ספר המכריע צ

1גרסינן בפרק שבועת העדות משביע אני עליכם מצוה אני עליכם ואוסרכם אני הרי אלו חייבים בשמים ובארץ הרי אלו פטורים בשי"ן דל"ת ביו"ד ה"א בשדי בצבאות וכו'.

2מזו ההלכה מוכיח שכל השבועות אינו חייב עליהם עד שיזכיר את השם או אחד מן הכינויים וכן בשבועת ביטוי בין להתחייב קרבן בין לעבור בבל יחל ואם לא הזכיר השם ואמר שבוע' שלא אוכל ככר זו אינה כלום עד שיאמר שבוע' בשם דהא כל שבועה ילפינן משבועת ה' תהיה בין שניהם ושבועה האמורה גבי נדרים העובר עליה בבל יחל לא משניא משאר שבועות והשתא בשבועת העדות דלא כתיבה [דלאו בת] שבועה בעינן שם הכא דכתיבה שבועה לא כל שכן והתנא שלא הזכיר בכל מקום שם אלא שבועה סתם לאו למימרא דשבועה סתם בלא שם הויא שבועה אלא מפני שלא רצה להזכיר את השם דהא גבי שבועת העדות לא תני אלא שבועה שאיני יודע לך עדות בלא שם ולא מתחייב עד שיזכיר את השם וכן בכל הברכות האמורות בתלמוד לא תמצא בהם שם אלא ברוך הטוב והמטיב ברוך דיין האמת ברוך שהחיינו ובכולם צריך להזכיר שם שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות לאו שמה ברכה.

3וכך אמר רבינו משה בר מיימון זצוק"ל בספר הפלאה שחיבר בפרק שני בהלכות שבועות אחד הנשבע או שהשביעו א' בשם המיוחד או באחד מן הכנויים כגון שנשבע במי שהוא חנון ובמי ששמו רחום ובמי ששמו ארך אפים וכיוצא בהם בכל לשון הרי זו שבועה גמורה וכן אלה וארור הרי הן שבועה והוא שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכנויין כיצד כגון שאמר באלה או בארור לה' או למי ששמו חנון מי שיאכל דבר פלוני ואכלו הרי זה נשבע לשקר וכן בשאר מיני שבועות וכן האומר שבועה בשם או במי ששמו חנון שלא אוכל ואכל שזו אשה והוא איש שאין לך בידי כלום ויש לו שאיני יודע לך עדות והוא שיודע הרי זה חייב.

4אמר אלה או ארור או שבועה ולא הזכיר שם או כינוי הרי זה אסור (כדבר) [בדבר] שנשבע עליו אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן אם עבר על שבועתו עד שיהיה שם מן השמות המיוחדין או כינוי מן הכינויין כמו שביארנו ולא בשבועה בלבד אלא כל כינוי שבועה כשבועה כגון שהיו אנשי אותו המקום עלגין והיו קורין לשבועה שביתה או שבוקה או שהיו ארמים שלשון שבועה בלשונן מומתא והיו העלגין מכנין אותה ואמרי' מוהא כיון שאמר לשון שמשמעו ועניינו שבועה הרי זה חייב כמי שהוציא שבועה וכן האומר לאו לאו שני פעמים דרך שבועה או הין הין והזכיר שם או ביטוי הרי זה נשבע וכן ימין שבועה ושמאל שבועה שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו וכן האומר שלא אעשה כך וכך והזכיר שם או כינוי הרי זו שבועה. אמר אשר לה' או למי ששמו חנון שלא אעשה או שאעשה הואיל והוציאו בלשון שבועה הרי זו בשבועה.

5והמורה פירש בריש נדרים כל כינוי שבועות כשבועות אם אמר שבוקה שלא אוכל ככר זו אע"פ שלא הזכיר שם הוה ליה כמאן דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו וקם ליה בלא יחל ואע"ג דקיימא לן בשבועות דבעינן השבעה בשם הני מילי לגבי שבועת העדות או שבועת הפקדון או שבועת ביטוי להתחייב קרבן אבל לענין לא יחל לא בעינן שבועה בשם כלל משום דהוה ליה כידות שבועה דאנן סהדי כל המזכיר שבועה מתכוין לישבע בבורא הוא הלכך אע"ג דלא הזכיר השם קם ליה בלא יחל וכי אמר שבוקה נמי לא שנא שהוא כינוי לשבועה.

6וכדברי רבינו משה נראה לי אע"פ שיש דברים בתלמוד שמשמע דלא בעינן שם בשבועת ביטוי כמו כל האומר לאו לאו שני פעמים דהיכי דמי אי דאמר שם כגון בשם שלא אעשה דבר זה בחד לא מחייב ומה צורך לשני לאוין אלא ודאי בלא שם ויש לפרש כגון שאמר דבר שיכול לומר לאו לשבועה נתכונתי כגון ההוא דאמר לאלהא דישראל לא מגלינא ודעתו היתה לאלהא דישראל לא מגלינא הא לעמו ישראל מגלינא ולא נתכוון לישבע אלא אמר פעמים לא מגלינא כאילו הוציא שבועה מפיו דמי ואינו יכול להערים ולעולם הזכרת השם בעינן.

7ומאי דאמר בפירקין דלעיל גבי אסר הוציאו בלשון נדר נדר ובלשון שבועה שבועה ופירושו אם אמר אסר עלי ככר זה זהו בלשון נדר אסר שלא אוכל ככר זה זהו בלשון שבועה ואי סלקא דעתך בשבועת ביטוי בעינן שם השם יוכיח שאם הזכי' שם הוא שבועה אם לאו הוא נדר.

8יש לומר אם אמר אסר עלי ככר זה אע"פ שהזכיר את השם ואמר לה' נדר הוא ולאו דבעינן הזכרת שם אלא דשייכא נמי הזכרת דשם בנדרים ואילו אמר קונם עלי ככר זה לה' נדר הוא דהא אשכחן דכתיב איש כי ידור נדר לה' ומשמע לשם ה'.

9ובפרקא קמא דנדרים אמרינן וטעמא תקינו רבנן כינויין דלא לימא קרבן ולימא קרבן לה' דילמא אמר לה' קרבן ולימא לה' קרבן דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה וכו' ומשמע מהכא דבשבועה אינו [צריך] להזכיר את השם אלא כיון שאמר בשבועה כאילו אמר בשם דמי דאם איתא דצריך להזכיר שם בשבועה כדפרישית אם כן למה תקנו כינויין בשבועה כדי שלא יזכיר שבועה ויבא לומר בשם והרי אתה מצריכו להזכיר השם בשבועה עצמה ואם לאו אינה שבועה וכל שכן בכינויין אלא לאו שמע מינה אם אמר בשבועה הרי קשר עצמו בשבועה וקאי בלא יחל על זדונה ועל שגגתה מביא קרבן עולה ויורד ומשום הכי תקנו חכמים כינויין שלא יאמר שבועה ויזכיר השם.

10והכי נמי מסתברא ממאי דאמרינן משביע אני עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם אני עליכם הרי אלו חייבין ואמרינן בגמרא מאי קאמר אמר רב יהודא הכי קאמר משביע אני עליכם דאמר בתורה מצוה אני עליכם בצואה האמורה בתורה אוסרכם אני באסר האמורה בתורה אמר ליה אביי דתני רבי חייא כובלכם אני הרי אלו חייבים כובל בתורה מי כתיב אלא אמר אביי הכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם בשבועה כובלכם בשבועה כל הני מוכיחי בלא הזכרת השם דאם איתא דצריך הזכרת השם כדפריש המורה ומזכיר השם באחד מכל הלשונות הללו אם כן כובלכם אני אמאי קשיא ליה לאביי מי כתיב כובל דאורייתא אע"ג דלא כתיב כובל כיון דאמר כובל אני אתכם בשם הבורא או קושר אני אתכם בשם שתעידו לי אמאי לא הויא שבועה אלא ודאי כולהו בלא הזכרת השם נינהו ומשום הכי מקשה אביי דכובל אני לאו כלום קאמר והכי נמי מסתברא ממאי דאמרן תנא רבנן ומבטא שבועה אסר שבועה וכו' עד אמר אביי הכי קאמר מבטא שבועה מהכא אם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה ואילו שבועה לא אמר ואם איתא דצריך הזכרת השם אמאי בעינן למילף מקרא דמבטא שבועה אילו אמר מבטא בה' אינה שבועה אלא ודאי בלא הזכרת השם קאמר דמבטא בלבד הוא לשון שבועה וכל שכן כשאמר שבועה והאי דתנן בשי"ן דל"ת ובכל הכינויין הכין פירושה בשמים ובארץ הרי אלו פטורים שאין זו שבועה דודאי כשהשביעם שבועה סתם הם חייבים שסתם שבועה בשם משמע אבל כשפירש בשמים ובארץ אין זו שבועה של כלום ומשום הכי אצטריך למיתני דדוקא בשמים ובארץ אינו כלום אבל אם פירש באחד מכל אלו הכינויים שבועה הוא שלא תאמר עד שיפרש בשם המיוחד ושי"ן דל"ת ויו"ד ה"א כינויים הם שלא הזכיר כל השם שלם אלא שתי אותיות לבד הזכיר לו ולא גרע מכל הני כינויין אבל לעולם הכא דהזכיר לו שבועה סתם כאילו הזכיר בשם דמי והכי מוכחי כל הני הלכתא דמסכת נדרים ומסכת שבועות דאין לפקפק בהם ולהתירם.