי' ערוגות ואולם אם היו הפירות גמורין משערין אותם בפני עצמן כבר נתבאר זה השרש בששי מבבא קמא:

38השרש הל"ה הוא שהמוסר בהמתו לשומר פטור מנזקיה והשומר חייב כי הוא הפושע בזה אך אם לא קבל עליו השומר לשמור השמירה שיפטרו בה הבעלים חייבים וזה מבואר בנפשו כבר נתבאר זה בראשון וברביעי מבבא קמא:

39השרש הל"ו הוא ששור שהזיק והמית האדם דנין אותו דיני ממונות ואחר כך דנין אותו דיני נפשות שאם דנוהו תחלה דיני נפשות לא יוכלו לדונם אחר זה דיני ממונות כי מפני שנגמר דינו בסקילה הרי אין לו בעלים כי הוא אסור בהנאה ולא יהיה להם דרך לדונו אחר זה בדיני ממונות כי אין לו בעלים שיעמדו על שורם ולזה לא יתחייבו הבעלים לשלם הממון ההוא ואם דנוהו אחר זה דיני ממונו' לא ישתלם זה הממון כי אם מהשבח שהשביח בדדיה משגימר דינו עד שיסקל כי הבעלים אינם חייבים בו לפי שאינם בעליו בעת שדניהו דיני ממונות ולזה לא היה להם דרך להפך בזכותו מה שאפשר ואולם אם היה מת לא יתכן לדונו כי אם בדיני נפשות כי מפני שהוא נסקל אם שם צד יוכל להשתלם מגופו חצי הנזק ההו' כבר נתבא' זה השרש בח' מבבא קמא ומזה המקום יתבאר ששור שנגמר דינו לסקילה ואחר כך הוזמו עדיו כל הקודם בו זכה לפי שמהעת שנגמר דינו לסקילה השמיטו הבעלי' ידם ממנו והפקירוהו וכבר נתבאר זה בששי מכריתות:

40השרש הל"ז הוא מה שתזיק בו הבהמה לפי דרכה שאינו מחובר לה כמו הצרורות המנודין מתחת רגליה בהליכתה או תרנגולין ששברו כלי' ברוח שבכנפיהם היה היזקן ברשות הניזק הנה דינם לשלם חצי נזק. וזה כי לא נוכל לבאר מדברי התורה שיהיה דינם דין הרגל כי לא חייבה התורה בתשלומי הנזק הזה כי אם ששלח בעירה לא הדבר הבא מכח בעירה אך זכר זה באדם שנאמר באבן או באגרוף וגם משם לא נאכל ללמוד זה הדין כי האדם יעשה זה כדי להזיק אן הדבר המוכה באבן ההוא מה שלא יקרה זה בצרורות ולפי שדרך הבהמה להזיק בכך אי אפשר לפוטרו כי כונת התורה להסיר ההיזקים מבני אדם ולזה חייבה התם לשלם חצי נזק ואע"פ שאין לבעלי' להעלות על לבם שיגיע היזק מבהמתם בזה האופן וכ"ש שראוי לחשבם בזה המקום שדרך הבהמה להזיק בזה האופן ולזה הוא ראוי שלא לחייבם יותר מחצי נזק כי אינם בתשלומי הנזק בזה האופן כמו שהם ראויים מתשלומי הנזק במה שהזיקו מגופם או במחובר לגופם ואינו ראוי שיהיה משתלם מגופם חצי הנזק הזה כי ידמה שלא נתנה התורה זה הדין כי אם כמה שהיה לבעלים להעלות על לב ולזה די אם יעשו שווי גוף הבהמה המזקת ואמנם בזה המקום לפי שדרכה בכך היה לבעלי' להעלות זה על לבם ולזה ראוי שישלמו זה מביתם כבר נתבאר זה השרש בראשון ובשמיני מבבא קמא:

41השרש הל"ח הוא שהבהמה שביעטה והתיזה תרורו' מחמת הבעיטה והזיק ברשות הניזק הנה יפול בזה ספק אם יש שנוי לצרורות לרביע נזק אם יהיה דינם כמו דין נזק הבעיטה כיון שכוונתו להזיק והתורה לא הבדילה בזה בין שיהיה ההיזק במה שבא מכח המזיק ובין שיהיה במה שיבא מגוף המזיק או המחובר לו שנאמר באבן או באגרוף והמוציא מחברו עליו הראיה כדין כל הספקו' ואמנם אם זיקה בזה האופן ברשות הרבים יהיה בזה ספק עוד אם דינם דין הרגל שפטור עליה ברשות הרבים או דינם דין בקרן שחייב עליה ברשות הרבים וישלם רביע נזק מגופה והמוציא מחבירו עליו הראיה כבר נתבאר זה השרש בשני מקמא והוא מבואר שאם הכניס תרנגול ראשו לאויר כלי זכוכית ותק בו ושברו בקולו אין בה שנוי בצרורות אם היה בכלי אוכל או משקה כי כמו שדרכו להכניס ראשו שם לקחת המאכל או המשקה כן דרכו לתקוע שם וכן הענין בסוס שצנף וחמור שגער והזיקו בקולם בזה האופן ואולם לא היה שם אוכל או משקה הרי זה שנוי בצרורות ודיני דין הצרורות הנזכרים כבר נתבאר זה בשני מבבא קמא:

42השרש הל"ט הוא שהבהמה שכבשה בזנבה או באמתה כשכוש רב ברשות הרבים והזיקה בזה האופן הנה יפול ספק אם דינה דין הרגל כיון שדרכה לכשכש בזנבה או באמתה או יהיה דינה דין השנוי כיון שאין דרכה לכשכש כשכוש רב והמוציא מחברו עליו הראיה כבר נתבאר זה השרש בראשון ובזני מבבא קמא:

43השרש המ' הוא שהמדליק בתוך שלו אם היה אפשר להבערה ההיא שתבער רשותו בעת הדלקה או שנפלה אחר זה הגדר אשר בחצרו והיה לו פנאי לגדרה קודם שתעבור האעש רשותו ולא גדרה והזיקה דבר גלוי במקום שאפשר לה חייב לשלם זק שלם. ואפי' על הניר והאבנים אם לחכה הניר וסכסכה האבנים לפי שדרך האש לאכול דבר הראוי לו לאכול ואפי' ללחך נירו ולסכסך אבניו שנאמר ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה אלא אינו חייב על הדבר הטמון כי התורה לא זכרה אלא הדברים הגלוים ולזה אם הניחו בגדיש אפילו הכלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי הבקר לא יתחיב בעל האש אלא כאלו היה הכל גדיש אבל הזיקה במקום שאינו ראוי לעבור בו הדלקה ההיא פטור שנאמר כי תצא אש ומצאה קוצים וזהו כדרכה תתלקח בהם כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא קמא:

44השרש המ"א הוא שמדליק בתוך רשות חברו והיזק או מת האדם חייב כאלו הזיק או הניח בידו ולזה הוא מבואר שהמדליק בזה האופן יתחייב על הטמון שנשרף בסבת הדלקה ויתחייב על המתת האדם כשלא היה לאיש ההוא דרך להמלט מהשרפה ויתחייב גם כן על חמשת דברים אם הזיק באדם כאלו הזיק בידי' כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא קמא:

45השרש המ"ב הוא שתולדות האש דינם כדין האש כלומר אם הניח אבנו סכינו ומשאו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו כי כמו שהאיש דרכו לילך ולהזיק באמצע העצים שימצא בדרכו כן דרך האבן הראוי ליפול ברוח מצויה כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא קמא:

46השרש המ"ג הוא שאם היה הנזק באש פושע שאם לא פשע לא היה נזק בא על האש פטור ויתחייב גם כן זה שפשע בנזקי האש אשר הוא סבתם כאלו תאמר שהיה גמל טעון פשתן עובר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות והודלק בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב כי הוא הפושע בזה מפני שהרבה במשאו באופן שיכנס לחנות ולא יכילהו המבוי אשר שם כבר נתבאר זה בשביעי מבבא קמא:

47השרש המ"ד הוא שהמבעיר הוא אשר יתחייב לא מי שהוא סבה רחוקה והמשל שמי שמסר נחלת לחרש שוטה וקטן והדליקו בה אש והזיקה פטור כי הוא אינו המבעיר לזה האיש כי דרך הגחלת להכבו' לא להתפשט ולאכול סביב לכל סביבותיה וכן אם הביא אש ולא היו שם עצים ובא אחר והביא שם עצים והודלק האש הנה השני הוא המבעיר ואם בא השלישי וליבה האש הנה השלישי הוא המבעיר לא הראשוני' כי כבר היה האש כבה לולי לבוי השלישי. ואם לבתו רוח שאינה מצויה כלם פטורים כי לא היה האש ראוי להתפשט לולי הרוח שאינ' מצויה שלבתו כבר נתבאר זה השרש בשביעי מבבא קמא: