ר' סעדיה גאון על בראשית ד:ג

1ואחר כך התחיל להודיענו (תולדות) זרע האדם עד שהגיע לדיבור הזה, והכניס בכללו הרבה דברים מועילים שאתאר אותם. ונכתב בו שהוא אבי יושב אהל ומקנה, בהוראת ראש וראשון ומייסד וממציא של המלאכות האלה. ולו אמר קונה מקנה לא היה יכול לאמר אבי, כי כבר היה הכל לפניו איש מקנה, והוא היה אבי אנשי מקנה. אבל קדם ואמר יושב אהל והיסב את הסמיכות אליו וצירף מקנה. ואין אנו יודעים במקרא אנשים המתוארים בישיבת אהל אלא חכמים ומורים, וכמו שאמר ביעקב: ויעקב איש תם יושב אהלים, ואמר במשה: ומשה יקח את האהל ונטה לו. והדבר הראשון שמבקשי דעת צריכים ללמוד הוא בחינת כל דבר לפי טיבו וקביעת כל ענין לפי מדרגתו. וזוהי מגמת מלאכת ההגיון ביסודה. ואשר ליובל, הזכיר שהיה אבי כל תפש כנור ועוגב, והיא המוסיקה (בערבית) – תאליף אללחון – חיבור כתבי הנגינה. והיות ומה שהגיע אלי (מתורת התלחין) הוא רק מקצת, וידיעתי בה מועטת ראיתי להביא בזה רק את עיקריה. והם: הנעימות העליונות ההולכות ומרקיעות כלפי מעלה, מעין טבע האש, והן מקבילות לטבע המרה; והנעימות המתרוממות במידת מה, עד שהן ניצבות ברוחב, כדרך תנועת האויר, והן דומות (לתנועת) הדם; והנעימות היורדות למטה ואינן פוסקות מלרדת עד שהן שוקעות בקרקע, נעות לפי טבע הבלג'ם, והן על פי תכונתו, כי כך דרך המים לרדת למטה כל עוד אינם נתקלים במעצור. וכל קול היורד במדרון כלפי מטה, וכשהוא מגיע למדרגה מסוימת הוא מתעכב שם, תנועתו היא לפי תכונת המרה השחורה, כי כך הוא טבע העפר להיות שוקע וצולל. ולא אמנה את הנולדות מהרכבם של ארבעת הסוגים האלה. ואת תובל קין מציג הכתוב כלוטש חרש נחשת וברזל. ופירושו עושה ולוטש כל כלים של נחושת וברזל. והוא מה שקדמתי שזאת היא אמנות הכוללת את כל האמנויות החשובות, כי אי אפשר לעשות סדן ופטיש וקרסים עד שידע את שמושם ככלים מכשירי עבודה. ואי אפשר לעשות מסור ומקדח וקרדום עד שידע מלאכת נגרות. ואי אפשר להכין מעדר ושקלים (?) עד שידע מלאכת הבניה וכן כל המלאכות שעושים להן כלים. והברזל או הנחושת, ואפילו למקח וממכר, שגם הם המאזנים והמשקולות (?) וכדומה לזה, וכמו שאמר כל קבל די פרזלא מהדקות כלא, וחמש אומניות אלה, מתוארות בראש התורה כי אין אומנות מבלעדיהן.

2ואחר כך הודיענו שיש מצוות שמעיות שציוה אותם לאדם כשיצא מגן עדן, באמרו: ויהי. (תרגום הפסוקים ד – ח). הדבר הראשון שאנו צריכים לבאר הוא: מה גרם לזמן שעליו אמר ויהי מקץ ימים? ונאמר: לולא הסיבה השניה שאנו עומדים להזכיר כי אז היתה הסיבה הראשונה. ולולא הסיבה השלישית (שנזכיר) כי אז היתה השניה. ומאחר שאי אפשר בלי השלישית, היא כוללת גם את השתים האחרות. והסיבה הראשונה, (צריך היה להמתין) זמן שיש בו כדי הצמחת פירות, ככתוב מפרי האדמה. והשניה שהיא יותר רחבה מן הראשונה (המתינו) עד שהתרבו וולדות בעלי החיים בארץ באופן שהם יאכלו ויקריבו, ולא יביאו (את בעלי החיים) לידי כליון, וכמו שביארנו בקשר "ולכל חית הארץ את כל ירק עשב לאכלה" שמנע את בעלי החיים מלאכול זה את זה כדי שלא יאבד שום מין מהם כליל. כי לא ברא מכל מין אלא אישים מועטים. וכאשר נשלם אותו הזמן התיר להם לאכול ולהקריב (מבעלי החיים), וקץ ימים (שהמתינו) הוא איפוא בגלל מבכורות צאנו. והגורם השלישי יותר רחב משניהם, כדי שיגדלו קין והבל ויגיעו למיטב בגרותם ויהיו ראויים להקריב. והפחות שבפרק זמן זה הוא שלוש עשרה שנים לקטן שבשניהם. ואם ציוה שלא להקריב בפחות מבן עשרים שנה או כ"ה או ל', הרי זה פרק זמן יותר ארוך. ואכן אמרתי: "אם ציוה עליהם", כי אין אני רואה את עצמי מחוייב לקבל את אחת מהדעות שנאמרו בענין המצוות שניתנו בעשרים וששת הדורות שמאדם ועד משה. כי יש אומרים שכל תרי"ג המצוות נתנו להם. ויש אומרים שלא נתנו להם אלא ז' בלבד. ויש אומרים שלושים בלבד. אבל אני קובע בהם שלוש מדרגות ואומר: המצוות שמצאתי במפורש שניתנו להם, כגון קרבן, ומעשר, ויבמה אומר שהיו בידם. והמצוות שמצאתי בהן במפורש שלא היו בידם, כגון פסח מצה וסוכה, אומר שלא היו להם. והמצוות שלא מצאתי בהן לא זה ולא זה כגון טומאת קרי וזרע כלאיים אומר: אפשר שהיו בידם ואפשר שלא היו ולא אחליט בהן שום דבר, וזאת היא הדעה הנכונה. ומשום כך אמרתי כאן: אם היתה להם (המצווה להקריב) מבן עשרים שנה או מבן כ"ה או מבן ל', ולא אמרתי דבר מוחלט. ולפי היסוד הזה אני הולך בכל מצוות של הדורות הראשונים. וראשית מה שמצאתי מזה (מן המצוות שנתנו לראשונים) הוא קרבן בהמה וקידוש בכורות כמסופר על הבל. ושלוש מצוות אלה אי אפשר שקין והבל עשו אותם מדעתם אלא על פי מצות מצוה וחוקת מחוקק. כי דבר זה (הקרבנות) אין השכל מחייבו במושכל ראשון, אדרבא, הוא זקוק לאילוף ושכנוע עד שיסכימו לקבלו. כי הכופרים, יצילנו אלוהים מידם, טענו בשלוש אלה ואמרו: מי שאין לו צורך בדבר, לא יצווה שיקריבו לו פירות ודגן ושמן וכדומה. ואנו אומרים: אמנם הוא יתברך אינו צריך לבריותיו, אבל הם זקוקים לו, והם תלויים בטובו וחסדו. ולפיכך נתן להם מצוה זאת כדי שישיגו את צרכיהם בתור גמול על קיומם את המצוות ככתוב: כבד את ייי מהונך ומראשית כל תבואתך וימלאו אסמיך שובע ותירוש יקביך יפרצו. וכן הדבר בענין קרבנות ונדרים שאלוהים עשאם עילה להצלת (האדם) מן הצרות והפורענות, ככתוב זבח לאלוהים תודה ושלם לעליון נדריך וקראני ביום צרה אחלצך ותכבדני. ונאמר: אבוא ביתיך בעלות אשלם לך נדרי אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לו. (ובשאלת) הכאב הנגרם לבעלי החיים על ידי כך, יש להשיב שתי תשובות: א. השחיטה להם במקום המיתה הטבעית שנגזרה על כל בעלי החיים, ב. אין צערם גדול מהצער שאלוהים מביא לפעמים על בני אדם בלא חטא כדי לגמול להם טובה על כך וכמו שאמרנו בספר ההוכחה, (ואלוהים) העדיף את הבכורות מכל דבר אחר, מפני שהם חשובים אצלנו (כחשיבותו של כל דבר חדש) וציוונו לעבדו בלבב שלם, כנאמר: האתן בכורי פשעי, ונאמר והמר עליו כהמר על הבכור. ובתמרים המתבכרים תחילה אמר שהם חביבים ככתוב כבכורה בטרם קיץ, אשר יראה הראה אתה בכפו יבלענה, וכמו שאני עומד לבאר. ומפני שערכם (של הבכורות והבכורים) גדול והם יקרים ללב בני אדם, ציווה להפרישם לו, כי רצה שיעבדוהו ביקר להם ביותר.