ראשון לציון על שמואל א יד:כד

1ואיש ישראל נגש ביום ההוא ויואל שאול את העם וגו'. כתב הרמב"ם בהלכות שבועות שכל שבועה שאין בה הזכרת השם אינה שבועה כגון שיאמר ארור האיש לה' אבל אם לא הזכיר את ה' אינה שבועה אבל איסורא מיהא איכא וא"כ עכ"פ שבועת שאול אינה שבועה וקשה מכאן לס' הרמב"ם ואף אם הם דברי הגמ' קשיא משאול שהשביע בלא הזכרת ה'. ועוד קשה למה הוצרך שאול להשביעם אפי' בלא שבו' צריכים לעשות דבריו כמ"ש רמב"ם בה' מלכים ואדרבה יותר הם מחויבין מיתה אם יעברו על ציווי המלך משא"כ אם יעברו על השבועה שאין בו חיוב מיתה ועוד מאי דקאמר אשר יאכל לחם דמשמע לחם הוא דלא אבל שאר דברים לא אסר עליהם. וא"כ למה נהגו איסור בטעימת דבש כדאשכחן אחר זה ואין משיג ידו וגו' ועוד קשה דמדברי שאול משמע שלא השביעם אלא על האכילה וכתב הרמב"ם ז"ל הנשבע שלא יאכל ואכל פחות מכזית אינה אכילה ומדקאמר אחר זה ולא טעם העם משמע דאפילו כל שהו אסרו אליהם שהרי כתב הרמב"ם הנשבע שלא יטעום אפילו בכל שהוא חייב. ועוד קשה שהרי כתב הרמב"ם בהלכות שבועה המשביעו חבירו וקבל בלבו אינה שבועה דבעינן עד שיאמר אמן דכתיב אשר יבטא בשפתיו והכא לא קחזינן דענו אמן ואין כאן שבועה כלל:

2אכן יש לומר שהטעם שלא הזכיר ה' בשבועה וקודם אקדים דברי הרמב"ם ודברי הכ"מ כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל הנשבע בלא הזכרת ה' אעפ"י שאינו חייב איסורא מיהא איכא וכתב הכ"מ מנא ליה זה השתא דמוקי לשבועה האמורה בתורה בהזכרת ה' שבועה בלא הזכרה מנ"ל דאיכא אפי' איסורא ותירץ ז"ל דנפקא ליה מויואל שאול את העם שלא הזכיר את ה' ולא ירדתי לסוף דעתו של הכ"מ מאי קא מפרש בהאי קרא דמשמע מדבריו דאין אנו יכולין לומר שהשביעם בהזכרת ה' כיון שלא נאמרה בפירוש ארור האיש לה' ולפי זה ג"כ אמרינן כיון שלא נזכר בקרא ויען כל העם אמן אמרי' שלא ענו וקשיא להרמב"ם שפסק דבעינן שיענו אמן וקבלה בלב אינה קבלה מקרא דאשר יבטא ועוד להדיא שמעינן דשבועת שאול אין בה אלא איסורא בעלמא ואם עבר אינו חייב וא"כ למה חרד ה' ב"ה כל החרדה הגדולה על יונתן שעבר על השבועה כיון דליכא חיובא הן אמת דעכ"פ יונתן פטור ממיתה הוא כמו שאפרש לקמן ועוד לדבריו למה לא השביעם שאול שבועה מעליא וקושי גדול שיש לי על הכ"מ שאול בעצמו מנ"ל דשבועה בלא הזכרת ה' מהנייא ויש בה אפילו איסורא דה"מ דגמרינן מדברי קבלה דבר שאינו מפורש בתורה אבל דבר שמפורש בתורה ולא אסר אלא דוקא בהזכרת ה' אין כח בדברי קבלה לאסור יותר או להתיר. א"נ לאידך גיסא מדקא חזינן שהשביע שאול ולא הזכיר ה' איגלאי מלתא למפרע שהשבועה שחייבה עליה תורה היא אפילו בלא הזכרת ה' ושבועת שאול תוכיח שלא הזכיר בה הזכרה וחייובא הוי ולא איסורא ואין להאריך בקושיות והנכון נ"ל דטעם הרמב"ם הוא שאף שלא אסרה תורה אלא בהזכרה אסרו רבנן כדי שלא יהיו פרוצים בנדרים ושבועות כהא שכתב הרמב"ם לקמן בשבועת עמי הארץ שאף שנשבעים שבועה שאינה שבועה מחמירים עליהם להצריכם התרה כדי שלא יהיו פרוצים הכא נמי אסרו על כל העולם שבועה בלא הזכרה ולעולם דשבועת שאול בהזכרת ה' היתה ומה שלא הזכיר סמך על מה שמפורש כבר בתורה שבועה כדינה ולא הוצרך הכתוב לכתוב אלא מה שהשביעם והיינו מה שאסר עליהם בשבועה ובזה נמי יתורץ מה שהקשינו דלמה לא ענו אמן דנראה שאין כאן שבועה כלל אלא דלא הוצרך כלל למכתבה דבהכרח כשהשביעם ענו אמן דזה הוא מכלל כבוד המלך שיענו לדבריו על הן הן ועל לאו לאו וממילא שענו אמן. ומה שהוצרך להשביעם מתרי טעמי חדא כדי שלא יתחבאו בכפים ומערות ועוד דה"מ דאמרינן שהעובר על דברי המלך חייב מיתה דוקא יחידים ולא כל ישראל שודאי אף אם יגזור עליהם שלא לאכול ואכלו לא יתחייבו מיתה דלא אשכחן בדברי רז"ל אלא כל העובר על דברי מלך ולא כל ישראל ואין לומר שייסרם ויקנסם בממונם שהרי כתב הרמב"ם ז"ל וז"ל רשות יש למלך להרוג כו' אבל לא ליטול את ממונם ואם נטלו הרי זה גזל בידו וצריך להחזיר לזה הוצרך להשביעם דודאי כל ישראל לא חשידי לעבור אשבועה וא"נ יעברו ברית יחידים מהם ייסר אותם כו' ועל מה שהקשינו ששאול לא השביעם אלא על הלחם כתב הרמב"ם ז"ל הנשבע שלא לאכול ושתה חייב שהשתיה בכלל אכילה ובזה אתי שפיר כיון שהשתיה בכלל אכילה אעפ"י שלא השביעם אלא על הלחם הוי משקה בכלל ומה מאד נפלא בעיני מאמר רז"ל בגמ' וז"ל א"ר וכי לחם אכל והרי לא אכל אלא דבש ור"ל אמר וכי אכל והלא מטעם טעם לא כן א"ר חסדא המטעמת אין בה לא משום אכילה ולא משום שתיה ולא משום הפסקת תענית ואינה טעונה ברכה אמרו טעמא ויפדו העם את יונתן ולא מת:

3וקודם כל דבר צריך לידע מאי קאמר והלא לא אכל לחם והרי שתיה בכלל אכילה וזה ברור בגמרא ועוד לסברת ר"ל למה מהדר לטעמא דמטעמת תפוק ליה משום דאין בו שיעור ועוד צריך לדבריהם לס' ר' למה קורא לשתיה אכילה אם כונתו לומר דשתיה אינה בכלל אכילה הכי הול"ל וכי לחם אכל הרי דבש שתה ומשמע מדבריו שקורא לדבש אכילה ועוד צריך לידע במאי קמיפלגי רב"י ור"ל דחד קאמר פטורא דיונתן שדבש אינו בכלל לחם וחד אמר פטורא דיונתן ממטעמת אכן נראה דאליבא דכ"ע שתייה בכלל אכילה וכתב הרמב"ם ז"ל דהנדרים והשבועות הולכים בהם אחר לשון בני אדם ועוד פירוש רש"י ורד"ק דהדבש זה אינו דבש הזב מהתמרים ושל דבורים אלא זה הדבש הזב מהקנים שקורים בערבי שוקאר והנה לא אמרינן שתיה בכלל אכילה אלא שתיה ממש אבל סוקאר שאינו כעין המשקה לא אמרינן כן דהוי בכלל אכילה לזה אמר ר' וכי לחם אכל והוה סבר דסתם לחם לחם דוקא עד שיברר או יהיה מבורר מאיזה צד שבכלל לחם כל האוכלים אבל מן הסתם הנשבע שלא יאכל לחם אינו אלא לחם דוקא לזה קאמר וכי לחם אכל והרי לא אכל אלא דבש ודבש זה שייך בו אכילה ולא שתיה ור"ל אמרדודאי כל דבר הנאכל נכלל בלחם דכן הוא לשון בני אדם. א"נ דבש האמור כאן תורת משקה עליו והכא פטורא דיהונתן הוא ממטעמת והא דלא קאמר משום דלא הוי שיעור דהא עכ"פ איסורא מיהא איכא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פטור אבל אסור לכתחלה לאכול פחות מכשיעור כו' לזה קאמ' מטעמת דמטעמת אפי' לכתחילה מותר כדקאמר ואין בה משום הפסקת תענית דתענית הוי כעין נדר ואפ"ה מותר וכן נמי משום ברכה דהוי לכתחילה ופטור ה"נ יהונתן דכיון דטעם דוקא אין בו חיוב א"נ טעם אחר והוא נמי תירוץ למה שהקשינו היאך שאול לא אמר להם אלא אכילה והם אסרו טעימא והוא בהקשות קושיא אחרת דמלת והעם לא טעם כו' היא מיותרת כיון דקאמר ואין משיג ידו אל פיו ולפי הפשט אמרי' דקרא מספר לנו שבח ישר' דכשהשביעם שאול אז לא טעם העם לחם ואפ"ה קבלו עליהם שלא לאכול דאי כבר אכלו אינה רבותא. אכן לפי דרכינו אמרינן דגילה לנו קרא מדחזינן שלא טעם העם אמור מעתה שהשבועה היתה ג"כ שלא לטעום וזה דוחק דאי הכי הו"ל לשאול למימר שלא לטעום. והנכון במה שכתב הרמב"ם המשביע את חבירו על דבר אחד והוסיף המושבע דבר אחר שאמר וגם כו' הרי זו שבועה וא"כ אמרינן דלעולם שאול לא השביעם אלא שלא לאכול והעם לא טעם הוסיף הטעימה בכלל השבועה. א"נ בדרך חורפא אמרי' שמלת והעם וגו' הוא מדברי שאול וה"ק ונקמתי מאויבי ובאותו זמן עדיין והעם לא טעם וא"כ אמרי' דשאול השביעם אף על הטעימה ובזה אתי שפיר דברי ר"ל שהוצרך להביא פיטור מהמטעמת דאע"גב דאמרינן הנשבע שלא לטעום חייב בכל שהו דוקא שאוכל ממש אבל הטועם פטור לזה הביא ראיה ממטעמת דאינה צריכה ברכה אעג"ב דהאוכל כל שהוא חייב בברכה ראשונה מטעמת אינה צריכה אפי' ברכה ראשונה:

4וטעמיה דר' דלא קא' כר"ל משום דס"ל דהא דיהונתן אינו דומה למטעמת דהארת העינים אינה בטעימת הפה אלא בהטעמת האיברים דמטעמת האמורה היא גומעת ופולטת ויהונתן לא אשכחן ביה דפלט ובזה כל דבריהם מיושבים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל צריך להקשות לפי דבריהם קושיות הנראים לעין כל. ראשונה למה לא אשתמיט חד מהני אמוראי למימ' דפיטוריה דיהונתן מקרא דויהונתן לא שמע דכיון שלא שמע השבוע' היאך יתחייב עליה והא שוגג הוא וכי תימא שאחר שהגידו לו הרי ידע והיכן דאשכחן אח"כ שאכל והגע עצמך שאכל אחר כך הרי לא קבל השבועה כמו שכתב הרמב"ם שצריך שיענה אמן ומה גם דלא אשכחן בשהגידו לו שאכל אח"כ, ועוד בין למר ובין למר שאמרו דבזה ויפדו העם את למר דאכילת דבש אינו בכלל לחם ולמר פחות מרום [משום[ מטעמת, (אמר המגיה קו' זו אחרונה תי' אותה רבינו סעדיה גאון ז"ל דבריו הובאו בתשו' הרא"ם סי' נ"ז) ויהונתן לא שמע בהשביע את העם וגו' ויען איש מהעם לאמר וגו' ויעף העם ויאמר יונתן וגו' כי עתה וגו' צריך לדקדק דהשתא שלא שמע יהונתן השבועה למה נתעכב מלאכול עד ותכהינה עיניו בשלמא העם נמצאו בשבוע' אלא הוא שלא ידע שבועה כלל למה נמנע מלאכול או מלטעום אפי' טעימה, ועוד לסברת יהונתן כשאמר לו איש מהעם השבע אביך וגו' למה לא שאל על מה היתה השבו' ופתע פתאום אמר עכר אבי וגו' ושמא טעמא דשאול הוא כהא שמענים על הצרה ומי אמר ליה ליהונתן דטעם שאול הוא להרבות מכה בפלשתים שעל זה קאמר אף כי לא אכול וגו', זאת ועוד מאי כונתו דיהונתן דקאמר עכר אבי את הארץ דנר' מדבריו שרוצה לבטל שבועת אביו ואיך עלה על דעתו לומר זה אי בעית אימ' משום כבוד אביו אב"א משום כבוד מלכות דהמורד במלכו' חייב מיתה, ועוד בדברי אותו האיש מאי קאמר אותו האיש ויאמר השבע השביע אביך וגו' ויעף העם לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה מתחלת דבריו משמע דקמתרעם על יהונתן שעבר על השבועה וממה שמסיים ויעף העם משמע אדרבה דקמתרעם על דברי שאול ועוד מאי משלל אויביו:

5והנראה והוא דהנה כבר כתבתי לעיל בדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל דאין חייב המושבע בשבועה עד שיענה אמן. וכתב עוד הרמב"ם וז"ל הנשבע על דבר וגילה דעתו מאיזה טעם נשבע או מובן מדבריו או מן הענין ונתבטל הטעם נתבטלה השבועה עוד אמרינן אם תלה הדבר באיזה טעם ואיגלאי מלתא דהוי נותן טעם לפגם הוי כשבועה בטעות ואינה צריכה התרה ובזה נבא לביאור הכתובים שכונת הכתוב שאמר ויהונתן לא שמע הוא שלא קבל דהיינו שלא ענה אמן אחר השבועה ואפי' הכי כל כמה דהוה מצי לאוקומי אנפשיה דלא למיטעם מידי הוה עביד עד ותכהינה עיניו מראות אז ויטבול אותה ביערת הדבש ולעולם ידע שבוע' אביו היאך היתה וכשראה שלא היה בו כח סמך על שלא קבל את השבועה לזה בא אותו האיש מהעם ונשא ונתן בענין טעימת יונתן אמר ממ"נ אם יונתן קבל שבועה בכלל ישראל ואפי' הכי קאכיל ודאי שביקש לנו צד היתר להאיר עינינו ואף את"ל שלא היה בשעת השבועה ולא קבל אפ"ה מצד שאין גוזרין גזיר' על הצבור אלא אם כן יכולין לעמוד בה לזה אמר לו יבקש לנו צד היתר ויאמר השבע וגו' ויעף וגו' היכי נעביד למיכל אי אפשר השבע השביע למיקם אשבועתא אי אפשר משום דיועף העם ודקדק השבע השביע אביך את העם ר"ל לא מיבעיא אם הית' השבועה גם עליך שמחוייב אתה לבקש ההיתר כיון שגם אתה קבלת אלא אפי' אין השבועה אלא על העם אפ"ה צריך אתה לבקש לנו תרופה. ויאמר יונתן פי' הוה שקיל וטרי בענין אם יכול להתירו אם לא לזה אמר עכר אבי את הארץ דהיינו שנמשך מזה רעה ותשות כח לארץ והראיה ראו נא כי אורו עיני במעט דבש מכאן תראה שהאכילה לאדם גורמת לו הרבה טובה אפי' לפי שעה וא"כ עכר את העם שמנעם מלאכול אדרב' גרם רעה בזה והויא כשבועה בטעות וכי תימא סוף סוף אם היה שאול מניחם לאכול ולשתות היו כל א' עסוק בניהום כריסיה לזה ענה ואמר אף כי לא אכול אכל העם משלל אויביו פי' בשלמא אם היו צריכים כל אחד לחזר על מאכלו אמרינן כדי שלא יתעכב באכילתו ויתבטל מהמלחמה. אלא השתא במקום בעצמו שהורגים אויביהם שם יאכלו משלל אויביהם ועדיין תאמר סוף סוף אותו זמן שתעסקו בעיני האכילה יתעסקו במלחמת ה' לז"א כי עתה פי' כי עתה בזמן מועט רבת' מכת פלשתים ואם יהרגו מהפלשתים כל היום ששים רבוא אם יהיה שבעים ורעננים בשעה אחת יהרגו כפל כפלים, א"נ כונתו אלו אכלו ושתו אף שהיו מבטלים אותו זמן עתה רבתה המשל אם יהרגו אותו היום שלא אכלו ששים אלף אם היו אוכלים היו הורגים כפלי כפלים והיינו כי רבתה:

6ובזה עבד שאול תרתי לריעותא כפי דברי יהונתן חדא שהריע לעם שעכר אותם וג"כ גרם שלא רבת' המכ' דפלשתים וכיון דשאול תלה טעמא ונקמתי מאויבי משם מצא יונתן לבטל השבועה ולא התיר הדבר בפירוש אלא שהיה נושא ונותן בענין בינו לבין עצמו וממילא מי שרוצה לסמוך ע"ז יסמוך וכיון ששמעו ישראל זה ויעפו אז ויעט העם וגו':