ראשון לציון על שמואל א יד:לב

1ויעט העם אל השלל וגו' ויגידו לשאול לאמר וגו' ויאמר שאול פוצו וגו' ושחטתם בזה וגו', פי' רש"י צאן ובקר ובני בקר, אומר אני זה אותו ואת בנו ולזה קראם חוטאים ורז"ל אמרו שהיו מקדישים שלמים ואוכלים לפני זריקת דמים, ואומר אני שדברי רש"י תמוהים בעיני דקרא קצווח הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם ודוחק הוא לאוקומי לאכול על הדם שחיטת אותו ואת בנו ועל שחיטת דם דקאמר היינו על שפיכת דם האיסור ואילו לא פי' רש"י ז"ל ולכך קראם חוטאים הייתי אומר הא והא קאמר אכן מדקאמ' ולכך קראם חוטאים משמע מדבריו דאין כונתו לומר דהא והא עבדו.ועוד קשיא לי לפי דבריו רוב העם מצאו אותו ואת בנו והכירו שהם אותו ואת בנו והגע עצמך שהכירום למה ישחטו האב והבן וכי חשודים לעבור על ד"ת בלא טעם והיו יכולין לשחוט אותם שאינם אותו ואת בנו והוא דוחק לאוקומי שלא מצאו מספיק לאם [להם[ שעי"ז הוצרכו לשחוט אותו ואת בנו ועוד קשיא לי לרש"י דהול"ל וישחטו וגו' ובני בקר שאז יהיה כמשמעו ששחטו אותו ואת בנו אבל עכשיו משמע שלקחו דוקא ולא שחטו. וגם אני לא אחשוך פי לפרש מה שנראה לי בענין זה והוא מ"ש הרמב"ם וז"ל האוכל מן הבהמה או מן החיה כשהיא מפרכסת קודם שתצא נפשה הרי זה בכלל לא תאכלו על הדם והנה ישראל מצד הרעבתנות והטורח ויגיעה כדמוכח קרא דויעט לא היו ממתיני' עד שתצא נפש הבהמה והיו אוכלים על הדם דהיינו שהיו אוכלים מבשר הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בכלל לא תאכלו על הדם ובזה אתי שפיר דלא קפיד אלא על הדם והואיל ואתא לידן ענין זה אביא ענין א' שנחלקו בו הרמב"ם והרמב"ן אף שלא נחלקו בפירוש והוא נוגע לעניינינו הקשה הרמב"ן למה איחר הקב"ה ציווי געולי גויים עד פ' מדין ותירץ הוא ז"ל דבגיעולי כלי סיחון ועוג לא נאסר להם כדאז"ל ובתים מלאים כל טוב אפילו קדלי חזירי אבל מלחמת מדין אינה שלהם לזה הזהירם בגיעולי גויים משמע מדבריו דבשאר גוים שאינם מז' עממין אין בהם היתר כלל כיון דמוקי לקרא דובתים מלאים בשבעה עממין ומשמע נמי דבז' עממין אפי' שלא בשעת מלחמה דשכיח התירא אפ"ה מותר. והרמב"ם כתב חלוצי צבא בשעת מלחמה מותר לאכול נבלות וטריפות ויין נסך וכתב הכ"מ דה"מ היכא דלא שכיח התירא וכתב עוד וה"מ שיש לו צער מצד הרעב אפילו אין בו סכנה דאי יש לו סכנה מאי איריא חלוצי צבא אפילו שאר עלמא. יצא לנו מזה קולא וחומרא קולא דאפי' בשאר מלחמות מותר לאכול נבילות וטריפות וחומרא דוקא בהיכא דלא שכיח התירא אבל היכא דשכיח התירא לא ודוקא בשעת מלחמה אבל שלא בשעת מלחמה לא. וק"ל לסברת הרמב"ן כיון דאיכא לאוקומי קרא בשעת מלחמה מנ"ל להתיר אפילו שלא בשעת מלחמה ואפילו בדשכיח היתירא ואפילו את"ל שגזרת הכתוב היכן מבורר זה בפי' בתורה ואפילו את"ל שמבורר הדבר במה שלא הזהיר ישראל בגיעולי סיחון ועוג קושיא לאלקינו בשלמא הרמב"ם ז"ל טעמו ונימוקו עמו כיון שהם טרודים ועסוקים להציל עשוק מיד עושקו כל מידי דאתי לידייהו אכלי דהוי כפקוח נפש ולא הצריכם. הכתוב עד שיכנסו לשערי מות אלא קודם התיר להם כל האיסורים:

2ועוד ק"ל לסברת הרמב"ן למה לא פי' להם הכתוב חילוק שלל של סיחון ועוג כמו שפי' להם בחילוק שלל מדין ולזה י"ל דחילוק השלל חלק כחלק לכל ישראל ואין לכהנים ולוים חלק בהם משא"כ שלל מדין שאינו משבעה עממין אלא כמציאה בעלמא נתחלק שללה על פי ה' שלא כסדר חילוק השלל אבל לקושיתינו הראשונה במקומה עומדת וצריכים אנו לתת טעם לתרץ קושית הרמב"ן לסברת הרמב"ם ז"ל למה הניח צווי גיעולי גויים עד מדין לזה י"ל דלעולם במלחמת סיחון ועוג נצטוו ישראל על געולי גויים ולא הוזכרו והניח הכתוב עד מלחמת מדין שבה הוצרך נמי להזהיר על הטומאה משום דבמלחמת סיחון ועוג לא] הותר טומאה בצבור מפני שכל הצבור נטמאו וזה לס' הרמב"ם אבל לסברת הרמב"ן שקל בפלס וסבל לקושיתינו מלומר דהוזהרו ישראל ולא נכתבו בתורה והנה הכא בני ישראל סמכו אסברת הרמב"ם דבשעת מלחמה אפי' מלחמה שאינה של ז' עממין הותר להם נבילות וטריפות וכל האיסורים לזה אכלו על הדם וטעם שאול שאמר להם בגדתם סבר כסבר' הרמב"ן דדוקא במלחמת ז' עממין הותר להם נבלות וטריפות ולא בשאר מלחמות. א"נ סבר שאול כסברת הרמב"ן ז"ל דאפי' בשאר מלחמות הותר להם איסור ה"מ היכא דלא שכיח היתירא אבל הכא כיון דשכיח היתירא לא. וק"ל קושיות עצומות שהנה שבועת שאול היתה עד הערב וישראל אכלו בעוד היום דהכי מוכח קרא היום ופי' רש"י מבע"י ומדברי שאול משמע שלא הקפיד אלא על הדם או על השחיטה כמו שדקדק ושחטתם בזה ודרז"ל בזה כאן מקום השחיטה ד"א סכין בדק להם דמשמע דמעיקרא לא הוו קפדי אבדיקת סכין ולא היו יודעים מקום השחיטה והיו שוחטים ואוכלים באיסור ולזה הוא שהקפיד שאול אבל למה שעברו על השבועה לא הקפיד:

3לזה יש להשיב ג' תירוצים חדא והוא שכתב הרמב"ם מי שנצטער על דבר ואכלו שדימה שהוא מותר מפני הצער הרי זה פטור ומהאי טעמא לא הקפיד שידע ודאי שמחמ' שהיו כל היום ברעב ובחוזק המלחמה ודאי שיצטערו ביותר ומחמ' צערם אכלו א"נ כיון דתלה להם טעמא ונקמתי מאויבי וכבר נקם אפי' עדיין לא הגיע הלילה יצאו מידי שבועה וזה קצת דוחק שודאי עדיין היו יכולים לעשות בהם מכת חרב והרג ואבדן. א"נ נ"ל דגם על חלול השבועה אמר להם בגדתם וזה יתבאר על מה שכתב הרמב"ם דאוכל נבלות וטריפות אינה אכילה והנשבע שלא לאכול ואכלם פטור לזה באו ישראל והיו אוכלים נבלות וטריפות ממ"נ אם מחמת איסור כבר פירשנו לעיל דבשעת מלחמה מותר. א"נ אמרו מוטב שיעברו עביר' אחת ואל יעברו שתי עבירות עביר' אחת אכילת נבלות וטריפות שנית עבירת שבועה ומאמר המלך ושאול לא קבל מהם זה אם למה שאמרנו דנבלות וטריפות הותרו בנשבע שלא לאכול מפני שאינה אכילה לא קבל זה מהם שאול ואמר להם בגדתם דלא דמי מה שכתב הרמב"ם לענין זה דזיל בתר טעמא דהאוכל נבלות וטריפות אינה אכילה כתב הר"ן מצד דבלאו הכי אסור ולא נשבע אלא לאסור דבר המותר וכה"ג לדידהו דסברי דבשעת מלחמה הותרו נבלות וטריפות א"כ ל"ש משאר מאכלות לז"א בגדתם ואם מה שפירשו דכונתם היא מוטב שיעברו עבירה א' ולא יעברו ב' עבירות נראה דסובר שאול דאכילת נבלות וטריפות שמה אכילה וא"כ בזה שאכלו נבלות וטריפות אדרבה הוסיפו על חטאתם פשע כיון שסב' שאול דלא כהרמב"ם אלא כהרא"ש שפסק אכילת נבלות וטריפות שמה אכילה ואת"ל שסובר כהרמב"ם עכ"פ בגידה איכא שאכלו נבלות וטריפות ובזה יותרו כל הספיקות שבכתובים על נכון: