שד"ל על שמות טו:ג

1ה' איש מלחמה: הוא הנמצא הראוי להקרא באמת ויותר מכל זולתו איש מלחמה, כי אין מי שיעמוד בפניו.

2ה' שמו: זה שמו הראוי לו, כי הוא ייטיב והוא ירע ככל אשר יחפוץ ואין מונע. שם בן ארבע אותיות הוא לדעתי מורכב משני קולות. יה': הוא קול של שמחה ונקרא האל בשם זה בבחינת היותו פועל הטובות, וה: הוא קול בכיה ועצבון והשם הקדוש המורכב משניהם ענינו האל שהוא מקור כל הטובות וכל הרעות (עיין מה שכתבתי על ישעיה ל"ח י"א בפירושי הנדפסים בראש פירוש החכם ראזענמיללער ע"ה על ישעיה, בשנת 1835), ואין כאן המקום להאריך בזה. רק זאת אוסיף כי המנהג לקראו לשם בן ארבע שם ההויה אינו אלא חדוש שחדשו האחרונים, ומעולם לא הונח השם הזה להורות על הנצחיות (וכמו שנהגו האחרונים לתרגמו דער עוויגע), כי גם אלהי העמים היו נצחיים לפי מחשבת עובדיהם, אבל לא היה שום אחד מהם (אפילו לפי אמונת הגוים) שיהיה הוא מקור כל הטובות וכל הרעות, כי זה לא יתכן אלא באלוה יחיד, ואמנם אהיה אשר אהיה אין לו ענין עם שם בן ארבע, ואין הוראתו כלל על הנצחיות, וכבר פירשתיו במקומו. ואחד מתלמידי שפינוזה חשב לתת פאר לאומתנו באמרו כי שם בן ארבע עיקר הוראתו אחדות ההוי"ה, אחדות כל הנמצא (עיין צייטשריפט פיר דיא וויססענשאפט דעס יודענטהומם, ברלין 1822, עמוד ג'). וזה הפך ממש ממה שיורו עליו ספרי הקדש כלם, כי כלם יעידון יגידון כי הבורא דבר אחד והנברא דבר אחר, זה פועל וזה פעול זה אדון וזה עבד, ולדעת שפינוזה כל ההווה בעולם הוא בהכרח, ולא ברצון כלל; ולדעת היהודים (מאברהם ועד היום) אין שום דבר בהכרח, אלא הכל ברצון הבורא, ואמונת שפינוזה ואמונת העברים רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, ומתנגדות זו לזו התנגדות שלמה. אבל תפארת היודאיזמוס זאת היא, כי הוא אשר למד לבני אדם אחדות הבורא ואחדות הנברא, כלומר כי כל בני אדם בני אב אחד המה, ולא יצאו האומות מבטן אדמתם (Autochthones), ולא היו אלו בני אל אחד ואלו בנים לאל אחר, אבל כלם אחים בני איש אחד ומעשה אל אחד; וכן כל הנברא, שמים וארץ, ים ויבשה, שמש ירח וכוכבים, בהמה חיה ועוף ורמז ודגים, כלם מעשה אל אחד; אבל הבורא והנברא הם נבדלים זה מזה לאין תכלית, והעולם כלו ביד הבורא כחומר ביד היוצר, ולא יבצר ממנו לשנות הנבראים ככל אשר יחפוץ, וכל התמורות ההוות בעולם כלן ברצון האל, והוא המיטיב והוא המעניש, הכל ברצונו, ואין דבר בהכרח כלל. זה הוא היודאיזמוס, והפכו ממש הוא השפינוזיזמוס. וזה פרים: האחד נוטע בלבבות אהבה וחסד ורחמים לזולתנו, והוא ג"כ מנחם אותנו בצרותינו ומחזק לבנו בתוחלת ותקוה; והאחד מקשיח לבנו עם זולתנו, ומיאש אותנו בעת רעתנו, בשומו נגד פנינו הכרח טבעי קדמון ונצחי, בלתי משועבד לשום מנהיג, ובלתי מקבל שנו, בשום פנים.