ספר האורה, חלק א פ

1[פ] הלכות ארבעה עשר [הלכות פסח]. אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה, וכשהוא בודק מיבעי לברוכי ברישא על ביעור חמץ, ואם שח שיחות חולין קודם התעסקו בבדיקה חוזר ומברך, ואם מכי אתחיל לבדוק שח אינו צריך לחזור ולברך, חורי הבית העליונים, שאין ידו מגעת שם להשתמש בהם, וכ' התחתונים, סמוך לקרקע שאין בני אדם משתמשין שם, אין צריכין בדיקה:

2בי מילחי ובי ציבי ובי קירי ובי תמרי צריכין בדיקה:

3חור שבין יהודי לחבירו, זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו ודיו:

4חור שבין ישראל לארמאי אין צריך בדיקה, היכי דחייש הגוי לכשפים:

5הבודק צריך שיבטל שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עלויה, ואי לא מבטל לה קודם זמן האיסור לאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל ליה וקאי עליה באיסורא:

6וכל שעה שמותר לאכול מאכיל ומוכרו לגוי, ומותר בהנאה, עבר זמנו אסור בהנאה, ולא יסיק בו תנור וכירים:

7כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם הפסח:

8אמר רבא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהוא, ושלא בזמנו בנותן טעם, ואמר רבא העושה את ביתו אוצר, ואין דעתו לפנותו קמי פיסחא שלשים יום, אין זקוק לבער, דלא מיחייב במילי דפיסחא, ואי משכח חמץ ואכיל ליכא חששא דהא אין דעתו לפנותו קמי פסחא, הלכך כי מטי זימניה מבטל בטולי, תוך שלשים יום זקוק לבער. ואף דאין דעתו לפנותו, משום דאיתחייב במילי דפסחא, ואי לא בדיק קאי באיסורא:

9ומאן דקא בעי למיזל בספינתא או באורחא רחיקא, ואיכא [בתי] דקיימיה בתחומיה דליכא [איניש אחרינא] דאית ליה רשותא למיעל להתם, אי מקמיה תלתין יומין קא אזיל [דאכתי לא מיחייב במילי דפסח לא צריך למיבדק והדר מיזל ואי בגו תלתין יומין אזיל דאיתחייב במילי דפסח] צריך (למיברך) [למיבדק] והדר מיזל ולא אמרנא אלא שאין דעתו לחזור, אבל דעתו לחזור אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער דזימני דאתי בעידן דלא אספיק ליה לבעורי ואתי לידי איסורא, ואף על גב דמבטל ליה אי משכח דילמא אכיל ליה:

10חמצו של גוי בבית ישראל חייב לבערו, ואי נטירותא ברשות הגוי הוא, ואמר ליה ישראל הא ביתא קמך לא מיחייב לבעורי. חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה, ושל ישראל אסור אפילו בהנאה:

11נכרי שהלוה את ישראל על חמצו ואמר לו אם לא באתי קודם הפסח [הרי הוא] מכור לך אחר הפסח מותר באכילה ואין צריך לומר בהנאה:

12[המשכיר בית לחבירו אם עד שלא מסר לו מפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתח חל י"ד על השוכר לבדוק]:

13המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר חזקתו בדוק:

14חצר אינה צריכה בדיקה:

15והיכא דבדק וחזא עכבר דאתא לביתיה ובפומא פיתא דנהמא, אף על גב דעל [לההוא ביתא] ואשכח פירורין לא אמרינן מיכל אכלה, אלא צריך לחזור ולבדקה:

16והלכה כרבי יהודה דאמר אוכלין כל ארבע, ומאכיל לבהמתו ומוכרו לנכרי כל חמש, ושורפו בתחילת שש:

17וכשתכלה הבדיקה צריך לבטל לאלתר ולימא כל חמירא דאיכא (בביתא) [ברשותי] הדין דלא חזיתיה ודלא בערתיה ליבטול ולהוי כעפרא דארעא, ואי למחר בשעה רביעית רוצה לבטלו הרשות בידו:

18ואי איקלע ארבעה עשר להיות בשבת מבערין את הכל לפני השבת, ומשירין מזון שתי סעודות, והחסידים אופין למוצאי שבת לאחר ביטול חמץ, וכך יפה לו:

19והקדרות והקערות יניחם עד לאחר הפסח, ואי נתבשל בהו מאכל ויש בו קמח צריך שיתנם לגוי מפני שאין יכול להדיחם, ואחר כך יכבד את הבית וישליך לבהמה ולחיה ולעופות הפירורין או ישליכם לבור, ואחר כך יבטל בלבו:

20ולעניין אפיית מצה אי אפו לה קודם השבת אין בכך כלום, כי מה לנו אי אפה לה קודם הפסח, ובלבד שנזהר בלא זמנא באכילתה:

21ואפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים, מחצות ולמעלה אסור:

22וסמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך כדי שיאכל מצה בתאוה:

23[פ*] דין טהרת כלים. כל ישראל נהגו לרחוץ כלי תשמישן בשלשה עשר [בארבעה עשר] את שדרכו להטביל מטביל, ושדרכו להגעיל מגעיל, ונקוט האי כללא בידך דמאני דאעא ודפרזלא ושאר מיני מתכות ובורמי דגללי דאשתמיש בהו חמירא כולא שתא בכלי ראשון, צריך למיעבד בהו הגעלה בכלי ראשון. ודאשתמיש בהו בכלי שני כגון קערות כי שדי להו מים רותחין בכלי שני ומשהי לה ועד דפלטן שפיר דמי, וקדרות של כל השנה כולה בפסח קיימא לן דלא ישברו אלא לישהינהו עד לאחר הפסח ועביד בהו בין במינן ובין שלא במינן: