רלב"ג על התורה, שמות כג:א

1והנה התועלת המגיע באלו האזהרות הוא במצות והתועלת בהם מבואר לשפוט בצדק בין האנשים והנה באה האזהרה שלא לקבל עדות איש רשע ואיש חמס לי שהדבר קרוב שיעידו שקר ובאה האזהרה לסנהדרי' שלא יגמרו הדין בדיני נפשות לחובה אם לא היו המחייבים יותר מהמזכין שנים או יותר לפי שראוי שנתרחק מהריגת האנשים אם לא יביאהו ההכרח והנ' אם היינו הולכי' אחר הרוב בזה הענין הנה ימצא שיהרג הנהר' על פי אחד והו' האחד שיוסיפו בו המחייבין על המזכין ואין ראוי שנעשה דבר גדול כזה על פי אחד. והנה באה האזהרה שלא לענות על ריב לנטות לפי שהכוונה ברבוי הדיינין שיתבארו דעותיהן בזה הענין בדרך שיצא דין אמת לאמתו ואם ענה אחד מהם לנטות לא יתבאר לנו דעתו בזה הענין ולא יקובל תועלת בו לברר אמתת הדין והנה באה המצוה להטות אחרי רבים בדיני ממונות כי שם יספיק אחד לדין אמר בצדק תשפוט עמיתך וכן הענין לזכור בדיני נפשות כי סבה חלושה תספיק להציל האנשים מההריגה לקשי ענינה ובאה המצוה לדיין שלא יטה אחרי הדל כשיריב עם זולתו לחמלה עליו כי אין מן הראוי לו לעזור לדל בזה האופן אבל היא מצוה הבאה בעבירה ולפי שרצתה התורה להזהיר הדיין מהטות משפט האיש החוטא והקדימה לזה שראוי שנשיב אבדת החוטא ונפרק המשא מעליו ומעל בהמתו אחר שהוא מחזיק בתורת משה ובאה המצוה לדיין שלא יהרוג הנקי שנתחייב בדין כי לא נוכל לומר שזה הדין הסכים עליו ה' יתעלה כי לא יבאו לו הרעות מאת השם יתע' בעצמות כל שכן על צד העול ואולם מי שנצדק בדין בז האופן יתכן שנאמר שזה הדין הסכים עליו השם יתע' כי הטובות הם באות מאתו ואולי שהשגיחה בזה שנצטדק בדין בזה האופן ובאה האזהרה לדיין שלא יקח שוחד כדי שלא יביאהו להטות הדין ושלא ילחץ זה הגר כי אם ירגיל עצמו בזה אולי לא ישגיח כראוי בדינו ויטה משפטו. ואולם שרשי אלו האזהרות הם שנים עשר:

2השרש הראשון הוא שאין ראוי שיקובל עדות שקר ולא עדות חמס והנה הרשע הוא מי שעבר עברה שיש בה מלקות או מיתת בית דין כי כבר קראה התורה אלו האנשים רשעים שנאמר והיה אם כן הכות הרשע אשר הוא רשע למות ואיש חמס הוא שלוקח ממון שאינו שלו בחמס כמו גנב וגזלן ומלוה ברבית והיה זה כן כי כבר נחשדו כמו אלו שיעידו עדות שקר מפני הממון למעוט יראתם מהשם יתעלה ומזה המקום יתבאר מקל וחמור שאין מקבלים עדות עד זומם שהרי הוא חשוד לזאת העברה כבר נתבאר זה השרש בשלישי מסנהדרין:

3השרש השני הוא שהנוגע בעדות פסול להעיד שנאמר העד שקר ענה באחיו לא תענה ברעך למדנו מזה שהעדות הוא שיעיד האדם בענייני איש זולתו לא במה שהוא כמו בעל דבר יקרא טענה לא עדות ובכלל הנה כל אדם הוא חשוד לטעון שקר בענייניו כבר נתבאר זה השרש בשלישי מבבא בתרא:

4השרש הג' הוא שאין מקבלין עדות ממי שאינו מישראל כגון עבד כנעני או נכרי שנאמר העד שקר ענה באחיו כאשר זמם לעשות לאחיו למדנו מזה שהמעיד ראוי שיהיה מישראל וזה מבואר גם כן מהפרטים שזכרה התורה בזה המקום כי כמו אלו האנשים שאין יראת השם יתע' על פניהם ולא יראו מהעיד עדות שקר כבר נתבאר זה השרש בראשון מבבא קמא:

5השרש הד' הוא שמי שלא יוכל לעמוד על בוריו של דבר פסול לעדות זה מבואר מאלו הפרטים שזכרה התורה בזה המקום וזה שאם נפסלו לעדות מי שיכולין לעמוד על בוריו של דבר מפני חשדנו אותם על אהבת הממון לא יעיד מה שידעו מאמתת הדבר כל שכן שיהיו פסולין האנשים אשר מצד קצורם וחסרון דעתם לא יוכלו לעמוד על אמתת הדבר כי איך יעיד מי שלא ידע אמתו' הדבר ובכלל הנה התור' זכר' בפרטי העדו' ודרשת וחקרת היטיב ולא תתכן הדרישה והחקירה בחסרי הדעת כמו החרש והשוטה והקטן וכן השומע ואינו מדבר פסול לעדות כי אינו יכול להעיד אלא ברמזיות. ואין הרמיזה דבר מובן בבירור. ועוד שהתורה אמרה בענין העדות אם לא יגיד ונשא עונו מגיד שהעד הוא שיכול להגיד ושעדותו תהיה בהגדה ולזאת הסבה גם כן יהיה הסומא פסול לעדות כי לא יוכל לראות ולעמוד על אמתת הדבר וכבר אמרה התורה בענין העדות והוא עד או ראה או ידע כבר נתבאר זה בח' ובט' מערכין. ולזאת הסבה יתבאר שהנשים פסולות לעדות לחסרון ולחלשת שכלם ולקלות התפתותם לדברים. והנה אמרה התורה בענין העדות ועמדו שני האנשים ולא הנשים ולזה יהיו הטומטום והאנדרוגינוס פסולים לעדות כי כל אחד מהם הוא בספק אשה והוא ספק של תורה כבר נתבאר זה השרש בסוף תוספת בכורים:

6השרש הה' הוא שהקרובים פסולים לעדות מן התורה לפי שהם כמו בשר אחד והם ג"כ כמו נוגעים בדבר לפני שהם ראויים לירש קצתם קצת ולזה לא ינהג זה הדין כי אם במשפחת האב והמשל שהאב פסול לעדות הבן והבנים זה לזה וכן הענין בבני בנים שנקראו בנים והם ראויים לירש קצתם את קצת כמו שיתבאר בדיני הירושה ובכלל הנה יתבאר מן התורה שבני בנים הרי הם שאר בשר לא בני בניהם. ולזה מנה גלוי עריות מבת אשתו או מבת בן אשתו כי הם שאר אחד וכן הענין בבת בנו ובת בתו ומזה המקום יתבא' שהאב עם בת בן בנו אינו שאר אחד מן התורה וכ"ש בן האב עם בת בן בנו וכל שכן בן בן האב עם בת בן בנו והנה האחי' שהם בני איש אחד נקראי' ראשונ' כי הם הענפי' הראשוני' לשרש שהוא האב ובניהם הם שניים ובני בניהם הם שלשיים ומזה המקום יתבאר ששלישי בשני הוא כשר להעיד ואולם שני בשני הם שאר אחד ואע"פ שהם מותרים לישא זה את זה ולא יהיה זה כן כשיהיה הראשון נקבה כי אז הם אסורים זה בזה אמרה תורה ערות דודתך לא תגלה ולפי שהאשה היא שאר בעלה למדנו מזה המקום שבעל כאשתו ולפי שאין נאמנים לזכות לפי היותם כמו נוגעים בעדות או אין נאמנים לחובה כי העד הוא מי שהוא יכריע בין טענת החולקים לאי זה שיהיה מהצדדים וזה מבואר מאד כבר נתבאר זה השרש בשלישי מסנהדרין ואחשוב כי כל אלו הפסולין כלל הפסוק באמרו לא תשא שמע שוא:

7השרש הו' הוא שהרואה בהמת חבירו רובצת תחת משאה אפילו היה בעל עברו' הנה הוא מחוייב לפרוק עמו המשא שנאמר עזוב תעזוב עמו וכן חייב לטעון עמו על הבהמה אחר זה שנאמר הקם תקים עמו. ואין ראוי שיובן שיהיה חייב לפרוק אפילו בעל בהמה היה בעל עברות מפני החמלה על צער ב"ח ולא יחוייב לטעון אלא כשלא היה בעל עברות כי כבר תראה שכבר חמלה התורה על מי שהוא בעל עברות להשיב אבדתו באופן שחמלה בזה במי שהוא בלתי בעל עברות וזה אמנם יהיה לחמלה על הבעלים לא לחמלה על הב"ח ובהיות הנין כן הנה יחוייב שיהיה מקים עמו וגם אם היה בעל עברה כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא מציעא:

8השרש הז' הוא שאם פרק וטען וחזר ורבץ חייב לפרוק ולטעון עמו אפילו מאה פעמים שנאמר הקם תקים עמו ולא תשלם ההקמה בזולת זה ומזה יתבאר שהוא ראוי שילך עמו עד שיראה שיתקיים המשא על הבהמה כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא מציעא. ויראה לי שאם לא תוכל הבהמה לשאת המשא אפילו על ידי הדחק אינו חייב לחזור ולטעון אלא המשא שיכולה לשאת על ידי הדחק כי לא יקרא הקמה טעינה שתרבץ בעבורה הבהמה תכף וזה מבואר בנפשו:

9השרש הח' הוא שאם היה שם בעל הבהמה הנה הוא פורק וטוען עמו שנאמר עזוב תעזוב עמו ואם לא רצה בעל הבהמה לטרוח אין זקוק מוצאו לפרוק ולטעון ואע"פ שיכול בזה אם לא היה בעל הבהמה בלתי יכול לעזור בזה וזה מבואר בנפשו ולזה הוא מבואר שאם לא היה שם בעל הבהמה חייב המוצא לטעון ולפרוק אם יוכל כבר נתבאר זה השרש בשני ממציעא:

10השרש הט' הוא שמי שיאן דרכו לטעון ולפרוק ואע"פ שהיתה הבהמה שלו כגון זקן ואינו לפי כבודו או כהן והוא בבית הקברות פטור מלפרוק ולטעון שנאמר וחדלת מעזוב לו ר"ל שיחדל מלעזוב מפני שהיא של שונאו יצא זה שחדל לעזוב לכל האנשים אפילו לעצמו כבר נתבאר זה השרש בתוספת מציעא פרק ר' שמעון:

11השרש העשירי הוא שלא יתחייב האדם לפרוק לטעון אם היה הבהמה רחוקה ממנו ואע"פ שהוא רואה אותה שאם היה הענין כן היו רבים טורחים בזה לבטלה כי אפשר שתראה הבהמה מרחוק לאנשים רבים במקומות רבים וקודם היותם תשלם הפריקה והטעינה לבהמה ויהיה טרחם לריק ולזה סמך הכתוב באמרו כי תראה חמור שונאך לאמרו כי תפגע שור אויבך להורות שזאת הראיה יתחייב שתהיה בפגיעה ושערו חכמים שהמרחק הזה הוא עד ריס אחד שהוא אחד משבעה ומחצה במיל והוא רס"ו אמות ושתי שלישי אמה כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא מציעא:

12השרש הי"א הוא שהפריקה יתחייב בה בזולת שכר ואולם הטוען נוטל שכרו וכן הענין במה שילך עמו עד שיראה שיתקיים המשא על הבהמה כי לא הכריחה התורה לעשות מלאכתו של זה בחנם אך הכונה היא לחייבו לטעון עמו שם שלא ימצאו לו אנשים אחרים לשכור אותם על זאת המלאכה כבר נתבאר זה השרש בשני מבבא מציעא:

13השרש הי"ב הוא שאם מצא ב' בדרך לפרוק ולטעון חייב לפרק תחלה מפני הפסד הבהמה וצערא והתורה גם כן הקדימה הפריקה לטעינה אך אם היתה הטעינה של שונאי והפריקה מאוהבו הטעינה קודמת כי התורה דקדקה מאד במה שהוא משונאו כדי שלא יחדל מעזוב לו מפני שהוא שונאו והוא מבוא שהמוצא אדם רובץ תחת משאו חייב לפרוק ולטעון עמו כי הדברים ק"ו כבר נתבאר זה השרש בשני ממציעא:

14שש שנים תזרע ארצך וגו'. עד הנה אנכי שולח מלאך:

15ביאור דברי הפרשה