שד"ל על ישעיהו יח:ב

1השלח בים צירים, אתה השולח מלאכים בים לקרוא לעזרתך את מלך כוש, ואמר השולח כנגד מי שיהיה, והכוונה על אותם מאנשי יהודה שהיו בוטחים בעזרת כוש.

2בים, הוא ים סוף.

3ובכלי גמא על פני מים, מהלאה לים סוף היו המלאכים צריכים לילך על פני מימי נילוס בכלי גמא, הן ספינות קטנות של פַפִיר, שלא היו מחזיקות רק איש אחד, והיו קלות בדרכן מאד, כפי עדות הסופרים הקדמונים. ורבנו סעדיה גאון שהיה במצרים כתב (עיין רד"ק) כי במקום הגבוה מהנהר הר יוצא במים, לא יוכלו הדוגיות לעבור שלא ישברו, אך עריבות הגומא העשויות בשעוה אם יגעו בהר יפלו ולא ישברו.

4לכו מלאכים קלים, היה לו לומר השולח בים צירים לבקש עזרה מכוש ישלח מלאכים להודיע לכוש כך וכך, והפסיק הדבור אל השולח והתחיל מדבר עם המלאכים עצמם, אתם המלאכים ההולכים אל הכושים לבקש מהם עזרה, אין אתם צריכים עוד לכך, אבל בהפך לכו מהר לבשר שמה מגפת סנחריב אשר תהיה לא בחיל ולא בכח כי אם ביד ה'. וגם הדבור הזה לא השלימו, והתחיל מאמר אחר, ואמר כל יושבי תבל וגו'.

5אל גוי ממשך ומורט, הם הכושים, שהם משונים בתארם משאר בני אדם בשחרות עורם, וגם במה שחֵלק התחתון מפניהם נמשך לחוץ, וזה טעם ממושך, לשון תוחלת ממושכה (משלי י"ג י"ב), והם משונים ג"כ במה שהם חסרי זקן, וזה טעם מורט, לשון ולחיי למורטים (למטה נ' ו'), ואמרטה משער ראשי וזקני (עזרא ט' ג').

6מן הוא והלאה, מזמן שהוא עָם.

7גוי קו קו, גוי המקיים עצתו, ואיש לא יעמוד בפניו להשיב ידו אחור.

8קו, תחלת הוראתו חוט מתוח ע"י משקולת של עופרת, שהבנאי מותח על הקיר כדי לבנותו נִצָב עומד ביושר, ולא יהיה הקיר נטוי (piombo, piombino), כטעם ושמתי משפט לקו וצדקה למשקלת (למטה כ"ח י"ז), והושאל אח"כ להורות החק והגזרה אשר על פיהן יסודר מעשה או מעשים מה, כמו ונטיתי על ירושלם את קו שמרון ואת משקולת בית אחאב (מ"ב כ"א י"ג) הטעם אעשה לירושלם כאשר עשיתי לשמרון ולבית אחאב, וכן ונטה עליה קו תהו ואבני בהו (למטה ל"ד י"א) גזרה של שממון. ואבני כמו משקולת, כטעם לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן (דברים כ"ה י"ג), וכן צו לצו קו לקו (למטה כ"ח י') קו קרוב בענינו לצו, כלומר נימוס וסדר הנהגה. וטעם כפילת קו קו כטעם בדרך בדרך אלך (דברים ב' כ"ז) שענינו אלך תמיד בדרך בלי לנטות ממנה ימין ושמאל; אף כאן גוי קו קו, גוי ההולך בשיטתו ונוהג מנהגו בלי לנטות ממנו, כלומר שמקיים מזמותיו ואין מי שֶיָפֵר אותן.

9ומבוסה, וע"כ הוא רומס ומשפיל שאר עמים.

10אשר בזאו, כמו בזזו, כמו ימאסו כמו מים (תהלים נ"ח ח'), עורי רגע וימאס (איוב ז' ה'), וכן צֶאֱלִים (שם מ’ כ״א) במקום צְלָלִים; והכוונה על נילוס ושאר נהרות השוטפים את ארץ כוש ומכסים אותה, וע"ד מליצת השיר אמר כאלו בוזזים אותה. ואמנם כנה הכושים בתארי הגבורה לפי שהיו בני יהודה בוטחים בהם, ואולי אותם מאנשי יהודה שלא היו מסכימים בעצה זאת לבקש עזרה מהכושים היו מכנים אותם דרך בזיון בתואר גוי ממושך ומורט; וישעיה קבץ כל מיני התארים שהיו מיוחסים אל הגוי ההוא. והמפרשים פירשו עם ממושך ומורט על ישראל, ומפרשים הנבואה לעתיד על מלחמת גוג ומגוג, והכושים ישלחו מלאכים לא"י לראות (לדעת רש"י) אם אמת שנתקבצו הגליות, ולדעת רד"ק ודון יצחק לשלוח מנחה לבית ה', ולדעת ראב"ע ילכו המלאכים אל ארץ כוש לבשר הגאולה לישראל העומדים שם בגלות. ואמנם אין רמז בנבואה הזאת לקבוץ הגליות. וגיז' פירש השולח בים צירים על ארץ כוש הנזכרת למעלה, ואמר השולח על העם, והכושים לפי דעתו היו שולחים צירים לחזקיהו והתחברו עמו נגד מלך אשור; ורחוק הדבר מאד שיהיה מלך גדול ונורא כמלך כוש מתחבר עם המלך החלש מלך יהודה, אשר הניח למלך אשור שיתפוש את כל עריו הבצורות ולא יצא לקראתו למלחמה, והיה לבו נמס כדונג בשמעו ביאתו; ועוד מה טעם שישלח בים צירים? והיה לו לשלוח חיילות, אבל הצירים ישלחו אותם החלשים לבקש עזרת התקיפים. ופירש לכו מלאכים קלים כנגד ישראל שימהרו להודיע בכוש דבר ה' אשר דבר על אשור, ולפי זה אין שום טעם למה הזכיר תחלה ארץ כוש, ויהיה הוי ארץ צלצל כנפים וגו השולח בים וגו' על פני מים, כלם דברי מותר, אין להם טעם כלל, כי אין הנביא אומר דבר לארץ כוש, אלא אומר לישראל שישלחו שם מלאכים. ופירש ממושך תקיף וחזק, כי כאשר מן חזק יאמרו החזיק שענינו קרוב לענין משיכה, כן מן משך יאמרו ממושך להוראת החוזק, וזה לא יתכן. כי אמת הדבר שהחזק מחזיק הדבר ומושך בכח, אך לא ימשך מזה כלל שהממושך (שהוא פעול כמו תוחלת ממושכה) יהיה חזק, ולפי שיטתו היה ראוי שיאמרו מָשָך להוראת התאר חָזָק, והמשיך להוראת המשיכה בכח, אך הענין בהפך, כי ממושך נגזר מן משך, ולא הַפֹעַל מָשַךְ משם התאר ממֻשך. ומורט פירש לשון חידוד, כטעם חרב חרב הוחַדָה וגם מרוטה (יחזקאל כ"א י"ד), וחשב כי החידוד נאמר על הקלות, כטעם וחדו מזאבי ערב (חבקוק א' ח'), ולא הבין (מה שהבין והעיר רוז') כי חרב מרוטה אין ענינו חרב חדה, אלא שמורטה להעביר מעליה החלודה כטעם נחשת ממורט (מ"א ז' מ"ה), כי כדרך שמריטת השער תשיב העור חָלָק ונקי, כן המתכת תשאר חלקה ונקיה וברה ע"י העברת החלודה, מעליה; גם מה שחשב כי יאמר לשון חד להורות על הקלות, שקר הוא, ויפה פירש Bochart וחדו מזאבי ערב על חוזק כח הראות, כמו חַדִיד בערבי, ואיננו זז מלשון חידוד, וכן בלעז vista acuta. ופירש מן הוא והלאה ממנו והלאה, ואמר שמדבר על שני עמים, תחלה על מצרים שתחת מלך כוש, ואח"כ על עם כוש עצמו שהוא ממנו והלאה, כלומר ממצרים והלאה; והנה לא מצאנו שום דוגמא לכנוי נפרד במקום המחובר, ומה שרצה להביא לדוגמא מִימֵי היא (נחום ב’ ט’) היא ראיה לסתור, כי אין הכוונה מִיָמֶיהָ, אלא מיום שהיא, מיום היותה, כמו כאן מן הוא. ופירש קו קו לשון חוזק, מלשון ערבי קֻוַה שענינו חוזק; והנה אין טעם לכפל קו קו, כי לא יאמר כח כח, חֹזֶק חֹזֶק, להפלגת החוזק; וכבר הרבה שמות יש לנו להוראת החוזק, בלי שיצטרך הנביא לקחת שמות חדשים מלשון ערב. ופירש בזאו כמו בזעו, כמו הגמיאיני וגמיעה, ושרש בזע בארמי לשון קריעה ובקיעה, ולשון בקיעה מצוי אצל הנהרות; ולא הבין כי מליצה היא בלה"ק לומר לשון בקיעה על הדבר היוצא ומתראה פתאום, כמו אז יבקע כשחר אורך (למטה נ"ח ח'), וכן כי נבקעו במדבר מים (שם ל"ה ו'), וכן בצורות יאורים בִקֵעַ (איוב כ"ח י'), וכן אתה בקעת מעין ונחל (תהלים ע"ד ט"ו), וכן נהרות תבקע ארץ (חבקוק ג' ט'), שהארץ מְבַקַעַת ומוציאה נהרות, אבל שהנהרות בוקעים את הארץ כמו כאן אשר בקעו נהרים ארצו, היא מליצה אשר לא מצאנו דוגמתה בכתובים. רק שתי פעמים מצאנו בקיעה אמורה על המקום שהמים יוצאים ממנו, ויבקע צור ויזובו מים (ישעיה מ"ח כ"א), יבקע צורים במדבר (תהלים ע"ח ט"ו), אך בשני המקומות לשון בקיעה אמור על הצור להורות על הנס, שהיה כאלו בקע ה' את הסלע ויצאו ממנו מים, ואין להביא מכאן שום ראיה על היות בלה"ק מליצה נהוגה לומר על הנהרות הטבעיים שהם בוקעים את הארץ; מלבד כי אפילו תהיה המליצה נהוגה בלשון, הנה אין זה כנוי מיוחד לשום מחוז, שהנהרות בוקעים ארצו, כי אין ארץ נושבת שאין נהרות עוברים בה, ואמנם היא מדה מיוחדת לקצת ארצות, שהנהרות שוטפים אותן וכאלו בוזזים אותן.