שד"ל על שמות טו:ב

1עזי: יה הוא עזי וגבורתי כי בעזרו אגבר על כל אויבי, כמו ה' עזי ומעוזי (ירמיה י"ז י"ט), ה' עז למו ומעוז ישועות משיחו הוא (תהלים כ"ח ח'), אלהים לנו מחסה ועוז (שם מ"ו ב') ואין צורך להוציא המלה ממשמעותה, ולפרשה מענין שבח וגדולה (כאשר עשו ראז' וגיז'), גם הבו לה' כבוד ועוז (שם כ"ט א'), וכן תנו עוז לאלהים (שם ס"ח ל"ה) אין ענינם שבח ותהלה, אלא תנו לה' גבורה ועוז, כלומר הבינו ודעו בלבכם והודו בפיכם כי לו העוז והגבורה, ועיין למטה על מלת ואנוהו. ולענין הקמץ שבמלת עזי ראוי לדעת כי הדגש (כשאין הטעם לפניו כמו סֹ֣בִּי) יבאו לפניו הקולות האטומים I, U והשבא הנח בהפך יבאו לפניו הקולות הרחבים E, O; כגון חֻקִּי חָקְךָ, הֻכָּה הָפְקַד, אִתְּכֶם אֶתְכֶם; אך יש יוצאים מן הכלל, כגון כָּלּוּ, כָּסּוּ, מְאָדָּם, מֻקְטָר יֻשְלָכוּ. והנה יפה העיר רש"י ז"ל כי כל תיבה בת שתי אותיות הנקודה מלאפו"ם (כגון חק), כשהיא מארכת באות שלישית ואין השניה בשבא (כגון חָקְךָ, כי קודם שבא נח יבא קמץ חטוף) הראשונה נקודה בשורק, כגון רֹק רֻקִּי חֹק חֻקִּי, ומלות עזי וזמרת יה נכפלו שלש פעמים במקרא, ובכלם העי"ן בקמץ חטוף, וזו זרות גדולה. ומפני הזרות הזאת נדחק רש"י ואמר שאין עזי עוז שלי, אלא שהיוד יתרה (על דרך שוכני סנה), והטעם עוזו וזמרתו של יה. וזה פלא, איך היה רש"י מדקדק כחוט השערה בחלופי הנקוד, גם כי לא היתה זאת אומנותו, ולא ראה ספרי אבות הדקדוק שכתבו בלשון ערבית וראב"ע תפס את רש"י, ואמר כי אין הפרש בין עָזִּי וְעֻזִּי, כי כתוב חֻקִּי וכתוב חָקְךָ, וזה כבר קדם רש"י וראה וידע, ולפיכך כתב ואין השניה בשבא. גם הביא ראב"ע ראיה ממלת בְעָזְּךָ, ונראה כי גם זו לא נעלמה מרש"י, ולפיכך כתב ואין השניה בשבא וחטף (כן הוא ברש"י כ"י שבידי), נראה שאמר שבא על שבא נח, ואמר חטף על שבא נע, לכלול גם חָקְךָ וגם עָזְּךָ. ומכל מקום באמת אין מנוס מלהודות שאין הפרש בין עָזִּי ועֻזִּי, כמו שאין הפרש בין כָּלּוּ וַיְכֻלּוּ, יְחָנֵּנוּ יְחֻנֶּךָּ, וזולתם.

2וזמרת: אין המלה סמוכה, וע"כ היא בקמץ, כמו עזרת מצר (תהלים ס' י"ג), אף נחלת שפרה עלי (שם י"ו ו'), והצורה הזאת מיוחדת לדבור השיריי ונראה שהיא מקוצרת מן זִמְרָתָה עֶזְרָתָה בתי"ו באמצע על דרך לשון ארמית חָכְמָתָא וחבריו, והשבא הארמי נתחלף בלה"ק לקמץ, כמו פְקַד בארמי בעברי פָקַד, בְשר בארמי, בעברי בָשר. ולענין הכוונה אין ספק כי הושמט הכנוי במלת וזמרת וטעמה כמו וזמרתי כדעת ר' משה הכהן (הביאו ראב"ע), והכוונה מי שלכבודו אזמר הוא יה. והמפרשים וזמרת כיאלו הוא סמוך נדחקו בפירושיהם. רש"י פירש עזו וזמרתו של יה, וראב"ע, עזי וזמרת עזי הוא יה, וראב"ע טען מן ומנָת המלך (ד"ה ב' ל"א ג') שהוא קמוץ ואעפי"כ הוא סמוך, וזו איננה ראיה, כי אמנם התיבה הזאת שומרת הקמץ מפני שהוא קמץ ארמי (בלשון סורי מְנָתָא, וכן צ"ל בתרגום שלנו בשמואל ב' ו' י"ט), ואיננו קמץ עברי הנוסף בלה"ק במקום שבא או פתח שבלשון ארמית, ולהיותו קמץ קדמון הוא בלתי משתנה, ודוגמתו שְאָר עמו (ישעיה י"א י"א), יְקָר תפארת (אסתר א' ד'), פתגָם המלך (שם א' כ'), כְתָב הדת (שם ד' ח'), גָלוּתי (ישעיה מ"ה י"ג), מעבָדיהם (איוב ל"ד כ"ה), וזולתם (וכן צריך לומר כְּתָבֵי הקדש, שְטָרֵי חובותינו) שהקמץ בהם לא ישתנה לא לשבא ולא לפתח, מפני שהוא קמץ קדמון הנמצא גם בארמית ואיננו נוסף בלה"ק כקמץ פָקַד, בָּשָר; והדברים ארוכים, וכבר ביארתים בספרי Prolegomeni. והנה לדעת רש"י ויהי לי לישועה איננו מאמר בפני עצמו, אך כוונת המקרא היא: עזו ונקמתו של יה היה לי לישועה; ולפיכך הוצרך להביא דוגמאות לוי"ו של ויהי שהיא יתרה. וראב"ע טען עליו ואמר כי אין זה משפט לה"ק ולא לשון ישמעאל; ואני אומר כי אין להביא כאן ראיה מלשון ישמעאל, כי אין בלשון ישמעאל וי"ו ההפוך, ובלה"ק יש לנו הרבה ווי"ן המהופכות עתיד לעבר, ואינן מחברות, ובפרט מלת ויהי מצויה הרבה בלי הוראת החבור, כגון כל ויהי שבתחלת הספרים ובתחלת הספורים. וקצת מהמקרות שהביא כאן רש"י מוכיחים באמת שאיננו נגד משפט לה"ק לומר ויהי לי לישועה להוראת היה לי. והמעמר בכוונה טובה להציל רש"י מתפישת ראב"ע בדה בלבו רבנו שלמה אחר, ואמר שלא נתכוון ראב"ע לדבר על רש"י, ועוד אמר כי המקראות שהביא רש"י, לא הביאם להוכיח כי יתכן לומר ויהי במקום היה, אלא להוכיח כי תבא וי"ו ההפוך גם באמצע הפסוק (!!!) הא למה זה דומה? למה שכתב המבאר לנתה"ש במדבר ט' י"ג, כי להציל את ראב"ע משבוש גדול שיצא מתחת קולמוסו באמרו כי ובדרך לא היה, ענינו או בדרך, כמו מכה אביו ואמו, אמר המבאר הנ"ל שלא היתה כוונת ראב"ע אלא ללמדנו קריאת וּ שהיא נקראת באל"ף גנובה, והנה וּבְדֶרֶךְ קריאתו אוּבדְרֶךֶּ. והמעמר ראה והבין כי הבל המה הדברים הללו של המבאר, והתמיה עליו, ופירש דברי ראב"ע כהווייתן, ולא ראה השבוש היוצא מהם, ולא הבין מה זה ועל מה זה נדחק המבאר לפרש כך.

3יה: האל הטוב והמטיב, עיין פסוק שאחר זה.

4ואנוהו: לשון נאוה שענינו נחמד ויפה, והטעם אֲיַפֵּה אותו ואפארתו בִתְהִלוֹתי, ע"ד ארוממנהו שענינו ארוממהו ואנשאהו בדברי; והנה אנוהו ענינו אתן לו נוי, וארוממנהו אתן לו רוממות, והטעם אייחס לו התכונות האלה, כטעם תנו עוז לאלהים, וע' למעלה בתחלת הפסוק.

5אלהי אבי: אלהי אבותי, עיין בפסוק הקודם על סוס ורוכבו.

6זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו: כפל ענין במלות שונות, וזה מצוי מאד בשירי המקרא, שיהיו מאמריהם נחלקים לשני חלקים זה כנגד זה, והוא מה שקוראים Parallelismus לפעמים שני החלקים כוללים דמיון בין שני ענינים, כגון כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות; לפעמים שני החלקים כוללים שני ענינים מתנגדים זה לזה, כגון בן חכם ישמח אב, ובן כסיל תוגת אמו, בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי; לפעמים החלק השני הוא פירוש הראשון, כמו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים; ולפעמים החלק השני הוא המשך הקודם, אלא שנכפלה בו מלה א' או שתים, כגון אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבאי; ולפעמים החלק השני הוא המשך הקודם בכפילת ענין וחלא בכפילת מלות, כגון האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי; ולפעמים החלק הב' אינו אלא כפל הראשון אך במלות שונות, כמו יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, וכמו כאן. והענין הזה כלו נראה שנעשה כדי שיהיה הדבור מנותח לנתחים קטנים, ויתרשם יותר בנפש השומע, וגם כדי שיכשר לשורר בו, ואולי ג"כ היה הענין לפי מה שאומר: חכמי קדם תקנו תחלה משלים הרבה שהיו מדמים בהם דבר לדבר, כגון נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם (משלי י"א כ"ב), באפם עצים תכבה אש ובאין נרגן ישתוק מדון, (שם כ"ו ד'), והמאמרים האלה נקראו בשם מָשָל, כי כן באמת יש בהם דבר הנמשל לדבר אחר, והמשלים האלה מצאו חן בעיני העם ויקרו בעיניהם, כי המשל חביב לאדם מצד החדוש אשר בו, שהוא מראה שווי ודמיון בין דברים שונים זה מזה מאד, כמו שהם נזם זהב ואשה יפה, ואף חזיר ואשה סרת טעם, וכן העצים והאיש הנרגן, והאש והמדון; אמנם החדוש הזה עצמו אשר הוא סבת נעימות המשל, הוא ג"כ סבה למיעוט מציאותו, כי יקשה מאד למצוא דמויים כאלה בין דברים מתחלפים, ומזה נמשך כי קצת מן המשוררים כאשר לא מצאה ידם לעשות משלים ודמויים אמתיים בין שני דברים, המציאו המשל המדומה, אשר עם היות שאינו כולל דמון בין שני דברים, הוא מתדמה אל המשל בצורתו להיותו בעל שני חלקים זה כנגד זה, אלא שאין שני חלקיו כוללים שום דמוי ומשל אלא כפל ענין במלות שונות, וקראו המשל הזה המדומה בשם משל גם הוא, ונמשך מזה כי כל שיר נקרא משל כי כל שירי לה"ק נמצא בהרבה ממאמריהם הכפל הזה, וכשהמשל נעשה לשורר בו, ולאמרו בזמרה ובנעימות הקול, אז יקרא שיר או שירה, וכשלא נעשה לשורר בו אז יקרא משל, כמשלי בלעם ומשלי שלמה.