דרשות אל עמי, ימים נוראים ד

1ד. תכלה שנה וקללותיה לפרשת כי תבוא

2"והיה אם לא תשמע בקול ד' אלהיך וגו', אשר אנכי מצוך היום, ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך. ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה, ארור טנאך ומשארתך". וגו' כל התוכחה (דברים כח, טו-סט).

3"בא וראה, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, הקב"ה בירך את ישראל בשתים ועשרים וקללם בשמונה, ואלו משה רבנו ברכם בשמונה וקללם בעשרים ושתים" (בבא בתרא ח, ב).

4"אין מפסיקין בקללות, מ"ט? לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות. אמר אביי, לא שנו אלא בקללות שבתורה, אבל של משנה תורה פוסק, מ"ט, הללו בלשון רבים נאמרות, ומשה מפי הגבורה אמרן, והללו בלשון יחיד נאמרות, ומשה מפי עצמו אמרן" (מגילה ו לא, ב).

5חשבון עולמנו.

6עוד ימים מעטים ונאמר כולנו "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", אכן גם אשתקד אמרנו זאת, וגם לפני עשרות שנים אמרנו ככה, גם אבותינו וזקנינו אמרו כזאת לפני כל שנה ושנה, מיום לידתם עד יום מיתתם, ובכל זאת שנה הולכת ושנה באה, והקללות אינן הולכות מאתנו, אך מתגברות הן מיום ליום "ואין לך יום שאין קללתה מרובה מחברתה" ו"ברבות הימים אנו נמעטים ובסגות הזמנים אנו נצערים", והאם לא באה העת עתה, אחרי קריאת התוכחה הארוכה הזו, לעשות חשבון עולמנו, ולשאול מה זה ועל מה זה הננו העם האחד בין כל השבעים אומות המצוין בהתוכחות הארוכות שלו?

7"הקללות שבמשנה תורה, כאמור, משה רבינו מפי עצמו אמרן" ובשביל זה הן מרובות הרבה יותר מהברכות כנ"ל, אבל, הלא משה רבנו, "אוהב ישראל" היה, שמסר תמיד את נפשו על זה, ואיך יתכן, שעל דעת עצמו יחלק לנו קללות רבות כל כך?

8ומדוע באמת הקללות הראשונות נאמרו בלשון רבים והקללות האחרונות בלשון יחיד?

9"ומה ענין שמיטה להר סיני", שכיון, שנאמרו הקללות האחרונות בלשון יחיד, לכן מפסיקין, הא, סוף סוף, אין אומרים ברכה על הפורעניות.

10חורבן ראשון וחורבן שני.

11אמנם כבר העיר הרמב"ן, שהקללות הראשונות נאמרו על חורבן ראשון, והקללות האחרונות נאמרו על חורבן שני. ובאמת לישנא דקרא גופא מוכיח על זה. התוכחה הראשונה מדברת יותר מחורבן הארץ והבית "ונתתי את עריכם חרבה והשמותי את מקדשיכם וגו', והשימותי אני את הארץ וגו', אז תרצה הארץ את שבתתיה" (ויקרא כו, לב-לד), והתוכחה השניה מדברת יותר מחורבן העם "יככה ד' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב וגו', בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך, כי ילכו בשבי וגו', ונתן ד' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (דברים כח, כח-סו), שכל אלה מראים יותר על חורבן העם מחורבן הארץ והבית. ובאמת בזה הוא ההבדל בין חורבן ראשון לחורבן שני, כי החורבן שני, שבא בעיקר בשביל שנאת חנם. הנה העבירה גופה, השנאת חנם, החריבה את מקור החיות של האומה, ועשתה אותנו לאברים מדולדלים. "לב רגז" זהו החורבן היותר גדול. וגדול חורבן האומה שבעים ושבע פעמים מחורבן הבית, כי בית שנחרב, הנה יתעודד בעל הבית, הוא בעצמו, או בניו ובני בניו ויקימו את הבית על תלו, אבל עם כי יחרב מי יקימהו ומי יסעדהו. שעל כן בהתוכחה הראשונה נאמרו הדברים "או אז יכנע לבבם הערל, אז ירצו את עוונם וזכרתי להם ברית ראשונים" אבל בהתוכחה האחרונה אנו קוראים את הדברים "גם כל חלי וכל מכה, אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ד' עליך עד השמדך" - ומה נוראים המה הדברים האלה "עד השמדך". אמנם, תהילה לא-ל שעד ולא עד בכלל, אבל בעוד שבחורבן בית ראשון בא אחרי שבעים שנה ה"וזכרתי להם ברית ראשונים", הנה בחורבן בית שני זהו קרוב לאלפים שנה שהננו עומדים לפני ה"עד השמדך".

12התוכחה הראשונה באה איפא בשביל העבירות של הבית ראשון עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים, והתוכחה האחרונה באה בעיקרה בשביל עבירת הבית שני: שנאת חנם.

13ההבדל בין עונשה של עבירת ל"ת לעונשה של עבירת מצות עשה.

14והנה גם על עבירת לא תעשה וגם על עבירת מצות עשה מכין את העובר מלקות כמבואר בכתובות (פו, א וב') "במה דברים אמורים, במצות לא תעשה, אבל במצות עשה כגון שאומרין לו, עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו, עד שתצא נפשו". ואם כן יש הכאת מלקות על שתיהן, אבל, בכל זאת, יש הבדל רב בין המלקות על עבירת ל"ת, שבאה בתור עונש על העבר, ובין מלקות על עבירת עשה, שבאה בתור עונש על ההוה, שאינו מקיים עתה את המצוה.

15וההבדל הוא בהדברים האלה:

16א) בעבירת לא תעשה הנה בכל מכה ומכה מהמנין המגיע לו, הוא נעשה קרוב יותר להכפרה, כיון דכל עיקרה של המלקות בא בשביל כפרת עבירתו, כמו דאמרינן במכות (כג, א) "ונקלה אחיך לעיניך, כשלקה הרי הוא כאחיך", לא כן במלקות על עשה, כיון שהמלקות באות בעד ההוה, שאינו מקיים עתה את המצוה, הנה כל מה שמכין אותו יותר, הוא נחשב לחוטא יותר, ולא עוד, אלא שההכאה גופה נחשבת לו לעבירה, על שהוא מביא לזה, וזהו שאמר הכתוב "על מה תוכו עוד תוסיפו סרה", שבהכאה גופה המה מוסיפים סרה.

17ב) במלקות על עבירת לא תעשה יש שיעור אחד לכל העוברים, לא פחות מל"ט - למי שגופו יכול לקבל מספר שכזה ולא ימות - ולא יותר מל"ט, מה שאין כן במלקות על עבירת מ"ע, דמובן מאליו, כי, לא שייך בזה שיעור אחד, כי "אין דעות בני אדם שוות", יש אדם שבמכה אחת הוא מתחיל תיכף לקיים את המצוה בדחילו ורחימו, ויש עקשן כזה, שמכין אותו עד שתצא נפשו והוא נשאר בכל זאת בעל עבירה.

18ג) המלקות על עבירת לא תעשה מכין בלי הפסק, דאם לא כן לא יצטרפו למנין אחד, כמו שמסבירים את ההלכה ד"משלשלין בממון ואין משלשלין במלקות", משום דמלקות האחרונות במספר מכאיבות הרבה יותר מהראשונות, שעל כן אם נחלק את המספר של ל"ט לאחדים, לא יקבל כל אחד את חלקו, אך פחות מהחלק המגיע לו, ומובן, דבשביל זה אי אפשר גם כן, שתבוא בזה הפסקה, מה שאין כן במלקות על עבירת עשה, דהיא באה על ההוה, הנה מובן, שנחוץ להפסיק בין כל הכאה להכאה, לראות אולי כבר שב ורפא לו, ולא נצטרך להלקותו בחנם.

19אופין של הקללות האחרונות.

20ואמנם כל המתבונן אל הקללות האחרונות יראה, שיש בהן כל הפרטים המיוחדים של ה"מכין אותו עד שתצא נפשו" בעד עבירת מצות עשה "ובאו אליך כל הקללות האלה והשיגוך עד השמדך".

21ועל כן אנו רואים בה, שכל מה שנמשכת התוכחה יותר, הנה גדול יותר הרגז שבה, עד כי כבר אין מלים בפיה איך להביע את הרגז הזה "גם כל חלי וכל מכה, אשר לא כתוב בספר התורה הזאת, יעלם ד' עליך עד השמדך" (דברים כח, סא). כי, כאמור בעונשה של עבירת מ"ע, הנה כל מה שמוסיפים להכות העבירה גדולה יותר.

22התוכחה כולה נאמרה בלשון יחיד, כאמור, שבעונש מ"ע הנה יש שיעור אחר לכל יחיד ויחיד, כי, "אין דעותיהם של בני אדם שוות".

23"ואחרון אחרון חביב", בהתוכחה זו מפסיקין באמצע ואומרים ברכה על הפורעניות, כי בעונש על מ"ע מפסיקין תמיד לראות ולהתבונן, אולי כבר מקבל עליו את המצוה באהבה ואין להכותו עוד.

24אמנם כן, התוכחה הזו באה על עבירת מ"ע של "ואהבת לרעך כמוך", שעוברים אנו עליה בשאט נפש כל כך.

25ומי אינו רואה בעיניו את כל אופיה של התוכחה זו; האם אין אנו רואים, שכל מה שתמשך הגלות יותר יוגדל הרגז שבעתיים, האם אין אנו רואים, שאין השיעור שוה לכל, לא גלות אחת יש, אך גליות שונות, ובאחרונה האם אין אנו מרגישים את ההפסקה הבאה באמצע, וכמה פעמים כבר היו לנו הפסקות כאלה, שהתוכחה נפסקת לאיזה זמן, ובזמן הזה יש כבר רבים שמדמים, כי כבר בא הקץ לכל מכאובנו ולא נוסיף לדאבה עוד, ואז מתחילים להתערב בגויים, וללמוד ממעשיהם, אבל אחרי ההפסקה באה התוכחה עוד ביתר שאת ויתר עוז.

26מפסיקין באמצע ואומרים ברכה על הפורעניות, אבל מי איננו מרגיש, שהברכה הזו שאומרים באמצע, היא דוקא הקללה היותר גדולה ונוראה, כי כל עיקרה של ברכה זו, לא בא אלא כדי שנרגיש אחר כך את התוכחה בכל מרירותה, שלא נהיה בגדר "כיון דדש דש".

27נחמה אחת.

28ורק נחמה אחת יש לנו בכוס היגונים הזה, כי מי, ש"מכין אותו עד שתצא נפשו" הלא מוכח, כי עדיין נפשו בקרבו, וכי עדיין יש תקוה, שישוב ורפא לו. כי הלא אם ידוע לנו בוודאי שלא תועלנה לו כל ההכאות, הרי אסור להכותו על עבירת מצות עשה, כי באמת רק על עבירת ל"ת צותה התורה להלקות ולא על עבירת עשה, וכל ההכאה הוא רק בשביל תקון העתיד, הרי סימן מובהק הוא, שעדיין יש תקוה לתקון.

29ובכל סוף שנה, כשאנו עומדים בתפלה חרישית לפני השי"ת "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", אז עלינו לעשות קץ לעבירת המ"ע הזו של "ואהבת לרעך כמוך", ואז ממילא "תכלה שנה וקללותיה".

30כן הדבר, אם רוצים אנו לעשות סוף ל"התוכחה", אז עלינו לשמוע היטב ל"בעל קורא", שקורא אותה בחפזון יותר מדי, ולהתבונן היטב על אופיה ותכונתה, ולהסיר את הסבות המביאות אותה, ואז, יחד עם סוף השנה יבוא גם סוף התוכחה.