דרשות אל עמי, ימים נוראים ג

1ג. לא נתתי ממנו למת לפרשת כי תבוא

2"כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, שנת המעשר, ונתתה ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך ושבעו. ואמרת לפני ד' אלהיך, בערתי הקדש מן הבית, וגם נתתיו ללוי, לגר, ליתום, ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי. לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת, שמעתי בקול ד' אלהי, עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך, מן השמים, וברך את עמך, את ישראל" וגו' (דברים כו, יב-טו).

3הנה עומדים אנו בסוף השנה לפני "מברך השנים", בתפלה חרישית של "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך, את ישראל". אבל עלינו לדעת, כי מקודם אנו צריכים להיות ביכולת להגיד את ה"ודוי" הזה.

4הנה כל ימי נצטערתי על פירוש הכתוב "ולא נתתי ממנו למת", מה זאת? איך נותנים למת? ולא נתקררה דעתי בפירוש רש"י ז"ל על זה, עד שלמדתי בינה מאת... מאת האבן.

5האבנים והלבבות.

6הייתי בשבוע זה בהמוסד של צדקה... וראיתי שם בהאולם היפה אבן שיש גדולה ונהדרה, ועל האבן הזאת רשומים הרבה שמות של אנשים ידועים לי, וכששאלתי מה טיבה של האבן הזאת עם השמות הללו? האם אבן מצבה היא, הלא מצבה אנו מציבים על מתים והאנשים הללו הלא חיים המה ב"ה? השיבוני לאמר, כי כל האנשים האלה נתנו מנה יפה להמוסד הזה, בתור קרן קימת, בעבור ששמותיהם יוחקקו על האבן הזאת.

7והמשיבים האלה השיבו לי בודאי תשובה כהלכה, אבל התשובה ההיא עוררה בלבי בכל זאת שאלה עצומה, מי המה במעלה יותר עליונה: אבנים או לבבות, הלא בודאי לא יתעקש שום איש להכחיש, כי הבכורה היא להלבבות על האבנים, האבנים המה בהסוג דומם, והלבבות המה בסוג חי, והחי גדול הרבה במעלתו ממעלת הדומם. ומדוע מבקשים בני אדם יפים כאלו דוקא את הדומם ולא את החי, למה להם למסור את כספם לקרן קימת, שרק האבנים תדענה משמותיהם, בעוד שיכלו בכספם זה לחקוק את שמותם על כמה עשרות לבבות חיים הזקוקים לזה?

8אם לא, שהאדם נותן בחפץ לב יותר להמת מלהחי, והוא שבע רצון יותר כשיודע שנדבתו נשארת על האבן מכפי שנשארת על הלב. אבל התורה מפקדת אותנו את ההיפך, כי עלינו לאמר: "לא נתתי ממנו למת", אך "נתתיו ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה", פשוט בשביל זה שיקימו את מצות "ואכלו בשעריך ושבעו".

9לא אכלתי באוני ממנו.

10ראיתי במקום הרחצה... שהייתי, שבאים שמה אנשים למצוא רפואה מכל המינים, מהם שמנים ביותר, ומהם רזים ביותר, וכמובן, שהשמנים ביותר המה הגבירים, והרזים ביותר המה הדלים, הראשונים באים כדי להכחש שם במעט, כי השומן הרב יזיק מאד לגופם, כי כל מקום הרחצה הוא מין "פרה אדומה", המהפך את השמנים לרזים ואת הרזים לשמנים, כידוע.

11אבל, כמובן, לו אכלו העשירים כבני אדם, ולא כבהמות גסות, הרבה יותר מכדי שביעה, והיו נותנים את הנשאר להם לאלה הרעבים, כי אז, לא היו אלה שמנים יותר מדי, ואלה לא היו רזים יותר מדי וכולם היו יכולים לשבת בביתם בכבוד גדול, ולא היו זקוקים כלל למקומות הרחצה.

12וגם על זה יתודה כל חסיד "לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא".

13לא אכלתי "באנינות" לא כתיב, אך "באוני", כפי שעל פי רוב אוכלים העשירים עד כדי אנינות, עד כדי מיתה, ואחר כך, כאמור, המה צריכים לנסוע בכל קצוי תבל, כדי לבער את הטומאה, את הסרח העודף שבכרסם, אבל אם "לא אכלתי באוני ממנו", אז ממילא "לא בערתי ממנו בטמא".

14ולא בערתי ממנו בטמא.

15וגם זו רעה חולה הננו רואים תחת השמש, שנוח לו לאדם יותר לקיים את המצוה של "לכלב תשלכון אתו" (שמות כב, ל), משיקיים את המצוה של "ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה", הוא מחזיק לפעמים את מאכליו הבלתי נחוצים לו, עד שנפסלים גם מאכילת כלב, והוא מוכרח לבער זאת בטומאה, ובלבד שלא יהנה ממנו שום איש. וכבר אמר הגאון ר"י סלנטר ז"ל בטעמו של דבר שאנו רואים, שהטבח לא יתרגז כלל על הרב דמתא, שהטריף לו שור העולה לכמה וכמה עשרות שקלים, ולעומת זאת אם יצא חייב בדין תורה על פרוטה אחת, אז הוא מרעיש עולמות על הרב ורוצה לקורעו, מפני שכשמטריפים לו לא תצא מזה שום טובת-הנאה לזולתו, אבל כשיוצא חייב, הנה לא על הפסדו הוא מתלונן, אך על ההנאה שמגיעה מזה לחברו, ובאמת כבר עמדו חכז"ל על הפסיכולוגיה האנושית זו גם בהלכה, עי' בבבא קמא (מ, א) "חייבי כופרין מאי, כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמי מחמר חמיר עילויה ולא בעי משכוניה, או דלמא, כיון דלחבריה הוא דבעי למיתבא ליה - וכו' לא חמיר מילתא עילויה ובעי משכוניה", ואמנם כן, כל אדם עלול, שיניח לבער את כל מה שיש לו, אחרי שנטמאו מאכילת כלב ובלבד שלא יהנה מהם שום אדם.

16בקיצור, מי יכול להתודות היום את הדברים "לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת", מי יכול להתודות כזאת, אחרי שעל פי רוב נהפכו לנו הלא תעשה האלה למצוות עשה.

17אבל האבן הזאת שספרתי עליה למעלה, הנה לא ללמד על עצמה יצאה, אלא ללמד על הכלל כולו, שמהאבן הזאת התחלתי להתבונן בינה ולראות שכל חיינו המה חיי מתים, כלומר, כי יד המתים על העליונה בכל מקום אשר תפנו.

18ולדוגמא די יהיו הפרטים האחדים האלה:

19הזכרת נשמות.

20לפנים אין אנו מוצאים, שיהיו נזהרים כל כך בהזכרת נשמות של המתים, שאין לזה מקור לא מן התורה, לא מן הנביאים ולא מן הכתובים, אכן לעומת זאת היו נזהרים במאוד מאוד בהזכרת נשמות של החיים, כל אחד היה מזכיר את נשמתו הוא כמה וכמה פעמים ביום והיה מרגיש את הדברים "אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד לטלה ממנו ולהחזירה בי לעתיד לבוא". והזכרת נשמות כזו היתה מצילה עליו מכל חטא ועון. כל זה היה לפנים, אבל עכשיו הוא להיפך, הזכרת נשמות של המתים היא בדורנו, זה המצוה היותר גדולה, שהכל נזהרים בה גם אנשים וגם נשים, אם כי היא בודאי מצות עשה שהזמן גרמא, גם גדולים וגם קטנים מחויבים בה, אבל הזכרת נשמות של החיים מאן דכר שמיה, ויש שהאדם שחי עלי אדמות מאה שנה ויותר, ובמשך חייו הארוכים הזכיר כמה וכמה נשמות של מתים שונים, אבל את נשמתו הוא, את נשמתו החיה שכח לגמרי ולא עלתה על לבו כלל.

21"יאָהרצייט".

22אין אנו מוצאים כלל בדורות הראשונים שישמרו כל כך את ה"יאהרצייט" של המתים שכבר מתו, אבל לעומת זאת היו זהירים מאד בה"יאהרצייט" של החיים, וכל יום ויום נחשב אצלם למין "יאהרצייט" כזה. "שוב יום אחד לפני מיתתך" היה שומע כל אחד קול קורא לו ממרום, וכל ימי חייו נחשב אצלו לה"יום האחד" הזה, כי לא ידע האדם את עתו. אבל עכשיו הוא להיפך, "היארצייט" של המתים נחשב להמצוה היותר חמורה, שדוחה כל מצוה וכל ל"ת שבתורה, ועומדת למעלה יותר גבוה מכל הי"ג עיקרים, אבל מי רוצה לחשוב מה"יאהרצייט" של החיים, ויש שהאדם מקבל על עצמו לשמור את ה"יאהרצייט" של קרוביו היותר רחוקים, ואת ה"יאהרצייט" של הקרוב היותר קרוב לו את עצמו, ש"אדם קרוב הוא אצל עצמו", איננו שומר כלל, באשר, כי קרוביו הרחוקים כבר מתו, והוא עודנו חי, והמתים יקרים לאדם הרבה יותר מהחיים.

23שתי מצוות.

24גם "מצוה לשמוע דברי חכמים" היא מצוה וגם "מצוה לקיים דברי המת" היא מצוה, כידוע, אבל "הכל תלוי במזל" ואף מצות בכלל, להמצוה הראשונה מי ישים לב, ופתגם מורגל הוא גם בפי הבריות היפות, כביכול "ומה בכך, אם אינני מציית להרב", אבל מהמצוה השניה מחזיקים הכל וגדולה כחה מכל המצוות שבתורה, שאף הריקנים בישראל, שאינם מלאים מצוות כלל מקיימים אותה בכל פרטיה ודקדוקיה.

25אמרתי, שהכל תלוי במזל, אבל באמת לאו במזלא תליא מלתא, אלא פשוט מפני שאנו מכבדים את המתים יותר מהחיים, והחכמים אף אם כבר מתו גם כן הרי הם בכלל "צדיקים שבמיתתן נקראו חיים" (ברכות יח, א) ומי ישום להם לב, לא כן מצוה לקיים דברי המת, אף אם היה במחילת כבודו הטפש היותר גדול, הנה מעלתו, מעלת המת, מכריעה את כל החכמים שבעולם.

26וכל כך, גדול שלטון המתים עלינו...

27מועד גדול ומועד קטן.

28מועד גדול, בידוע, נקראו כל המועדים שלנו, אשר הננו מצווים עליהם ממעמד הר סיני. ומועד קטן נקראו מלבד חול המועד גם ימי "השבעה", שבעת ימי אבלות, ע"ש "קרא עלי מועד לשבור בחורי" (איכה א, טו).

29והנה דבר שאין צריך לומר, כי "המועד גדול", גדול יותר מהמועד קטן, כי לא לחנם נקרא זה גדול וזה קטן, ומושכל ראשון הוא, כי דגדול גדול יותר מדקטן, אבל בכל זאת, מי איננו יודע, כי בזמננו הוא אדרבא "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא", כמה שומרי מועדים גדולים יש בתוכנו וכמה שומרי מועדים קטנים. הרי ידוע כעת לכל רב בישראל, שמכל הארבע שלחן ערוך הגדולים שלנו הוא צריך להתעסק ביותר רק ב"הלכות אבלות" התופסות בהש"ע שלנו רק איזה דפים, כי כל השאלות באות רק בהלכה זו.

30למשל באים להרב בשאלה אם מותר לו לפתוח את חנותו בשבת, בהשקפה הראשונה גרמה להרב, כי השאלה נוגעת בהלכות שבת, אבל כשהוא מתחיל להתפלא, היתכן שאתה אינך יודע, כי בשבת אסור משא ומתן, הוא שומע את התשובה מפי השואל, כי, מעשה שהיה כך היה:

31הוא יושב לא עלינו "שבעה", ובכל ימי השבעה כמובן, חנותו סגורה ומסוגרת, אבל, כיון שבשבת אמרו לו אינה נוהגת אבלות, הלא שורת הדין נותנת, שמותר לו לפתוח, ובכל זאת הוא מיראי הוראה ובא לשאול שאלת חכם...

32וגם שאלה בהלכות שבת בזמננו הנה באמת נוגעת בעיקרה להלכות אבלות.

33ומדוע באמת נתגדל המועד קטן כל כך על המועד גדול?

34בשביל שהמועד גדול הוא זכר לאלהים חיים, והמועד קטן הוא זכר לאיזה מת וגדול כחו של המת מהחי.

35ספר תורה וגברא רבא.

36לפנים היו אומרים (מכות כב, ב) "כמה טפשאי שאר אינשי, דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבא", אבל כעת כבר חדלו לאמר על נדון זה "כמה טפשאי", כי באמת כל החכמים מתנהגים ככה.

37והמה עושים זאת לא מטפשות ח"ו, אך מפני שהגברא רבא הוא איש חי, וגוילי הס"ת הוא דבר מת, והאנשים כורעים ומשתחוים רק לפני המת, ולא לפני החי יהיה מי שיהיה.

38בית ומדרש.

39"בית המדרש", כידוע, כלול משני דברים מבית ומדרש, הבית הוא בית ככל הבתים שבעולם, בנוי מעצים או מאבנים, אבל בהבית הזה יושבים אנשים על התורה ועל העבודה, ולכן הוא נקרא בית מדרש, ואותו המובן הוא גם כן "לבית הכנסת" וגם "לארון הקודש" כידוע.

40והנה לפנים לא היו מדקדקים כלל על הבית או על הארון, רק על המדרש והכנסת, כנסיה לשם שמים שבו, או על "הקודש" שבארון הקודש, אבל, עכשיו כידוע הוא להיפך, מדגישים רק את המלה הראשונה הבית והארון ואת המלה השניה, המדרש, הכנסת והקודש מבליעים כל כך עד שכמעט לא נשמעת כלל.

41ויש לנו כעת לא רק בתים, אך היכלים גדולים "טמפלען" בלע"ז, אבל עם בטלנים קטנים.

42יש לנו כעת ארונות של כסף וזהב, אבל הקודש בו איפה הוא?

43ומדוע מדקדקים כל כך היום בהבתים והארונות ולא בהמדרש, הכנסת והקודש? מפני שהבתים והארונות נעשים מעץ ומאבן, או לו גם מכסף וזהב, אבל על כל פנים מדברים מתים, אכן המדרש, הכנסת והקודש באים מאנשים חיים, ואת החיים שונאים בני אדם, המה רוצים תמיד רק לעבור על הלאו של "לא נתתי ממנו למת", והמה נותנים דוקא למת.

44ר' תנחום דמן נוי.

45"פתח ואמר (ר' תנחום דמן נוי) אנת שלמה אן חכמתך, אן סוכלתנותך - וכו' - דבריך סותרין זה את זה וכו', אמרת ושבח אני את המתים שכבר מתו וחזרת ואמרת, כי לכלב חי טוב מן האריה המת", (שבת ל, א).

46אכן, כנראה, החכם האלהי הזה לא ידע מדורנו זה, כי אלמלא ידע מזה, היה יודע, כי שלמה המלך החכם מכל אדם, הוא סוף סוף חכם גדול ממנו, ולא היה מתפלא עליו בתמיה רבתי כל כך, "אן חכמנותך, אן סכלנותך", כי באמת אין כל סתירה בדבריו, אך הכל לפי הזמן.

47לפנים בדורות הראשונים היה בודאי לכלב חי טוב מן האריה המת, כי מה יכלו המתים אז לפעול ולעשות גם בעד עבורם וגם בעד זולתם, כיון "שבמתים חפשי, כשמת נעשה חפשי מן התורה ומן המצות", אבל עכשיו בדור זה, אדרבא עלינו כולנו לאמר בקול גדול "ושבח אני את המתים שכבר מתו" ו"טוב יום המות מיום הולדו", כי אמנם האבות המתים משפיעים הרבה יותר על בניהם מאלה האבות החיים, כי האב החי אין בכחו בשום אופן להמשיך את בנו היקר לבית המדרש, גם אם יתחנן אליו בדמעות שליש, ואילו להאב המת יש כח מגניטי חזק, שבלי אומר ודברים הוא ממשיך את בנו לא רק להתפלל, אך גם שיעבור לפני התיבה, "כזקן ורגיל פרקו נאה וזקנו מגודל"...

48אמנם "טוב יום המות מיום הולדו", כי ביום הולדו לא יבוא לשבח, לפאר, לרומם ולגדל את הבורא יתברך, שהביאו לאויר העולם, ואילו ביום המות מה ותיק וחסיד הוא.

49אכן מי יגלה עפר מעיניך, ר' תנחום דמן נוי, וראית את דורנו זה, והיתה פליאתך סרה מאליה ואיננה.

50ספרי חיים וספרי מתים.

51"א"ר אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבש"ע, מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בראש השנה ויום הכיפורים? אמר להם, אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה" (ראש השנה לב, ב).

52והכל שואלים, ספרי מתים למה לו להקב"ה ביום דין, הלא אחרי המיתה אי אפשר לו להאדם לא לתקן מה ולא לעוות, כי "לא המתים יהללו יה ואל כל יורדי דומה" והדרא קושיא לדוכתה, ספרי מתים למה לו?

53אמנם דורנו זה בחכמתו הרב יכול לתת תשובה מספקת גם להפליאה העצומה הזו.

54והדבר פשוט בתכלית הפשטות.

55כי אמנם לפנים לא היה צורך להקב"ה ביום דין רק את הספרי חיים, אבל עכשיו אם יבוא לחפש בספרי חיים, כמה פעמים היה בבית הכנסת בן הדור החדש, הנאור, המשכיל, האירופאי, וכדומה, הנה איזה טורח גדול יש כביכול, בזה, כי הלא נחוץ לעלעל בכל דפי ימי השנה וספק גדול אם ימצא בהם אף יום אחד, עכשיו יותר נאה ויאה לקחת רק את ספרי המתים, ולקרוא בהם: פלוני בן אלמוני נפטר בשנה זו ביום זה, ואז כבר ידוע, שבנו של פלוני זה בא באותו היום לביהכנ"ס והתפלל שם שלש פעמים כדין וכדת, ומכלל הן אתה שומע לאו, כי זולת היום הזה לא דרכה רגלו במקום קדוש.

56ספרי חיים וספרי מתים, לפנים היה הספר שלנו, ספר התורה לספר חיים, והיום נעשה רק לספר מתים, כי בחיים לא נרגיש מציאותו כלל, ורק המתים נזכרים ממנו, לפנים היה אלהי ישראל לאלהים חיים, והיום נעשה, כיבכול, רק לאלהי המתים, כי בחיים לא יזכר ולא יפקד.

57וכמה קשה הוא כעת הודוי של "לא נתתי ממנו למת", בעוד שכל הנתינות שלנו, גם הנתינות של בין אדם לחברו, וגם הנתינות של בין אדם למקום, המה רק נתינות מתה ולא חיה.

58ההבדל בין הצדקה לפנים ובין הצדקה של היום.

59"ונתת ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו וגו' ולא נתתי ממנו למת" (דברים כו, יב-יד). ולכשתמצאו לאמר, הנה ההבדל בין הצדקה לפנים להיום הוא כאותו ההבדל שיש בין הישיבה בתוך בני ביתו ובין הישיבה במלון. הנה לכאורה, הישיבה במלון יפה ממדרגה הראשונה היא יותר יפה ונעימה מהישיבה בבית, שהרי במלון יש לך כמה וכמה משרתים המוכנים לשרתך לקול צלצולך הראשון, משתחוים לך בהדרת הכבוד ועומדים לפקודתך, בעוד שבבית, לא נעשה הכול בדיוק כל כך. אבל באמת הדבר הוא להיפך, בבית הנך איש חי, שכל בני הבית מרגישים לך קורבה פנימית, בתור שאר בשר, עצם מעצמיהם ובשר מבשרם, ואילו במלון הנך רק "נומער" מת. היום הנך תופס את הנומער פלוני ומחר יתפוס איש אחר את הנומער הזה וישתחוו גם לו כמו שהשתחוו לך. וכל הדרת הכבוד לא על חשבונך הוא, אך על חשבון ה"נומער" המת.

60כן הוא גם כן ההבדל בין הצדקה לפנים להיום, לפנים לא היה נעשה אמנם מעשה הצדקה בדיוק כל כך כמו היום, אבל הרגישו גם הנותן וגם המקבל איזו קורבה חיה, קורבה פנימית ביניהם, קורבה של אנשים אחים, קירבה של בני בית "יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך" (אבות א, ה), ואילו עכשיו מעשה הצדקה אמנם נעשה בדיוק ובסדר גדול, במדה וקצב על צד היותר נעלה, אבל חסרה אותה ההרגשה החיה בלב, העני הוא רק "נומער" מת, ששומרים אמנם בכל מיני זהירות, שלא יוחלף "הנומער" חלילה, שומרים את סדר המוקדם והמאוחר, אבל סוף סוף הוא רק "נומענר" מת ולא יותר.

61אבל התורה אומרת "ולא נתתי ממנו למת", אל תהי נתינותך נתינה למת, אך לחי.

62וכשעומדים אנו בתקופת השנה בתפלה לפני השי"ת "השקיפה ממעון קדשך, מן השמים, וברך את עמך, את ישראל", אז עלינו לזכור, כי לפני תפלה "השקיפה", יש הודוי של "לא נתתי ממנו למת"...