ריב"א על התורה, בראשית ג:יד
ריב"א על התורה · Riva on Torah, Genesis 3:14
Open in the reader →1כי עשית זאת פירש"י מכאן שאין טוענין למסית. אם שאלו למה עשית זאת היה לו להשיב דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וא"ת היאך למדנו מכאן שאין טוענין למסית והא לא היה מסית אלא לע"ז וי"ל שהנחש היה מסית לע"ז דכתיב והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. וא"ת מה היה בלבו של נחש. אם היה יודע שתעשה חוה ציוויו למה נענש אפי' בשלא טען (נ"א כשטען) ולמה לא טען בעבורו. וי"ל שהיה יודע שתעשה חוה ציוויו ואפ"ה נלמוד ממנו למסית אחר דאם איתא דטוענין למסית אחר ודאי דלא טען הקב"ה בעד הנחש. לפי שהיתה כוונתו להרע היה לכתוב יען כי ברוע לבבך עשית זאת. ומדלא כתיב הכי ש"מ דנלמוד ממנו למסית אחר. ואין הדבר תלוי ברוע הלב. מצאתי קושיא זו ותירוצין הללו בפשטי הר"ס מקוצי. וא"ת למה לי ללמד דאין טוענין למסית מנחש. ליליף ממסית גופיה דכתיב לא תחמול ולא חכסה עליו. ואע"ג דאיכא אמורא דיליף ליה בפ' זה בורר ממסית גופיה. מ"מ יש להקשות כן לפירש"י ולדברי אמורא אחרינא דיליף ליה התם מנחש. ואומר הר"ר אליקים דאי מהתם הו"א דהא דאין טוענין למסית היינו במסית שנצטוה שלא להסית. אבל במסית שלא נצטוה לכך סד"א שאין טוענין בשבילו לכך למד כאן דאין טוענין לשום מסית. וא"ת למה היתה נענשת חוה והלא לא הזהיר המקום שלא לאכול מעץ הדעת כי אם לאדם. דכתיב ויצו ה' אלהים על האדם וי"ל דגם האשה בכלל הציווי היתה כדכתיב זה ספר תולדות אדם [וגו'] ונקבה בראם. ויברך אותם ויקרא את שמם אדם. וא"כ היתה בכלל הציווי דויצו על האדם. עוד י"ל דמדכתיב ויצו ה' אלהים על האדם ולא כתיב את האדם משמע על כל הבא מן האדם ואף האשה בכלל. עכ"ל. ואין לתרץ שלא היתה חוה נענשת על האכילה אלא על שבא תקלה על ידה כמו הנחש. שהרי כתיב ויאמר ה' אלהים לאשה מה זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואוכל. הרי לך שמתוך תשובתה של חוה למדנו ששאל לה הקב"ה מדוע אכלת מעץ הדעת. וא"כ בדין נענשה חוה על האכילה: