ר' סעדיה גאון על בראשית א:יב

1ותוצא הארץ, לא בכחה אלא בצווי ה', כנאמר; ותפתח הארץ וגו'. לא בכחה אלא בצווי.

2ואמר בהתהוות עשבי הארץ "למינו" ולא אמר "למינו" בהרצאת הרצון, לא מפני שההויה היתה שונה מן הרצון, אלא שקיצר (בראשית) המאמר ופירש בסופו.

3...ונאמר אחרי זה שהצמחים האלה...[ואזכיר] דבר על הסוגים שבני אדם מתרפאים בהם בפרשת "וכל שיח השדה" ... בהתחלה, ומי שהטביע את זה עשה שהעצים ... והאבן הקשה עד שלא יוכל זורע לזרעה וחורש לחרשה ונוטע לנטעה, חוץ מן הבורא הממציא יש מאין. והצמחים היו לפי רצונו של הבורא בתכניותיהם השונות, באורך וברוחב ובהקף, ושונים במדותיהם, מן הארז ועד האזוב, ושונים לפי זמן גדולם ובישולם ... מעשרים ושנים יום כגון [לוז המבשיל בעשרים ושנים יום] לנטיעתו, עד שבעים שנה כגון החרוב, וכל זה היה בראשית זמן הויתו על שלימותו.

4ואמר בצמחים כי טוב מפני שהם טובים ומועילים לבני אדם. כמה מהם משמשים כמזון, כגון החיטה והשעורה, ומקיימים את גופותיהם (של בעלי חיים), ונותנים לרוחם את החומר המקשר ככתוב: מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ. מצמיח חציר, זה מספוא לבהמות, ועשב לעבודת האדם זה הפשתן ... וכדומה לזה. ולפיכך אמר לעבודת כמו שאמר שם: ובשו עבדי פשתים בית עבדת הבוץ, לטוות ולארוג וללבוש ולהוציא לחם מן הארץ. זה הלחם עצמו, ואמר אחריו: ויין ישמח לבב אנוש, רצונו לומר: המשקאות. ואמר אחריו להצהיל פנים משמן, דהיינו, השמנים. ובאמרו: ישבעו עצי ייי, כוונתו הפירות כולם, כלומר: ישבעו מעצי ייי. וארזי הלבנון אשר נטע, זה הטקטונה והאורן שמהם כורתים לקורות הבתים. ולא עוד אלא שעשה אותם לתועלתם של הרבה מבעלי החיים ככתוב: אשר שם צפרים יקננו. ואם יעלה על לב אדם שברא ביניהם דברים שהם רעים לבני אדם, כגון האופיון והפרביון ואלקלון(?) והפקועה והדראדיה נאמר שכל מה שברא לטובה בראו. או למזון ולחמרי בנין כמו שתיארנו, או לרפואה, דהיינו: להוציא מגוף האדם את שיירי המזון וגם את התערובות המעופשות כמו מה שנעשה על ידי האמלג והסוקומוניום ואלסקול וכדומה להם, כשמסדרים אותם כפי הצורך. וכמו שסיפר הכתוב ששלמה הנביא דיבר על תועלתם (של הצמחים) מגדולם ועד קטנם – וידבר על העצים ועל האבנים מן הארז אשר בלבנון וגו'. אכן, הם גורמים נזק ומחלה, והורגים, כשמשתמשים בהם שלא בחכמה, כשמקלקלים את הרכבם או מוסיפים או גורעים בשיעוריהם, או שותים אותם שלא בזמן הראוי, או באבקת רפואה בלתי מתאימה להם, או בתקופת שנה בלתי מתאימה, או בארץ שאינה מתאימה, או באיזה שהוא דבר בניגוד לטיבם, או כשמניחם במקום שאינו ראוי להם. יתר על כן, אף הדגן והיין והשמן מזיקים וגם הורגים, אם אוכלים אותם יותר מכפי הצורך, כמו שאמר הכתוב: דבש מצאת אכל דיך.

5והודיענו שברא את הצמחים לשם ארבעת העיקרים שאני מתארם בכל מעשה בראשית: [א. שנעבדהו] מפני שהוא בורא הצמחים כולם, כאמור: המצמיח הרים חציר, ולפני זה אמר בלשון צווי: ענו לייי בתודה. ב. שלא נעבוד אף אחד מן הצמחים, כמו שאמר: לא תטע לך אשרה כל עץ, וגינה את המתקדשים והמטהרים אל הגנות. ג. שנאמין במה שהוא עתיד להגיד לנו על המופתים שעשה בצמחים. ומזה, שעץ יבש הצמיח פרות וענפים ועלים בן לילה, כמו שאמר על משה ואהרן: ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים. וכן מה שהצמיח את הקקיון של יונה במשך הלילה והסירו באותו לילה וכן מה שקיבץ את האש והסנה, והפך את מטה משה לנחש. ונאמר: מי שהיתה לו היכולת להמציאם יש מאין, יש לו הכח לחדש בהם כל מה שתאר. ד. שנקבל עלינו את המצוות התלויות בצמחים, מאחר שהוא בראם. מזה, שלא נאכל מפרי העץ תוך שלוש שנים לנטיעתו, ולא נזרע בשנת השמיטה והיובל, ולא נאסור שור וחמור יחד בעבודת האדמה, ולא נזרע משני מינים [ככ']: לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע [ותבואת הכרם], ונשאיר לעניים את השכחה והלקט והפאה ולא נחסום בעל חי בדישו. ונוציא מן הזרע את התרומה והמעשרות והחלה, באשר הבטיח לנו לתת את הברכה בתבואתנו כשנקיים את מצוותיו, ככתוב: הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו', והריקותי לכם ברכה עד בלי די. וכמו שראינו את הברכה שחלה בתבואת יצחק אבינו ככתוב ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים. ופסוק זה מלמדנו שלושה דברים שצריך לגלותם. א. אמר: בארץ ההיא, ואינו צריך לאמרו; ב. ולא הוצרך לומר "בשנה ההיא"; די היה לומר: ויזרע יצחק וימצא מאה שערים; ג. מה כוונת המלים "מאה שערים"? ונאמר שכוונת "בארץ ההיא" לעורר את תשומת לבנו שהארץ היתה צחיחה ולא הפיקו תועלת מזרעה כי לא החזירה (אף) מה שזרעו בה. הלא תראה שכשיצא יצחק והתישב בארץ ההיא, גורש, על ידי אבימלך, ככתוב: ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ואם היתה זאת ארץ שהיה בה שפע, [מפני מה] לא נתנו לו את האפשרות לשבת בה? ועם זה, היו שם שדות וכפרים, אבל לא בארות. והיתה ארץ יבשה, ולפיכך אמר בארץ ההיא. ואמר: בשנה ההיא, מפני שהשנה ההיא גשמיה מועטים היו. הלא תראה איך שעבדי יצחק חפרו בארות מים ואיך ... ואיך ש[הוציאם] מן ההעדר אל המציאות בששת ימי בראשית. והוא יתעלה המציאם מציאות כוליית, רצוני לומר בתואר השלימות, בבת אחת, לא גדל דבר אחרי דבר, אלא המציא את העצים בנצריהם וענפיהם ועליהם ופירותיהם. כמו שאמרו החכמים: כל מעשה בראשית לדעתן בצביונן נבראו, שנאמר: ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ופירוש לדעתן לצביונן בתכלית השלימות שרצה אלהים בכל זרוע ובכל נטוע מן העץ עד הענף והעלה והפרי. וכן העשב בגרעינו, וזה היה בבת אחת. ופירש הכתוב ואמר: ויאמר אלהים תוצא הארץ עשב מזריע זרע וגו'. וכמו שחייבה החכמה שיהיה כך המציאו, בגבהו המלא. וכן אשר חייבה חכמתו שיהיה מוציא פרי, הוציאו בפריו במלוא השיעור שאליו הוא יכול להגיע, ומה שחייבה חכמתו להמציאו בשביל תועלת (אחרת) המציאו על מלוא תועלתו. ואת אשר ברא להיות למזון לבריותיו עשה אותו מזון להם תיכף. ואשר בראו אלהים לתועלת עשה אותו לתועלת ולימד אותם את תכונותיו ואת התועלות שבו גילה את זה לנביאיו. ועל זה אמר על שלמה: וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון וגו'. אבל ההתחלה השניה היתה במרוצת הזמן. עשה את הצמחים שיגדלו בפריה ורביה או מגרעין או מענף כמו הרימון או כמו עץ הדקל או מגרגיר כמו החיטה והשעורה וקטנית בחרישת האדמה, ככתוב הכל היום יחרש החורש לזרוע וגו', ונאמר: שש שנים תזרע...