שד"ל על ישעיהו טז:ג

1הביאי עצה, כיון שהזכיר שיהיה מואב כעוף נודד, זכר מה שהרעו לישראל בימים הקדמונים כשהיו גם הם נודדים מפחד אויב, ע"כ אומר למואב, היה לך להביא עצה (כפירוש רד"ק), ולעשות פלילה ולהסתיר נדחי ישראל, ולא לגלות אותם כשהיו נסתרים אצלך מפני האויב; והרי זה דוגמת מה שאמר עובדיה לאדום ואל תסגר שרידיו ביום צרה, ועיין למעלה ב' ט'. ונראה כי זה שהנביא מתרעם על מואב שלא חמלו על ישראל הוא על זמן גלות ראובן וגד שהיו סמוכים למואב.

2הביאי עצה, לשון ונביא לבב חכמה (תהלים צ' י"ב), היה לך להביא בעצמך עצה. כלומר לקנות עצה ותבונה, ולומר פן כמקרה בני ישראל גם אני יקרני, ולמה לא אחמול עליהם ביום צרתם? עשי פלילה, היה לך לראות את הנולד ולשפוט כי גם עליך אולי תעבור כוס, והוא מלשון ראה פניך לא פללתי (בראשית מ"ח י"א).

3שיתי כליל צלך, היה לך לשית צלך כצל לילה, כלומר היה לך לכסות יפה על המסתתרים אצלך. והנה יוחן דוד מיריליס (ואחריו רוז' וגיז' ופיליפסון ואחרים) חשב כי מקרא זה ושנים שלאחריו הם דברי השליח הבא ממואב אל ארץ יהודה לבקש ממלך יהודה רחמים על עמו, ואומר לו שיעשה עמם צדקה ויקבלם בארצו עד יעבר זעם, כי עוד מעט מזער ויכלה השודד, וישובו לארצם, ובשכר הצדקה הזאת שיעשה עמהם, יברכהו אלהיו, ויכין בחסד כסאו. והפירוש הזה יקשה מפנים רבים, ראשונה כי אין לו שייכות עם הקודם, כעוף נודד תהיינה בנות מואב, והיה ראוי שיאמר תחלה והיה כעוף נודד, ואחריו שלחו כר מושל ארץ אל הר בת ציון; שנית, לא היה לו להתחיל בלשון הביאי עצה, אלא בלשון תחנה ובקשת רחמים; שלישית, מליצת כי אפס המץ כלה שוד תמו רומס מן הארץ, הוא לשון צהלה ושמחה, כאדם השרוי בשמחה ובטוב לבב, לא כאדם השרוי בתכלית הצער והיגון הא למה זה דומה, לעני המחזר על הפתחים שיאמר לעשיר עשה טובה עמי, כי מחר גם אני עשיר כמוך; והיה מספיק שיאמר כי לא לימים רבים נהיֶה עליך למשא, כי עוד מעט וכלה זעם. רביעית, לא יתכנו דברי תשובת ישראל הכתובה אח"כ שמענו גאון מואב, כי הנה מואב כבר השפיל גאותו בבואו לבקש רחמים מישראל; ואם הכוונה על גאותו בימי קדם, אין זה משמעות שמענו גאון מואב, ולכל הפנים נמצא הנביא מיַחס ליהודה או למלכם אכזריות חמה ושטף אף, שיהיו לועגים לרש ומונעים ממנו כל חסד, מה שלא היה מעולם דרך בני ישראל, אשר בהפך נודעו בכל דור רחמנים בני רחמנים.