דרשות אל עמי, ימים נוראים כח

1כח. אחת בשנה ליום הכפורים אחרי תפלת כל נדרי

2אתם נצבים.

3"אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלהיכם" (דברים כט, ט), אלהי הצבאות אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. הננו נצבים בהדרת הכבוד ובחרדת קודש, והננו מרגישים היטב, כי לא רק את גופנו טבלנו במים, אך גם את נפשנו טבלנו... באלקים חיים. "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו" (ויקרא טז, ל).

4אמר ר"ע, אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר, מקוה ישראל ד', מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל" (יומא פה, ב). ומה נוקבים ויורדים הדברים עד התהום - טבילה באלהים חיים, מרגישים אנחנו, כי לא רק את לבושנו החיצוני החלפנו ללבן, אך גם את לבושנו הפנימי החלפנו "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו". מרגישים אנחנו, כי לא רק את הנר של חלב או את הנר של שעוה הדלקנו, אך גם את הנר נשמה שבנו "כי אתה תאיר נרי, ד' אלהי יגיה חשכי" (תהלים יח, כט).

5"אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלהיכם, ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושטריכם וגו', וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך עד שאב מימיך". מרגישים אנו את לבנו כעת ל"לב טהור ברא לי אלהים". והננו מחבקים את כל הבריאה באהבה רבה, יודעים אנו כעת, כי לא "לעולם קטן" בפני עצמו נחשב כל אדם ואדם, אך הננו רק חוליות קטנות בתוך המכונה הגדולה של הבריאה "ואב אחד לכולנו אל אחד בראנו", וביחוד כל ישראל חברים, ואין אחד גדול מחברו אף כמלוא נימא, מקום אחד לכולנו - בבית הכנסת הזה. המלבוש החיצון שוה לכולנו יחד ומנעלים שוים לרגלנו, ולא נכר כעת שוע לפני דל, כי יחד עשיר ואביון, ראשיכם, זקניכם ושוטריכם, עם חוטב עציך ושואב מימיך, הכל, הכל שוים המה כעת, כולם אהובים כולם ברורים.

6אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלהיכם, והנכם מביטים ברגש קדש על הנרות הרבים הממלאים את כל הביהכנ"ס מעבר לעבר, המאירים הפעם באיזה חן מיוחד - נרות נשמה הם. והננו מרגישים, שהתאחדנו הפעם לא רק עם כל היקום המתקיים כעת, אך גם עם כל הנשמות מדור דור, שעמדו גם כן בערב הזה בבית הכנסת ובבית המדרש. נרות נשמה הם ולרגע ידמה לנו, כי גם עכשיו התאספו הנשמות דאזלין ערטילאין אלה בבית הכנסת הזה, והנן מתפללות יחד אתנו בסוד שיח שרפי קודש, ולא לחנם מורגש בביהכנ"ס כעת "דוחקא דציבורא" הרבה יותר מכפי מספר הציבור, כי הנשמות הן העוזרות בהדוחקא הזו. נרות נשמה הם, וכל אחד רואה בהנר שהדליק, את אביו ואמו האהובים והחביבים, שהלכו לעולמם, את בניו ובנותיו, שהלכו בלא עתם לעולמם. והוא מרגיש, כי "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו". "כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום". הכל התאחדו להיות נצבים כולם לפני ד' אלהיהם, באימה וביראה.

7קדושת ונוראות היום.

8אבל הננו מרגישים, לא רק בקדושת היוםְ, אך גם בנוראות היום "ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום". כי הא בהא תליא, יען שהוא כל כך קדוש לנו, לכן הוא ביחד עם זה גם נורא לנו, נורא הוא הדבר להביט מפתח הקהל הקדוש שלנו על החולין הטמאים של חיינו, נורא הוא הדבר להוריד את העין מן הר ההרים הרוחני שלנו, היום הכיפורים, על עמק הישימון, עמק הבכא, עמק התהום של חיינו. נורא הוא להביט בנר הנשמה שלנו, נר אלהים, על חשכת חיינו, שלנגה אור הנשמה יוגדל עוד החושך שבעתיים עד כי "וימש חושך", נורא ואיום הוא הדבר כשאנו שמים אל לבנו, איך שבמשך השנה שברנו את הלוחות, לוחות ד' לרסיסים, ולא השארנו מהם זכר ושריד, וגם את הדבור הראשון "אנכי ד' אלהיך" השלכנו אחרי גוונו.

9נורא ואיום הוא הדבר, כשאנו עושים את חשבון הנפש שלנו והננו רואים, כי רק את הדמעות והקול בכי שלנו אנו נותנים נדבה לד', אבל איננו נותנים לו אף משהו מן המשהו מצחוקנו ומשמחתנו, ואין לו, להקב"ה, שום חלק בהגילה רינה דיצה וחדוה שלנו, ועל לבנו עולה דברי הפיטן "בטוב לא דרשנוך, ברוב כל שכחנוך, בעת הצר לנו איך תמצא". שבאמת כבר הקדימו להפיטן נעים זמירות ישראל באמרו "נגדך כל תאותי ואנחתי ממך לא נסתרה" (תהלים לח, י), כלומר, שאמנם את אנחותינו הננו נותנים לו חפץ לבב, ושעל כן הנן גלויות וידועות לפניו, אבל התאוות שלנו הנן תמיד לנגדו למרות רוחו, אבל איך תערבנה לפניו אנחותינו, בעוד שהננו סותרים זאת בתאותינו המתנגדות לו לגמרי.

10נורא ואיום הוא הדבר, כשאנו מפשפשים במעשנו ובמחשבותינו מכל השנה והננו רואים, שאין בהם מתום, וגם המעשים טובים, כביכול, שלנו המה כל כך לקויים וחסרים, עד כי אין בהם מתום, ובלי משים יתפרצו מלבנו הדברים: "מתמיהים אנחנו על נפשנו, איך נעשתה התועבה הזאת".

11אמנם כן, שעה קדושה נוראה ואיומה היא לנו השעה הזאת.

12אבל אם תדמה, בן אדם, כי בזה לבד כבר יצאת ידי חובתך בעולמך, בזה לבד כבר מלאת את כל המוטל עליך לפני יוצרך וקונך, ובזה לבד כבר תוכל לדרוש מאלקי הרחמים מחילה, סליחה וכפרה? אם ככה אתה חושב, אזי אתה טועה טעות גדולה, ולחנם כל עמלך ויגיעתך ביום הזה.

13מקדש במקום ומקדש בזמן.

14כי מה הוא ערכו של יום הכפורים?

15כשהיה בית המקדש קיים, היה לנו מקדש במקום, והיה סר היהודי מכל קצוי ארץ ישראל שמה שלש פעמים בשנה, אבל הכתוב אומר "ולא יראו פני ריקם" (שמות כג, טו), הראיה לא היתה צריכה להיות ראיה ריקנית, ואמנם כששב היהודי משם אל גפנו ואל תאנתו, היה שב עם נתח מקדש בלבבו, והריח נחוח שבמקדש ד' היה מלוה לו גם בשדותיו וכרמיו.

16וכש"מפני חטאינו גלינו מארצנו וכו' ואין אנו יכולים לעשות חובתנו בבית בחירתך, מפני היד שנשתלחה במקדשך", ואין לנו עוד מקדש במקום, אבל עדיין נשאר לנו מקדש בזמן, זהו יוהכ"פ, וגם על מקדש זה נאמר הלאו של "ולא יראו פני ריקם". יוהכ"פ הוא הלב של כל הימים, וכהלב עליו להיות המרכז, אשר ממנו תצא החיות לכולם; יוהכ"פ הוא הנשמה של כל השנה, וכשם שהנשמה ממלאה את כל הגוף, כך יוהכ"פ ממלא בהשפעה קדושה שבו את כל השנה.

17אחת בשנה.

18וכשהכתוב (ויקרא טז, לד) אומר "והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה", הנה לא להשמיענו הוא בא, שיום העשירי בחודש השביעי הוא רק אחת בשנה, כי מי לא ידע זאת ומאי קמ"ל בזה, והתורה הקדושה, שדרשינן בה כל קוץ וקוץ וכל תג ותג לא תכתוב שתי מלים יתירות לגמרי, אם לא, שבזה היא באה להשמיענו דברים גדולים מאד.

19היא מגלה לנו בזה, כי אמנם יוהכ"פ הוא אחת, רק אחת ולא יותר, אבל רק אז יהא בילכתו של היום הזה "לכפר על בני ישראל מכל חטאתם", כשיהיה "בשנה" כשהשפעתו הקדושה והטהורה תהא נכרת בכל השנה, בכל השס"ה ימים שלה.

20"אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלהיכם", אבל למחר באותה השעה הרי נאמר בודאי את הדברים "היום יפנה, השמש יבוא ויפנה". אכן אם תדמה כי ביחד עם שקיעת השמש אפשר, שתושקע גם הקדושה שצברת במשך היום, אז עלים לזכור את סיפא דקרא. "בשנה", כי בכל השנה עליך לזכור בקדושת הרגע הזה, וכשתקף עליך יצרך ואל עבירה תנוס, אז תשוה לנגד עינך את הרגע הנורא ואיום הזה.

21אמנם הננו עומדים אנחנו כעת אחרי תפלת כל נדרי, אבל כבר הוכנו חזנים גם לתפלת שחרית, גם לתפלת מוסף, גם לתפלת מנחה וגם לתפלת נעילה של מחר, אבל אם תאמר לעשות אחרי תפלת הנעילה, נעילה גם ללבבך, שהיה פתוח לכל רגשי קדושה ביום הזה, אם תאמר לעשות נעילה גם לידיך, שקיימת היום את ה"פתוח תפתח את ידך", אזי זכור שוב את הסיפא דקרא: "בשנה".

22אמנם את הקיטל הלבן, שהננו מלובשים בו היום נסיר אותו למחר, אבל עליך לדעת, כי גם אז לא הותרה הרצועה, כי "אחת בשנה" ו"בכל עת יהיו בגדיך לבנים".

23אמנם הנר של חלב או של שעוה שהדלקת לא יאיר הרבה זמן, המה רק נרות של מעת לעת ומחר בזמן הזה כבר יתאבקו עם החושך הבא להחשיך אורם, אבל אם תדמה, כי בזה כבר תוכל לכבות גם את נר-הנשמה שבך, את ה"כי אתה תאיר נרי", אזי עם הארץ גדול הנך בזה, כי אחת בשנה. ושמן על ראשך לא יחסר לעולם ועד.

24מי שכבה נרו ביוהכ"פ.

25רבותי! זכרו נא את פסק הרמ"א (ש"ע או"ח תר"י) "מי שכבה נרו ביום הכיפורים יחזור וידליקנו במוצאי יוהכ"פ, ואל יכבנו עוד, וגם יקבל עליו שכל ימיו לא יכבה במוצאי יוהכ"פ לא הוא ולא אחר". אמנם כן, יש שנרנו, נר הנשמה, יכבה לא רק אחרי המעל"ע, אך באמצע יוהכ"פ, ויש שהרגש של מחר גם באמצע היום לא יהיה כבר הרגש הטהור של כל נדרי, אבל אז עליך להדליקו במוצאי יוהכ"פ ואל יכבנו עוד לעולם לא הוא ולא אחר, כי באמת העיקר ביוהכ"פ הוא לא היוהכ"פ בעצמו, אך המוצאי יוהכ"פ, שנמשך בכל השנה, כי זהו כלל גדול, שיוהכ"פ הוא אחת בשנה.