ר' סעדיה גאון על בראשית א:יד

1ויאמר אלהים יהי מארות (תרגום הפסוקים א, יד – יט). ותרגמתי לאתות ולמועדים – איאת ואוקאת (אותות ומועדים), ולא אמרתי לאיאת ולאוקאת, על פי חוק הלשון, וזה לא על דרך האפשר אלא על דרך ההכרח. כי המדברים (עברית) כשהם רוצים לאמר שמן הצמר נעשה בגד, הם אומרים היה הצמר לבגד. וכשרוצים לאמר שמן הזרע נעשה לחם, הם אומרים: היה הזרע ללחם. תמיד הם מוסיפים למד (בשם) השני. ואין כוונתם לומר שהראשון היה אות לשני, אלא שהראשון נהפך לשני. וראיה לכך מן הכתוב ויהי האדם לנפש חיה, ובמטה – ויהי לתנין, ובעפר – ויהי לכנם, וכדומה לזה. וענין כולם הוא שהדבר הראשון בעינו נהיה לדבר השני, ולא שהוא אות לו. (וראיה) גדולה וברורה יותר ממה שנאמר: והייתי לכם לאלהים. הוא עצמו, לא אות לזולתו, שהרי אין זולתו. ואתם תהיו לי לעם – אתם בנפשכם, לא אות למישהו אחר. ויש שהוא מקבץ מלים (בהוראה כזאת) מקצתן בלמ"ד ומקצתן בלא למ"ד, כאמור: וישימנו לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים. וכך אמר כאן: לאתות ולמועדים ולימים ושנים. ובזה טעו החולקים עלינו, ההולכים בשיטת ענן וזולתם, כי הם חשבו שלאותות ולמועדים הם אות, ואמרו: המאמר הזה מוסב על המארות, כי אלהים עשה אותם אות למועדים. ולא ידעו שהמאמר הזה אי אפשר כלל שיהיה מוסב על המאורות, כי הוא מוסב על דבר שהוא עצמו יכול להיות אותות ומועדים וימים ושנים, ואלו המאורות, מן הנמנע הוא שיהיו הם עצמם אותות ומועדים וימים ושנים. ואם יטען טוען שהם אות למועדים, אין כזאת בלשון, אלא כל גוף המחובר לגוף בלמ"ד היחס או שהוא קנינו או שהוא הוא עצמו. ולו היו במקרא, למשל, אלף למ"דין (כאלה), תתקצ"ט בהוראת אות ואחד שאינו כך, לא היו דבריהם קיימים, שהרי עליהם להביא ראיה, ובעל דינם היה יכול לטעון כנגדם (בלמ"ד) שנשארה, כל שכן כשאין אף אחת שהיא כסברתם. אלא האמת היא שהדבר אשר עליו מוסב (המאמר) והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים הם הלילה והיום הנזכרים לפניו, כי כתוב: להבדיל בין היום ובין הלילה. ועל שניהם, היום והלילה, אמר והיו לאותות וג'. כי הם עצמם נעשים אותות ונעשים זמנים. ואם נאמר מועדים (בהוראת ימים טובים) אין זה מפריע לנו. והיו לימים, כל שנים מהם הם יום שלם, ויהיו לשנים, כדרך השנים. ולו (גם) היו ה"מאורות" קרובים יותר ל"היו לאותות" מן "היום והלילה" היתה הוכחה זו מחייבת להברו בדיבור אל הרחוק ממנו, הואיל ואי אפשר לחברו אל הקרוב אליו, כל שכן כש"היום והלילה" קרובים וה"מאורות" רחוקים. ומלבד זה, הם החליטו שפירוש "מועדים" הוא ימים טובים. והנה, מלה זו באה במקרא בשבעה דרכים, כמו שנבאר בפרשת החדש הזה, וביניהם "זמנים" ככתוב: כי למועד מועדים וחצי; גם חסידה בשמים ידעה מועדיה, וכדומה.

2והדבר הראשון שעלינו לדון בו בפרשה הזאת הוא: מהו אופן החכמה בזה שלא נבראו המאורות ביחד עם השמים בראשית (הבריאה) ונאמר, כדי שלא יעלה על דעתנו שהם קדמונים. ומארבעת היסודות נתבונן: עם כל החליפות והתמורות הנראות בהם ישנם אנשים החושבים אותם לקדמונים, מפני שנשתבשו (בפירוש) "והארץ היתה", המאורות האלה שהם כאילו עצם חמישי, מאוזן ללא תוספות וללא גרעון, כל שכן שהיו טועים בהם וחושבים אותם לקדמונים לו נבראו תחלה. ועוד (שאלה): מפני מה ברא אותם רבים? כדי שיראו איך האחד מאפיל על השני, וזה מונע את פעולתו של זה, ולא יעבדו להם. הלא תראה איך הירח, בהתאם למדת גדלו, מקביל לשמש ונכנס תחתה ואורו מסתתר. והרואה אותם בכך לא יאמין שיש שלטון לאחד מהם. ועוד, ממה ברא אותם? ונאמר, כמו שאמרנו קודם, שברא אותם מן האור הגדול, הראשון. ואני מדמה אותו למטיל זהב שהצורף יוצק ממנו תכשיטים שונים, או לגביש שעושים ממנו אבנים יקרות. ובריאה זו היתה דומה ל....

3...רצוני לומר, גלגל הכוכבים העומדים, חוץ משבעת (כוכבי) הלכת. והקביל אחד מהם בגלגל שמתחתית, ואל יטעה אדם לחשוב שהיות וכתוב ברקיע השמים כולם הם ברקיע, שהוא הסובב שנברא ביום השני, כי לא אמר כך אלא על פי מה שאורם מגיע אלינו, שהרי שם את אורם חודר לתוך הרקיע, כמו שהוא חודר לתוך הגלגלים, וכמו שהיה האור הגדול מגיע ממנו (מן הרקיע) אל הארץ ביום השני והשלישי. כי דרך הכתוב לפעמים, לתאר (הדברים) לפי ראיית העין, וכמו שאמר על העופות: ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השמים. להבדיל בין היום ובין הלילה, מורה רק על השמש, כי ההבחנה בין היום והלילה, אצל האנשים, בה לבד, וכך תאר גם הכתוב. ואלו הדברים נמדדים לפי מקומות הישוב, שהם בין הקו הממוצע לצד הצפוני המחולקים [באופן]? שתארתי. ואף ששיעור אורך היום והלילה (במקומות הישוב) מתארך ומתקצר, ברוב אורכם או קוצרם, אי אפשר שיסובב הגלגל סיבוב אחד, בתוך כ"ד שעות, מבלי שיהיה בהן אור וחושך. ועם ששיעור היום והלילה מתארך ומתקצר, אינם מגיעים (האורך או הקוצר) ליותר (כלומר, יותר קצרים) משליש היום, או שני שלישים, כי הנסיון (האסטרונומי) הראה ברורות שהממוצע של האקלים הראשון הוא י"ג שעות (לזמן היום), ושל האקלים השני י"ג וחצי, ושל השלישי י"ד, ושל רביעי י"ד וחצי, ובחמישי ט"ו וחצי, ושל השישי חמש עשרה וחצי, והממוצע של השביעי, שש עשרה. והסיבה לזה היא תנועת השמש בגלגל המיוחד לה, כשהוא מגיע לרוחק הגדול ביותר מן האופק העליון לצד דרום, היום מתקצר ביותר, ובהגיעו למרחק כזה מן הצפון, שיעור היום הוא ארוך ביותר. וכשהיא עומדת באמצע – כשהגלגל שלה וגלגל המזלות מצטלבים בשתי נקודות מקבילות, מידת היום והלילה שווה. אולם במקומות שאינם מיושבים, אורך היום מגיע עד לעשרים שעות, והלילה ד' שעות בלבד. וזה מוכח מהתרוממות הקוטב הצפוני, ועוד יותר הוא מתנשא עד שיהיה יום קיץ שכולו יום, ויום חורף שכולו לילה. וכן יעלה גם ליומיים ולשלושת ימים. ומגיע לידי כך שחודש שלם בקיץ – כולו יום, ובחורף חודש שכולו לילה וכן הוא מתרומם עד שישה חדשים שכולם יום, ושישה שכולם לילה ... כשהקוטב על המישור שעל הראש. הסיבוב של גלגל המזלות, באותם המקומות (שאינם מיושבים) נהפך ונעשה כסיבוב הרחיים. רצוני לומר, מן הדרום אל הצפון, בהיפוך מן הסיבוב שבמקומות הישוב, שהוא מן המזרח אל המערב. ובאותן הזריחות והשקיעות שבאקלימים הישוביים, והבלתי ישוביים, התחרה האל עם בריותיו ואמר: אי זה הדרך יחלק אור יפץ קדים עלי ארץ, זה במקומות הישוב, שיש בהם כל יום זריחה ושקיעה. ואמר עוד: אי זה הדרך ישכן אור וחשך אי זה מקומו, כלומר, מקום שבו אור תמיד מבלי שיתערב בו חושך ומקום בו חושך תמידי, ללא אור מעורב בו (וכן בתרגומו שם: יסכן אלנור ת'אבתא...ואלט'לאם אין מוצ'עה דאימא), וזה לשישה חדשים ולשישה חדשים, כשיעור חצי הסיבוב. והוא השיעור שנתבאר בו ששני הקוטבים, והן הנקודות (הקיצוניות), שאחת מהן אינה נעה בכיוון האופק הדרומי, והשניה, ממולה, מסתתרת תחת הארץ.

4והיו לאותות, לציונים, כי כל ציון הוא אות. ושניהם, ר"ל: הלילה והיום, מתחלקים לשעות ודקות, לפי החשבון התורתי, בכל שעה אלף ושמונים דקות, ולפי החישוב האסטרונומי, בכל שעה ששים דקות. ולפי החלקים האלה, או יותר, או פחות מכך, מודדים בני אדם את הילוכם למסעיהם, וכל פעולה ואומנות שהם עושים, וכל סיבוביהם. וכן יש להם ציונים בשעות, בצעדים ובהתרוממויות, ובכפיסי עץ מדודים, וכדומה לזה. וכמו שהיו למלכי ישראל ציונים (?) לשעות, ובהם אמר: אשר ירדה במעלות אחז וכבר...

5ונתקיים עכשיו על פי ההסכמים השונים של בני אדם, או עפ"י מה שציוה הוא. ואשר לקביעות המוסכמות, ישנם אנשים שקבעו את החודש לשלושים יום כל אחד, ומתעלמים מחמשת הימים הנשארים בסוף השנה, ומהם הקובעים שבעה (מן החודשים) כל אחד ל"א ימים, וארבעה (חדשים) ל' (כל אחד); ואחד – כ"ח יום; פרט לאלו שהסכימו (על קביעת החודשים) על פי הירח. ולימים, כל לילה ויום הם יום שלם (יממה). ועפ"י החלוקה ליום וימים אשר תארתי, ושנים - מספר ימים הנקרא שנה והמכוון בזה חזרת השמש למקום שהיתה בו בראשית תקופת השנה. היכרו בשמים הוא במהלך (השמש), ורושמו בארץ – בפתחים ובחלונות, וכל הימים.... מפני ששניהם...