רוממות אל על תהילים מט:יג

1משיב האביון ואומר הנה זה היה אם ע"י שטופו של ממון היה להם מנוחה שע"י כן ימנע ויחשבו כי הוא השלמות אך אין אחד מהם מת וחצי תאותו בידו והוא טרוד כל היום וגם בלילה לא ישכב לבו וזהו ואדם ביקר כו' והוא כי האביון בעל עניות ודלות נותן דופי לעשיר בעשרו ואומר ראו עתה עד היכן יד העושר מגיע כי הלא מה שהיה ראוי שאדם יאהב העושר הוא לנוח בו אך אדרבה ואדם ביקר עשרו בל ילין כי יתלהב בעסקיו עד שגם בלילה לא ישכב לבו כי השבע לעשיר איננו מניח לו לישון ועמל וכעס לא יסורו ממנו באופן שנמשל כבהמות וכו' לומר הנה שם העצם לו הוא אדם כד"א אדם אתם ועכ"ז נקראים צאן כד"א ואתן צאני כו' והענין הוא כי הקראם צאן הוא משל כמ"ש ז"ל מה צאן סובל הכאות ואינו בועט כו' וכן מה צאן נמשכים אחר הרועה כך ישראל משכני אחריך נרוצה כו' כמ"ש ז"ל בויקרא רבה נמצא כי הבהמות הם משל והאדם הוא הנמשל ועתה ע"י עשותו עיקר מעסק העולם עד שבל ילין נהפך הדבר וזהו נמשל כבהמות כי האדם הנז' היה עד כה נמשל כבהמות כי היה הוא נמשל והבהמות משל ועתה נהפך כי הנה נדמו הבהמות הנז' אליו כי כשנבא לומר שהבהמות כל עסקן הוא לאכול בעה"ז עד ימותו והאדם הלהוט שלא ישקוט מעסקי העולם גם בלילה לא ילין את מי נדמה למי מי הוא העושה עיקר מהעולם הזה האדם או הבהמות כדי שנדמה הטפל אל העיקר הוי אומר כי הבהמות גם שכל ישעם וכל חפץ הוא אכלם בפיהם אך ילינו בלילות וגם לא ישאירו לאחריהם אך האדם גם לא ילין ויגע להניח נמצא כי בבואנו לדמות ההולך אחר העה"ז אל הסוג האחר את הבהמה נדמה אל האדם לומר שגם יש לה הדמות עם האדם כי אדם עיקר במדה רעה זו באופן כי קל הוא האיכות מהבהמה כמדובר וז"א נדמו ולא אמר נדמה כי חוזר אל הבהמות הנז' שנדמו אל האדם. או יאמר כי הנה ארז"ל סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה כמפורש אצלנו כי האדם שלמות תכליתו במות והבהמה שלמותה שחיטה שבה נאכלת ועולה להיות חלק אדם ואין זה רק לבהמה טהורה לא כן חיות הטורפות אשר גם נקראות בהמה כנודע כי חיה בכלל בהמה נמצא כי לא נדמה אדם לבהמה הנאכלת כי הלא זה סופו מיתה וזו סופה שחיטה אך נדמה אל חיות הטורפות שאין בהן שחיטה רק מיתה ובזה יאמר נמשל זה הלהוט אחר הנאת העה"ז לבהמות שנדמו אליו הם הטורפות שכל מגמתן הוא לטרוף טרף בלי תועלת אחר מותן כן האדם הלא אין לו רק יכסוף לטרוף והולך בלי חמדה: