ר' סעדיה גאון על בראשית ד:יא

1וההודאה השלישית – הענשים. הראשון שבהם – הקללה, ועתה ארור אתה. ועתה, כל עוד שהוא עומד במצב הזה. תחילת הקללה צחיחות האדמה, כמו שפירשנו את מה שנאמר באדם: ארורה האדמה בעבורך. וכשם שראשית ברכה – שפע האדם ככתוב: מבורכת ייי ארצו, ואחרי כן הברכה לאדם, שמחה, והקללה עצב, הברכה כבוד וגדולה והקללה, בוז, הברכה חיים בשני העולמות, והקללה – כרת, ככתוב: כי מבורכיו ירשו ארץ ומקלליו יכרתו. ואפשר גם כן לפרש "ארור אתה מן האדמה" -יותר מן האדמה, כי קללת האדמה בדבר אחד, וקללת האדם בדברים רבים. כמו שביארנו. ומה שהוסיף: "אשר פצתה" אין זה מייחס את הפעולה לאדמה, ובפרט מאחר שספיגת הדם אינה נחשבת לה לחטא, כי מטבעה לספוג, ואין היא בעלת בחירה. אלא הפעולה המכוונת מיוחסת לקין, וכאילו אמר: צחיחה תהיה לך האדמה, אשר הרוית אותה בדם אחיך. והכוונה האמיתית: אשר הפצית את פיה. ומהנאמר בסוף חפסוק "לקחת את דמי אחיך" נראה שהרגו בסיף או בדבר אחר השופך דם. וכי תעבוד את האדמה, פירש ארור וגו' – יעבדנה ולא תוציא לו דבר. הלא הראה (שבעונש) כמו זה דן את דין המתרשלים בשמירת בני אדם שגרמו לשפיכת דם נקי, ככתוב: אשר לא יעבד בו ולא יזרע. ואם היה הנחל ההוא נטול פריון מטיבו, (מוטב), ואם לאו, התורה הזהירה על כך. ומפני מה ענש את זקני העיר הקרובה אל החלל? נפרשהו במקומו בעזרת האל. וענשו של קין: נע ונד. והוראת שניהם יחד היא שלא ישב ישיבת קבע במקום אחד ולא ימצא שלווה, וההוראה המיוחדת של נע היא, שינוע קמעא קמעא, ככתוב: וינע לבבו ולבב־עמו וגומ', ובדברי דניאל: ותניעני על ברכי וכפות ידי. וההוראה המיוחדת של נד היא עקירה ממקום למקום ככתוב: ולא אסיף להניד רגל ישראל מן האדמה. והמועקה של שניהם יחד יגרמו לו פחד מפני החום והקור והרעב והצמאון וסכנת החיות והנחשים וכדומה. כי כשאדם מתיישב במקום אחד הוא בונה לו בנינים למחסה מפני החום והצינה, ומתבצר במקומות המגינים עליו מפני החיות ומפני כל דבר המטיל עליו פחד, והוא זורע ונוטע ומזרים מים ומתקן לעצמו כל דבר נחוץ. אבל כשהוא נד ממקום למקום אי אפשר לו להתקין לעצמו את צרכי כל יום, וכך נעדרים צרכיו, ותלאה וצרה באות במקומם. הלא תראה איך באו דברים כאלה על אבותינו כנאמר: המוליכך במדבר הגדול והנורא.