שד"ל על ישעיהו א:יח

1לכו נא ונוכחה, ונוכחה הוא נפעל, והמפרשים פירשוהו ענין ויכוח, כהוראת ההתפעל, כמו ועם ישראל יתוכח (מיכה ו' ב'), אבל אין ענין ויכוח מתישב עם האמור אחריו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, והוצרכו המפרשים להוסיף ענינים באמצע הפסוק, רש"י. מוסיף: ונדע מי סרח על מי, ואם אתם סרחתם עלי עודני נותן לכם תקוה לשוב, ואז אם יהיו וגו', ורד"ק מוסיף: האל יספר הטובות שעשה לכם והרעות שעשיתם אתם לפניו, ואתם כיון שלא תוכלו לטעון כנגדו דבר, תתחרטו על מעשיכם הרעים, ואם תעשו כן, אז אם יהיו וגו'; והנה העקר חסר מן הספר. אשר על כן ראב"ע ודון יצחק נטו מעל הדרך הזה, ופירשו המלה לא ענין ויכוח אלא ענין קבלת התוכחה, ולפי שהוקשה להם איך יאמר האל לכו נא ונקבל תוכחה, עשוהו מאמר הנביא המשתף עצמו עם החוטאים; וזה אמנם פירוש רחוק ודחוק עד מאד. ואשר אני אחזה לי הוא כי הנפעל מן השרש הזה ענינו התפייסות שני בעלי הריב זה עם זה, שהוא המסובב מן הויכוח (על דרך נרפא שהוא המסובב מן התרפא). והנה שרה אחר שאמר לה אבימלך הנה נתתי אלף כסף לאחיך וגו', נוכחה (בראשית כ' י"ז), הכירה האמת ונתפייסה עמו. וכן איוב (כ"ג ז') אומר שם ישר נוכח עמו ואפלטה לנצח משופטי, כלומר אם הייתי יכול לערוך משפט עם האל (כמו שאמר במקראות שלמעלה מי יתן ידעתי ואמצאהו, אערכה לפניו משפט), אז האיש הישר (כלומר אני איוב) יֵצֵא מלפניו בשלום, כי אין ספק שהאל בשמעו טענותיו יצדיקהו, ואז אפלטה לנצח משופטי, אֶנָצֵל לגמרי מיד שופטי, כי לא ירשיעני ולא יענישני עוד. אף כאן אחר שאמר להם למדו היטב דרשו משפט וגו', אומר להם דרך חבה לכו נא, עשו מה שאמרתי לכם (למדו היטב וגו'), ועל ידי כן נתפייס ונתפשר זה לזה אני ואתם, ונהיה זה עם זה באהבה ושלום, כי הנני מבשר אתכם שאם תעשו כן אסלח לכם כל מה שחטאתם עד היום, ולא ישאר עוד שום רושם מעונותיכם, אלא כשלג ילבינו והיו כלא היו. ולפי זה אין העקר חסר, (אין להוסיף אלא דבר הנשמע מאליו, והוא: עשו מה שאמרתי לכם.

2בשנים, כתולע, הכוונה כבגד צבוע בצבע אדום חזק היוצא מן הקרמס, והוא גרעינים, ויש תולעים בכל אחד ואחד (כדברי רש"י), והגרעינים ההם מלאכת התולעים הם, ועושים אותם על אחד השיחים, והלחה הנמצאת בתולעים ההם היא הצובעת. ומלת שני ענינה בלשון ערבי זוהר, וכן נקרא הצבע ההוא בלשון חכמים זהורית, ובלשון תרגום זוהרי, זהוריתא, ובלשון סורי זחוריתא (בחי"ת במקום ה"א). והנה שני ותולע הם שמות נרדפים המורים על דבר אחד בשתי בחינות שונות, כי נקרא שני על שם זהרו, ונקרא תולע על שם התולעים; ומתחלה חברו שני השמות ואמרו שני תולעת, או תולעת שני, ואח"כ אמרו גם זה בלא זה, ותקשר על ידו שני (בראשית ל"ח כ"ה), האמונים עלי תולע (איכה ד'ה'), ומזה אנשי חיל מתולעים (נחום ב' ד'), אלא שבחבור שני השמות אומרים תולעת בלשון נקבה, ובלא מלת שני אומרים תולע לשון זכר, להבדיל בין תולעת השני ובין סתם תולעת. והנה אין ספק כי המלות האלה הונחו תחלה להורות על תולעת הקרמס ועל המראה האדום שלה, ואח"כ הושאלו להורות על הצמר או הבגד הצבוע בצבע ההוא, ובמקרא לא נמצאו המלות האלה אלא על ההוראה האחרונה הזאת. ומלת שנים האמורה כאן היא לשון רבים, כמו כי כל ביתה לבוש שנים (משלי ל'א כ"א), יאמר שאף אם יהיו חטאיהם אדומים כבגדי שני שהם אדומים למעלה ולמטה ומכל צד, יקבלו מראה אחר ויתהפכו ללובן כשלג, מה שהוא רחוק וקשה מאד במלאכת הצביעה; ואם לא יהיו כבגדים הצבועים שני, אבל יהיו ככתמים אדומים המפוזרים כה וכה על גבי בגד בלתי צבוע, אז יסורו הכתמים ההם מכל וכל, וישאר מקום הכתם כמראה הצמר, כאלו מעולם לא היה שם שום כתם ושום צבע כלל, מה שהוא יותר קשה ויותר רחוק מהקודם. ולפי זה אין אנו צריכים לדחוק כרד"ק ולפרש כצמר יהיו, כצמר לבן ונקי, ויהיה העקר חסר; גם תצדק לפי זה הדרגת המליצה, כי אע"פ שהשלג לבן מהנמר, הנה הפיכת האודם ללובן אינה קשה כל כך כהסרת הכתם מכל וכל, כי להחליף מראה במראה די שיכהה המראה הראשון, והמראה השני יחפה עליו ויעלימהו, אבל להסיר הכתם עד שלא יהיה רישומו ניכר, צריך שיתבטל המראה הראשון לגמרי. ואמנם מה שהנביא מדמה החטאים למראה אדום, הוא על שם הדם שהוא סימן הרציחה, כי דם הנרצח ניתז על בגדי הרוצח ונכתם בהם, והרציחה היא הגדולה שבעבירות, ולמעלה אמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם וכו', ידיכם דמים מלאו, ועכשו אומר בהפך שאם ירחצו ויזכו וילמדו היטב וכו', אז לא לבד שלא ישאר שום רושם מזכיר עון בכפיהם, אבל גם מבגדיהם יסורו הכתמים.

3ילבינו, יאדימו, פעלים עומדים (רד"ק), לפעמים כשהדבר קונה מאליו תכונה מה, העברי מייחס הענין לפעולת הדבר עצמו, כאלו הוא פועל על חלקיו ומחדש בהם שנוים, והוא משמיע ענין זה בבנין הפעיל, כגון הִשְׁרִישׁ, טעמו עשה שרש, שלח שרשיו; מקרין מפריס, עושה קרנים, עושה פרסות, כלומר בעל קרנים ופרסות; הנץ והפריח, עשה נץ ועשה פרח; וכן כאן ילבינו, יאדימו, יעשו לובן, יעשו אודם, כאלו הם מחדשים על עצמם המקרים ההם (Ewald) בדקדוקו ואחריו גיז').