שד"ל על שמות כ:ה

1לא תשתחוה להם: לאלהים אחרים, או לשום פסל ותמונה.

2ולא תעבדם: בכל שאר מיני עבודה, ומלת תעבדם זרה, שהיא נקודה בשני קמצין, והיה משפטה בשני פתחין, תַעַבְדֵם, כמו יַעַבְדֵנִי, יַעַבְדֶנּוּ, יַעַבְדֵם, ונמצאת מלה זאת בשני קמצין גם למטה (כ"ג כ"ד), ובדברים (ה' ט'), וכמוה וְנָעָבְדֵם (דברים י"ג ג'), וכתב רד"ק (מכלול ד"ק דף מ"ה), ובאו מפוארים בקמץ חטף, ולא תעבדם, אשר לא ידעתם ונעבדם, והאות הנוספת נקודה בקמץ מפני הקמץ חטף אשר אחריה, עכ"ל. ודוגמת הזרות הזאת במלת יְתַאֲרֵהוּ יְתָאֳרֵהוּ (ישעיה מ"ד י"ג); וחכמי העמים אומרים שהמלה מבנין הפעל, ולא תעבד, ולא יתכן לפי הענין, כי בנין הפעל מורה הכרח מן החוץ, וכאן הכוונה על מעשה ברצון, ובפרט בפסוק נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם, לא יצוייר שם שום הכרח, ואין מקום להפעל.

3קנא: תחלת הנחת השרש הזה היתה להורות על הפיכת המראה לאדום הרבה הנוטר לשחור, וההוראה הזאת נשארה בלשון סורי, ונמצא השרש הזה בתרגום סורי בפסוק תכלילות עינים (משלי כ"ג כ"ט) ובפסוק עורנו כתנור נכמרו (איכה ה' י'), וקרוב לשרש זה קינאה שענינו בלשון ארמי צורף, לפי שמלאכתו להאדים המתכת באש; גם בלשון ערבי קנא ענינו אדום הרבה, ובלשון הקדש הושאל השרש הזה על התחממות הלב והתפעלות חזקה הגורמת למראה הפנים שיתאדם ויחשך, והיא הרגשת כעס וחמה גדולה, כגון חמת גבר כשתשטה תחתיו אשתו, או כשינתן לאחרים מה שהיה ראוי שינתן לו; ולפעמים יתחמם אדם גם בשביל אחרים ויקנא לרעהו, כשיראה אחרים מתלבשים בטליתו ולוקחים לעצמם מה שלא היה ראוי אלא לו, כמו המקנא אתה לי (במדבר י"א כ"ט), או כשיראה אחרים מצערים אותו בכל ענין שיהיה, כגון קנאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א' י"ד וט"ו). והנה עיקר הוראת לשון קנאה אינו אלא חמה וקצף גדול, והנה הרמב"ם (מרה ח"א פרק ל"ו) כתב כי לא ימצא בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לשון חרון אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה אלא בע"ז בלבד; והרמב"ן הביא נגד זה מה שכתוב ויחר אף ה' במשה, ויחר אף ה' בם, חרה אפי בך ובשני רעיך, וסיים: אבל בלשון קנאה אמת הוא כלומר אמת הוא שלא נכתבה קנא אלא נגד עובדי ע"ז. ואני אומר כי גם זה איננו אמת, כי מצינו (נחום א' ב') אל קנוא ונוקם ה', ושם מדבר על אשור שהרע לישראל, והקנאה והנקמה היא על מה שהרעו לישראל, לא על ע"ז שעבדו, כי (כדברי הרמב"ן עצמו) הכתוב יזכיר קנאה בע"ז בישראל בלבד (ולא באומות). והנה אע"פ שהפסוק הזה מדבר בע"ז, מכל מקום נ"ל כי אל קנא ופוקד עון אבות לא על ע"ז מלבד נאמרו, אלא דרך כלל נאמרו, לומר שהוא נוקם ובעל חמה, כלומר שהעושה חטאים גדולים הוא נפרע ממנו במכות גדולות כאדם שעלתה חמתו באפו.

4פוקד עון אבות: אין ספק כי לא יצוייר אלוה יחיד אדון הכל, יודע הכל, משגיח ומשלם שכר ועונש, בלי שנאמינהו ג"כ שופט צדק ואמת, וכמו שאמר אברהם השופט כל הארץ לא יעשה משפט? ומשה אמר: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. ואמנם שיהיו הבנים נענשי בעון אבותם אין זה משפט צדק, והתורה עצמה הזהירה את הדיינים שלא לשפוט כזה (לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, דברים כ"ד ט"ז), ואעפ"י כן אנו רואים כי אמונת היות הבנים נענשים בעון אבותם היתה מפורסמת בישראל עד שהיתה למשל בפיהם (ירמיה ל"א כ"ט ויחזקאל י״ח:ב׳) אבות יאכלו בסר ושני בנים תקהינה, והמשורר אומר (תהלים ק"ט י"ד) יזכר עון אבותיו על ה' וחטאת אמו אל תמח, והמקונן אומר (קינות ה' ז') אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, ורבות כאלה בספרי הקדש, וכנגד זה אנו רואים יחזקאל מתאמץ להשבית המשל הנזכר אבות יאכלו בסר, והוא אומר בן לא ישא בעון האב הנפש החוטאת היא תמות, וירמיה אומר כי בימים הבאים לא יאמרו עוד המשל ההוא. והנה רז"ל תירצו ואמרו כי פקידת עון אבות על בנים היא כשאוחזין מעשי אבותיהם בידיהם, ודברי יחזקאל הם כשאין אוחזין מעשי אבותיהם, ועדיין יש לשאול: כשאוחזין מעשי אבותיהם יענישם האל יותר מכדי רשעתם או לא? אם לא יהיה ענשם יותר מכדי רשעתם, אין כאן פקידת עון אבות, ואם יהיה ענשם גדול מכדי רשעתם הרי זה עוות הדין. והרמב"ם (מורה ח"א פ' נ"ד) אומר שהכוונה בפוקד עון אבות אינה אלא כי אחת ממצות ה' היא כי בעיר הנדחת הכה יכו את כל יושביה לפי חרב וגם הבנים אשר לא חטאו; ואתה רואה כמה ה רחוק ודחוק, מלבד שאין שום ראיה לומר שאין הענין נוהג אלא בעון ע"ז, כי אעפ"י שכאן בע"ז מדבר, מ"מ מדת פוקד עון אבות מצאנוה ג"כ בי"ג מדות (שמות ל"ד ז'), ושם לא נאמרה לענין ע"ז, אלא סתם נאמרה, ומי יאמין כי אחת מהי"ג מדות אין המכוון בה אלא מצוה מן המצות, והיא מצוה שמציאות קיומה מועטת, ואולי מעולם לא נתקיימה? ועוד אם פוקד עון אבות הכוונה בו על מצוה מן המצות, גם ועושה חסד לאלפים ראוי שיהיה מצוה מן המצות, וכמו שזה לא יתכן לא גם זה. ואשר אני אחזה לי הוא כי ודאי משמעות המקרא הוא שאף על בנים צדיקים ה' פוקד עון אבות, וכן היתה אמונת אבותינו, וכן אמרו: "צדיק ורע לו צדיק בן רשע", והוא דבר שהחוש מעיד עליו, כי בכמה וכמה ענינים טובים ורעים האב זוכה לבנו, ומעשי האב ודרכיו ומעלליו גורמים בהכרח טובה או רעה לזרעו אחריו, והמדה הזאת היא אחד מסודות ההשגחה הנסתרת בכל המאורעות ההוות בעולם, והאלהים עשה שיראו מלפניו, כי כל אב אוב את זרעו והדאגה שמא חטאיו יביאו רעות גם לבניו, תעצרנו אם מעט ואם הרבה מלכת תמיד בשרירות לבו, ואף אם לא תעצרנו, הנה הרואים את בניו מדוכאים בעונו יצעקו מרה עליו, ויהיה האיש למשל ולשנינה, ורבים ישמעו ויירא ולא יעשו כמעשהו, אבל הרע הזה הבא על הבנים בעון אבותם איננו רע מוחלט ומתמיד, כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינה, ומי שכל עתותינו וכל קורותינו בידו, אין רע מוחלט יוצא מתחת ידו, ולא יבצר ממנו להמשיך טובות גדולות מבטן הרעות והצרות, והדברים ארוכים, אין כאן מקומם. כללו של דבר, פקידת עון אבות על בנים איננה להנקם מן הרשע, אלא להועיל לבני אדם לבלתי יחטאו, לפיכך איננה באמת מקלקלת שורת הדין, ובנו של רשע אם שקול ישקל רעתו וטובתו שבאו עליו מיום הולדו עד יום מותו, יוודע כי לא נעשה עמו עול וחמס חלילה, רק מצאוהו קצת רעות וצרות מבהילות הרואים להרחיק את האדם מן העבירה. ולפיכך בשר ודם מוזהר על זה שלא לענוש בנים על אבות, כי האדם אין בידו לחבוש המחץ אשר ימחץ, אבל מה שהוא עול בבשר ודם הוא משפטי צדק באדון הכל שהכל בידו. ועדות ברורה לדברי הוא מה שאנו רואים ברשע בן צדיק, כי הנה כאן הוא אומר ועושה חסד לאלפים לאוהבי, וכן מצאנו בדוד (תהלים פ"ט) לעולם אשמר לו חסדי וגו' ושמתי לעד זרעו וגו', אבל וכי מפני זה הבנים החטאים לא ישאו חטאם? אם יעזבו בניו תורתי וגו' ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וחסדי לא אסיר מעמו. וכן בגוי כלו, הנה ה' כרת ברית עם אברהם ויבחר בזרעו אחריו, ולא ימאסם ולא יגעלם לעולם; וכי בשביל זה לא ענש אותם כשחטאו? הרי מבואר כי אהבת ה' את האבות איננה מקלקלת שורת הדין ויושר המשפט. ואם במדה טובה כך הוא, קל וחומר במדת הפורענות (אשר מפסוק זה עצמו מוכח שמדה טובה מרובה הימנה הרבה, כי פקידת עון אבות אינה אלא על בנים על שלשים ועל רבעים, ומדה טובה היא לאלפים כלומר עד אלף דור), הלא אין ספק כי בפקוד ה' את עון האב על הבן לא בשביל זה יטה משפט גבר, כי פלס ומאזני משפט לה', והרבה שלוחים למקום לקיים פקידת עון אבות לאיים על בני אדם, בלי שיהיה משפט הבן מעוקל ומעוות באמת. והנה בימי ירמיה ויחזקאל שהיו הנביאים אומרים אל העם כי ה' משליכם מעל פניו בגלל חטאות מנשה שהחטיא את ישראל, נהיתה למשל בפי ההמון אבות אכלו בסר וגו', והיה זה לקצת העם למכשול עון לבלתי שוב בתשובה; על כן הוצרך יחזקאל להתקומם נגד המשל הזה, ולהזכירם כי הצור תמים פעלו כל דרכיו משפט, ובן לא ישא בעון האב עונש מוחלט ומתמיד, רק הנפש החוטאת היא תמות, וי שאינו אוחז חטאות אבותיו בידו חיו יחיה, על כן ראוי להם לשוב אל ה' וירחמם, וכמו שחתם דבריו שובו והשיבו וגו' השליכו מעליכם את כל פשעיכם וכו' ולמה תמותו בית ישראל, כי לא אחפוץ במות המת וכו' והשיבו וחיו והנה זה שאמרתי כי ענין פקידת עון אבות על בנים הוא דבר שהחוש מעיד עליו וכו', הוא דומה למה שפירש הרלב"ג שעונש האבות נמשך גם לבניהם במקרה, על דרך אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו; ואני בשנת תקצ"ד הקשיתי עליו ואמרתי כי מליצת פוקד עון אבות על בנים אין משמעותה שהעונש נמשך לבנים במקרה, אלא שהאל מעניש את הבנים בכוונה מכוונת, כמו ופקדתי עליהם חטאתם (שמות ל"ב ל"ד), ופקדתי עליו דרכיו (הושע ד' ט'), וכן מלת פקודה ענינה עונש מכוון לא רע נמשך במקרה, כמו באו ימי הפקודה, באו ימי השלום (שם ט' ז'), ומה תעשו ליום פקודה (ישעיה י' ג'), ואולם עתה בשנת תר"ה רואה אנכי כי כן הוא דרך התורה לצייר לנו הטובות והרעות כיורדות מלמעלה בכוונה לשכר ולעונש, אף אם הן נמשכות ובאות בדרך הטבע לפי מנהגו של עולם; כי באמת אין דבר בעולם שיהיה במקרה, אלא הכל נמשך מסבותיו, והכל משתלשל אל הסבה הראשונה (עיין כוזרי מאמר ה' סימן ט'), וכמו שלאיים על בני אדם ולהדריכם בדרך ישרה חקק ה' בחקות הטבע שיהיו עונות האב גורמים רע לזרעו אחריו, וכמו שלאיים על בני ישראל אמרה תורה כי ה' אל קנא ונוקם ובעל חמה, כן אמרה ג"כ שהוא פוקד עון אבות על בנים כאילו הוא עושה זה דרך נקמה וחרון אף, גם כי באמת לא יקרה הדבר אלא בדרכי הטבע ולא לנקמה חלילה, אלא הכל לטובת בני אדם. וגם כשהוצרכה התורה לצייר את האל כנוקם ובעל חמה, הנה מיד חזרה לצייר לנו מדת טובו יתרה הרבה על מדת פורענות באמרה ועושה חסד לאלפים, כי אמנם זה הוא עיקר כל התורה כלה, להודיענו כי ה' עושה חסד, משפט וצדקה בארץ, כי באלה הוא חפץ, כלומר זה הוא רצונו שיהיה אדם שומר דרך ה' להתנהג עם חבריו במשפט (לתת לכל אחד מה שראוי לו) ובצדקה (לתת לו משלו לפנים משורת הדין).

5לשונאי: עם שונאי אני נוהג כך לפקוד עונם על בניהם, וכן ועושה חסד לאלפים לאוהבי, הכוונ' עם אוהבי אני נוהג כך לעשות חסד עם בניהם עד אלף דור, ומלת לשנאי ומלת לאהבי חוזרת אל האבות (כדעת רלב"ג), לא (כדעת ראב"ע ורשב"ם ואולי גם רש"י) אל הבנים. וחכמי התלמוד שאמרו כשאוחזין מעשי אבותיהם בידיהם לא אמרו זה לפרש מלת לשונאי, אלא לפרש במה הכתוב מדבר, לומר כי ענין הפקידה הזאת אינה אלא כשאוחזין וגו', לא שיהיה זה פירוש מלת לשנאי, וכן אונקלוס תרגם לשנאי לסנאי, ואח"כ הוסיף (דרך תוספת ולא לפרש מלת לשנאי) כד משלמין בניא וכו', ואין התוספת הזאת (כאשר חשב רמבמ"ן ואולי גם רש"י) לפרש מלת לשנאי שהכוונה אם הבנים שנאי, שאם כן היה לו להשמיט מלת לסנאי לגמרי, ואיל ומלות כד משלמין וכו' הן הן פירוש מלת לשנאי. ולא אכחד תחת לשוני כי בתרגום כ"י על קלף שבידי חסרה מלת לסנאי והוסיפוה בגליון, אבל אין זה אלא טעות סופר, שהרי בדקתי בפרשת ואתחנן, ושם אין המלה חסרה כלל. והנני מבטל מה שכתבתי על עון אבות באוהב גר עמוד י"ט. והנה והתודו את עונם ואת עון אבותם (ויקרא כ"ו מ') הוא כמשמעו, עונם ענין אחד, ועון אבותם ענין אחד, יתודו על מה שחטאו וגם על מה שלא חטאו הם אלא אבותיהם, וכן מצאנו מפורש בנחמיה (ט' ב') ויתודו על חטאתיהם ועונות אבותיהם, ואח"כ מזכיר והולך באורך את חטאת אבותיהם מפסוק ט"ז עד ל"ה. לפיכך גם מה שכתוב בירמיה (י"ד כ') ידענו ה' רשענו עון אבותינו אינו אלא חסר וי"ו רשענו ועון אבותינו, והכוונה בכל זה כי מאחר שכך היא מדת הקב"ה לפקוד עון אבות על בנים, הנה הבא להתודות ראוי שיתודה לא לבד על חטאתיו, אך גם על חטאת אבותיו, כי גם עליהם הוא חייב עונש, ובוידוי ותפלה ותשובה יתכפרו לו אלו ואלו. והנה ידידי החכם המפואר יש"ר נ"י בבה"ע לשנת תר"ו אחז בפירושי שכתבתי באוהב גר, וקירב את אשר ריחקתי, והכחיש מכל וכל ענין עונש הבנים בגלל אבותם, ועל מה שאמר דוד יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח, ועל מה שאמר ישעיה הכינו לבניו מטבח בעון אבותם, אמר שאינם אלא צד מליצת השיר, וזו אינה תשובה, כי אמנם מדברי המשוררים שבכל אומה ולשון אנו למדים מה היו אמונות הגוי ההוא בימי המשוררים ההם ולולא שפשטה בימי דוד אמונת עונש הבנים בחטאת אבותם, איך יעלה על דעתו לומר דבר זר כזה יזכר עון אבותיו אל ' וחטאת אמו אל תמח? וגם החכם גיזיניוס בפירוש ישעיה כתב כי פסוק יחיו מתיך כבלתי יקומון (ישעיה כ"ו י"ט) אף אם יפורש דרך משל ומליצה (כמו שהוא באמת), מכל מקום הוא ראיה שאמונת תחיית המתים היתה מפורסמת בישראל בימי הכתוב. ואולם ידידי החכם המפואר נ"י בחר לעוות עלינו את הכתובים בכוונה טובה להסיר תלונה מעל אלהינו, וכדי להסכים התורה עם הפילוסופיאה. ואמנם הנה מצד אחד אין כל זה מספיק להסיר התלונה, כי היות הבנים לוקים בעון אבותם הוא דבר שהחוש מעיד עליו, ואף אם לא היה דבר זה כתוב בתורה, תלונת צדיק ורע לו במקומה עומדת; ומצד אחר כבר קדמתי והשבתי תשובה לאותה טענה באמרי "אבל הרע הזה הבא על הבנים בעון אבותם איננו רע מוחלט ומתמיד ... שהכל בידו." והנה ידידי החכם יש"ר נ"י אומר כי אף אם יקרה לפעמים לאיזו סבה פרטית שהצדיק יאבד בצדקו בעבור רוע מעללי אחרים, עוד לא יתכן בשביל כן לייחס לאלהי עולם אשר כל דרכיו משפט צדק מדה זו שיעניש תמיד הבנים בעבור חטאת אבותיהם וכו'. ואני אומר כי החלוק הזה בין תדיר לשאינו תדיר אינו אלא תנחומין של הבל ואם נניח שיקרה לפעמים עול בעולם שיהיה צדיק אובד בצדקו, אף לא יהיה זה אלא אחת לאלף שנים, כבר כפרנו בהשגחה, שאם יש אלהים שופטים בארץ לא יבצר ממנו לעשות משפט גם בפעם ההיא. והאמת היא כי היושב על חוג הארץ ויושביה כחגבים, הוא יודע שאין שום עָוֶל בעולם, לא תמיד ולא לפעמים, והמתבוננים בתולדות הדורות יבינו כי כל מה שהיה לא היה אלא לטוב, ואף אם העומדים בזמן המאורעות (כגון בזמן נירון קיסר, ואטִילא ורובֶספיאֶר וחבריהם) היו הדברים עול וחמס בעיניהם, הנה אחר זמן נודע כי הכל היה לטובת המין האנושי. וכן פקידת עון אבות על בנים היא לטובת המין האנושי. ואם היא עול בעינינו, אין הענין כן באמת, כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינה, כמו שכתבתי למעלה. והמעמר אומר (ויקרא כ' ה') כי פוקד עון אבות על בנים הוא שבניו ובני בניו, ואם גם דור הרביעי יראה, ימותו כלם ועיניו רואות. אבל משמעות הכתוב איננה שימותו, אלא שיקבלו עונש, ואם כדבריו, היה הכתוב אומר ערירים ימותו, אבל פוקד עון אבות על בנים משמע בלא ספק שהכוונה על עונש הבנים, לא על עונש אבות.