ביאור יש"ר על התורה, בראשית ג:יז

1ותאכל מן העץ, היה די לומר כי עשית זאת, אבל חזר לפרט חטאו לפי שעיקר החטא לו יחשב לא לאשתו, כי קודם שנוצרה חוה בא הצווי אל האדם שלא יאכל מפרי עץ הדעת, ובפירוש כתוב ויצו ה' אלהים על האדם (לעיל ב' ט"ז), אבל האשה אע"פי שנכללה גם היא בצווי ההוא, הנה לא בא מאמר האל מוסב לה כמו לאדם, ולכן דקדק הכתוב כאן לומר אשר צויתיך לאמר, כי לו היה עיקר הצווי:

2ארורה האדמה בעבורך, בעבור כבוד מעלת האדם לא תלה המארה בו אבל אמר שהאדמה ארורה בעבורו, אך באמת גם האדם ירד ממעלתו כמו שיבא בסמוך, וענין קללת האדמה הוא הדבר שאמרנו למעלה (א' ל"א), כי לפי שהעולם התחתון נברא בעבור האדם ראוי שהאדמה תפול ממדריגתה כדמות נפילת האדם כדי שתהיה נערכת למצבו, כי האדם עולם קטן, וכמו שבבריאתו היו הציורים הטובים נולדים בלבו מאליהן, ולא ניכרו בו עדיין ציורי הרע, כן האדמה היתה אז מוציאה מאליה כל מיני מאכל ולא היה נמצא בה דבר רע, וכמו שהאדם בחטאו פרץ גדרי תאוותיו שיציירו רע מאליהן, כן האדמה תוציא מאליה קוץ ודרדר, וכמו שהאדם אחר החטא לא יגיע לחכמה ויראת ה' רק אחר יגיעה גדולה וכבישת היצר, כן האדמה לא תוציא לחמה רק אחר החרישה והזריעה, והמשל נכבד מאד, ותבין כי בכלל קללת האדמה כל המחלות והתחלואים הרבים שנתהוים עתה בתבל בדרך טבע, כגון ארס הבהמות והחיות, הרעש בארץ ורוח סערה בימים, הברד ואבני אלגביש באויר וכיוצא מן הרעות, ולעתיד לבא יחדש השם עתים לטובה וכל המחלות האלה לא ירעו ולא ישחיתו עוד בתבל כמפורש בנבואות, והנה הקללה הזאת שנגזרה כאן לא חלה פתאום על הארץ, אלא לאט לאט כי השם האריך להם עד המבול, ועדיין היו בעולם טובות רבות והיו חיים אנשי הדורות ההם כאלף שנים, עד שבא המבול לשפוט תבל כלה, ואז נשחתה הארץ ויסודותיה, וירדה מעת לעת עד שנהיתה כמו שהיא עתה, ועל אריכות העונש הזה שנינו עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפים לפניו:

3בעצבון תאכלנה, אין פירושו שיאכל לחמו בעמל ויגיעה, כי זה נאמר אחריו בזיעת אפיך תאכל לחם, שהוא על עבודת האדמה, אבל בעצבון תאכלנה הוא ענין אחר, ומלת תאכלנה אינו על הלחם לבדו כי אם על כל ההנאות שיהנה תחת השמש, כמו ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו (קהלת ו' ב') ובנוי תאכלנה על האדמה, וכאילו אמר תהנה ממנה, והענין כי אין ביד האדם להתענג בעונג אמתי כל ימי חיי הבלו בעולם הזה, אלא כל ימיו מכאובים ואין שמחה בלא תוגה: