ר"ש משאנץ על משנה אהלות יא:ז

1ומת הכלב. דאילו חי אפילו כולו בבית הבית טהור דטומאה בלועה בבעלי חיים אינה מטמאה כדאמרינן פ' בהמה המקשה (חולין דף עא.):

2מוטל על האסקופה. וצוארו לפנים (הטומאה):

3אם יש בצוארו פותח טפח. רוחב הצואר טפח ומשערין אותו על ידי חוט המקיף את הצואר דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפה ג' טפחים:

4מביא את הטומאה. לצד העליון שבו מאהיל על הטומאה וממשיך את הטומאה לבית:

5ואם לאו. דליכא פותח טפח אינו מביא הטומאה דלענין הבאת טומאה בעינן פותח טפח:

6רואין את הטומאה. פרק העור והרוטב (חולין דף קכו.) מייתי לה מעיקרא סלקא דעתין דהכי קאמר רבי יוסי בודקין בגופו את מקום הטומאה אם היא מן השקוף ולפנים הבית טמא ואאין בצוארו פותח טפח קאי דקאמר ר"מ הבית טהור וקאמר ליה ר' יוסי דאם הטומאה מן השקוף ולפנים הבית טמא אע"פ שאין בצוארו רוחב טפח דטומאה טמונה בוקעת ועולה והבית מאהיל על הטומאה ומסיק רבא התם דר' יוסי לאו אאין בצוארו טפח קאי ולחומרא אלא איש בצוארו טפח קאי ולקולא דקאמר ר"מ הבית טהור (צ"ל טמא) דאהל הצואר ממשיך את הטומאה לבית הואיל ורחבו טפח אע"פ שאין בחללו טפח וקאמר ליה ר' יוסי רואין את חלל הטומאה חלל הצואר אם יש בחללו טפח ממשיך את הטומאה ואע"פ שמקום חוץ לבית ודקמסיים בסיפא מכנגד השקוף ולפנים מילתא אחריתי היא ובתרתי פליגי והכי קאמר ליה רבי יוסי לר"מ דקאמרת לענין המשכה אם יש בצואר כולו עם עובי דפנותיו רוחב טפח אנן חלל טפח בעינן ודקאמרת על האסקופה כולה הבית טמא ואע"פ שאין פיו מן השקוף ולפנים דהא חשבת ליה כל האסקופה כלפנים והאסקופה רחבה היא והשקוף מחותך בה שהדלת נוקף ושוקף בו כשסוגרין אותו ומההוא שקוף לפנים הוי כלפנים אבל אם פיו מן השקוף ולחוץ הבית טהור:

7פיו לפנים. ונקב זנבו מבחוץ הבית טהור אם טומאה מבחוץ דמשום המשכה לא מטמינן ליה שאין דרך מאכל לצאת דרך פיו אלא דרך שוליו פירוש נקב הריעי:

8פיו לחוץ. ושוליו לפנים הבית טמא שהרי דרך פתח קטן זה על כרחיך היא סופה לצאת:

9בין כך ובין כך. פיו לפנים או פיו לחוץ בין טומאה מכנגד השקוף ולפנים בין שהוא לחוץ בין יש בצוארו טפח בין אין בצוארו טפח ואכולהו פליג פיו לפנים טמא ואע"פ שאין סופו לצאת דרך כאן קא סבר אף בדרך כניסתה היא מוציאה טומאתה וכן שוליו לפנים מפני שדרכה לצאת דרך זה:

10כמה תשהה בשר המת במעיו של כלב ולא יחשב כמעוכל:

11שלשה ימים מעת לעת. משעה שאכלה כדאמרינן שבת (דף קנה:) יודע צדיק דין דלים גלוי וידוע לפני הקדוש ב"ה שמזונותיו של כלב מועטין לפיכך משהה אכילתו במעיו שלשה ימים ובשהה במעיו קודם שמת איירי:

12בעופות ובדגים. אם אכלו בשר המת.

13כדי שתפול לאור ותשרף. יש רוצים להתיר מכאן תרנגולת שנמצא בה חטה בפסח אע"פ שנתבשלה עמה משום דנתעכלה החטה במעיה ולאו מילתא היא חדא שצריך לחלק בין איסור לטומאה כמו שאפרש ועוד דאם אמרו בבשר דרכיך יאמרו בחטה דאקושי דיש חילוק בדבר כדמוכח במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף סט:) גבי מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן ואמרי' התם דחיטין שבגללי בקר ושעורים שבגללי בהמה לקטן לאכילה מטמאין טומאת אוכלין ואפי' למנחות הוו שרי אי לאו משום הקריבהו נא לפחתך והא דמייתי התם גבי בעיא דרמי בר חמא דפיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי ממעשה דזאבים שבלעו ב' תינוקות והקיאום דרך בית הרעי וטימאו את הבשר ולא מייתי ממשנה דהכא דניחא ליה לאתויי מההיא טפי משום דמייתי נמי מעצמות שטימאו ועוד דהתם מייתי מדדמינן ליה דאיירי בהקיאם דרך רעי ולאלתר הוי עיכול בבשר אפילו בפחות מכדי שתפול לאור ותשרף ותימה דתנן פ"ק דבכורות (דף ז:) דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה אלמא לא הוי עיכול ומההיא דזאבים לא קשיא מידי דהתם בהקיאום דרך בית הרעי אבל ממתניתין דהכא קשיא דבעודו במעיו איירי דמייתי לה אכלב שאכל בשר המת ומת ומוטל על האסקופה ואפ"ה חשיב עיכול בדגים ותירץ רב האי גאון שאני טומאה דאפושי טומאה לא מפשינן ועוד יש לומר דמתניתין דבכורות כרבי יהודה בן בתירה דאמר הכא מעת לעת והתם בדלא שהה אי נמי דגים דנבלעים קשים טפי מבשר המת אי נמי נהי דמפסלו מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מכל מקום לענין איסור לא הוי עיכול מידי דהוה אנבלת עוף טהור בכפרים דבעי מחשבה לטומאה ולא לאיסור ומיהו אין זה דמיון כלל ואם תאמר הא דאמרינן פרק בתרא דיומא (דף פא.) זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ובא אחר ובלען הראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון אלמא לענין איסור חשיב עיכול ובלאו מתניתין דבכורות קשיא ההיא מס"פ גיד הנשה (חולין דף קג:) גבי אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו מהו דמשמע דפשיטא ליה דלא הוי עיכול וי"ל דשזפין לאו משום דהוי עיכול אלא לפי שכבר נתחללה התרומה באכילת הראשון כדאשכחן פרק קמא דכריתות (דף ז.) כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש ומפרש התם טעמא משום דמחוללת כבר ואין לדקדק דלא חשיב עיכול מההיא דמייתי פרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) בלעה טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומתו הקיאה טמאה וטימאתו דשאני טבעת דאקושי טפי כדאשכחן גבי עצמות במנחות (דף סט.) ונבלה דלא חשיב התם מדלא שהה כדי עיכול כדקאמרינן (חולין דף עא.) מי לא אסיקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ומתוך הסברא היה נראה בין לענין איסור בין לענין טומאה דכל דבר שנמצא שלם כברייתו כגון חיטין שבגללי בקר ודגים טמאין הבלועין בדג גדול לא חשיב עיכול ותינוקות דחשיב בשר עיכול נלעסו בשיני הזאבים וחשוב עיכול טפי ולכך טיהרום: תניא בתוספתא [פי"ב] כלב שאכל בשר המת ונכנס לבית הבית טהור שכל הבלועין באדם ובבהמה בחיה ובעופות טהורין הקיאן הבית טמא מת אם לא שהה במעיו עד שהוא חי שלשה ימים מעת לעת הבית טמא ובעופות ובדגים מיד. אמר רבי יהודה בן בתירה בדגים מיד ובעופות מעת לעת רבי אליעזר אומר משום רבי יהודה בן בתירא זה וזה מעל"ע: