שד"ל על ישעיהו יט:יז

1לחגא, האל"ף במקום ה"א, והוא מלשון יחוגו וינועו כשכור (תהלים ק"ז כ"ז), והנה שרש חגג מורה תנועה בלתי מסודרת, אם לשמחה, ומזה כל לשון חַג, ואם מפני שכרות כמו בפסוק הנ"ל, ואם מרוב הבהלה והפחד, כמו כאן, והכוונה כי ארץ יהודה והצלחתה תהיה סבת חרדה ואימה למצרים.

2כל אשר יזכיר אתה אליו יפחד, רש"י ראב"ע ורד"ק לא חשו לפרש המלות האלה, כי כל מי שהורגל בדבור העברי לא יטעה בהבנתן, אבל חכמי האומות נכשלו בהן, ונדחקו לפרש אותן בדרכים מדרכים שונים, כלם בלתי נכחים למבין. ויש לתמוה על איש יהודי, פיליפסון, שתרגם המלות כמשמען (איין יעדער דער עס איהם ערוועהנט, ערבעבט), והמובן מן המלות האלה בלשון אשכנז הוא שהמזכיר אדמת יהודה למצרים, הוא עצמו (המזכיר אותה) ירעד; וזה ודאי איננו כוונת הכתוב. אבל האמת הוא כי יפחד חוזר למצרים, ומלות כל אשר יזכיר אותה אליו אינן נושא המאמר, אבל הן להורות על הזמן, כאלו אמר: יהיה מי שיהיה שיזכיר אותה למצרים, כלומר כל שעה שיבא אדם ויזכיר אותה אליו, מיד יבא בלב מצרים אימה ופחד. ודוגמת זה כל איש זובח זבח ובא נער הכהן (ש"א ב' י"ג), הכוונה כשהיה אדם, יהיה מי שיהיה, זובח זבח, מיד היה בא נער הכהן וכו'. וכן בתלמוד (קמא פ"ז) מאן דאמר לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן. וכן בלשון איטלקי יתכן לומר Chi gliela nomini, egli si spaventerà, עיין Crusca מלת Chi סימן ד' - והנה רש"י ורד"ק פירשו זה בשיטת סדר עולם, שהיו במחנה סנחריב שבויים אשר שבה במצרים קודם בואו ירושלימה, וכשנִגַף מחנהו הוציאם חזקיהו לחרות ושבו על אדמתם והגידו הפלא הגדול, ועי"כ יָֽרְאו מצרים את ה' ואת עמו; וזה לא יתכן, כי ידענו נאמנה כי סנחריב לא עלה על מצרים קודם עלותו על ארץ יהודה, כי רבשקה לא הזכיר מצרים בין שאר המקומות שכבש אדוניו, ובהפך אמר הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים, א"כ עדיין היתה מצרים ממלכה בלתי משועבדת. וכן אומרים כי סנחריב כבש ג"כ ארץ כוש קודם בואו ביהודה, וגם זה לא יתכן, כי בשמעו שיצא תרהקה להלחם אתו עלה מעל ארץ יהודה, ואם היה כבר משועבד תחתיו היה הכתוב אומר כי פשע בו ומרד בו, לא שיצא להלחם אתו. אמנם לשטתי הדבר פשוט, כי בזמן שהמצרים יראו עצמם ברעה גדולה ובתכלית השפלות בימי קמביזס שהכריתו ממלכתם, הנה אנשי יהודה כבר חזרו על אדמתם והיו בשלוה, וכל כך תהיה שפלות המצריים עד שיפחדו גם מיהודה שמא יבאו להרע להם ברשות הפרסיים אדוניהם ובעזרתם. והנה הפסוק הזה ומה שאחריו עד סוף הסימן, הם דברים שלא נתקיימו בשום זמן, עד שהוצרך דון יצחק לפרש הנבואה הזאת כלה לעתיד. ונ"ל כי הייעודים האמורים כאן הם קשורים עם ייעודי ישעיה על הצלחת עולי הגולה בימי עזרא ונחמיה (מן נחמו נחמו עמי, עד הנה ישכיל עבדי), והייעודים ההם מציירים לנו הצלחה גדולה הרבה ממה שהיה לישראל בבית שני, כי הנביא מצייר הטובות שהיו מזומנות להם אם היו רוצים לשוב כלם על אדמתם כמאמר כורש; והדבר ברור כי אחר שלא עלו לא"י אלא במתי מעט, לא היה אפשר שתגדל הצלחתם וירבה כבודם כמו שהיה אם היו שבים כלם. והנה כיון שלא נתקיימה הצלחת עולי הגולה באותה מדרגה שהיה מן הראוי לפי דברי ישעיה, היה מן ההכרח שלא יתקיים ג"כ מה שישעיה אומר כאן על מצרים. ומכל מקום אף אם לא נתקיימה התפשטות אמונת ה' ושמירת תורתו בארץ מצרים, כבר נתקיימה בארץ קרובה למצרים, הלא היא ארץ כוש (איטיאופיאה, או אביסיניאה), אשר יושביה קבלו עליהם בימי בית שני דת משה וישראל, והחזיקו בה כמה דורות עד שלבסוף (זה אלף וחמש מאות שנה) נכנסו בדת הנוצרים, ועם כל זה הם שומרים עד היום קצת חקים הלקוחים מתורת משה, ועדיין נשארו ביניהם (עם כל חמת המציקים, אשר רדפום עד חרמה) כמה וכמה יהודים הנאמנים עם ה' ועם תורתו, הלא המה הנקראים פאלאשיאן, אשר מראיהם ותארם מעידים עליהם שאינם מזרע ישראל, אבל קדמוניהם היו כושים, ולמדו תורת משה מן קצת יהודים שהלכו לשם מאותם שנתיישבו במצרים אחר ימי אלכסנדר מקדון. מדי דברי ביהודים ההמה נפשי תתמוגג בזכרון בני בכורי ז"ל אשר בלה כחותיו באהבתו ובחמלתו עליהם, והעמיק הרחיב חקירותיו על אודותם מאז בטרם מלאת לו שלש עשרה שנה, ובהיותו בן שש עשרה כתב להם אגרת שאלות על אמונתם ועל מנהגיהם, על ספריהם ועל קורותם, ואחר זמן רב השיג מהם תשובה. ומן אז והלאה לא זז מדרישותיו, וכמה תעלומות הוציא לאורה בכל מה שנוגע לאותה יהודים, ועד סוף ימיו והוא מוטל על ערש דוי בתחלואים קשים ממות, לא חדל מחקירותיו בספרי הקדש אשר אתם בלשון כושית. ישלם ה' פעלו, ויאמר די לצרותי.