שואל ומשיב מהדורא תנינא א:מו

1להרב המופלג החריף וכו' נ"י:

2מ"ש מעלתו ליישב דברי הרמב"ם פ"ז מאישות הי"ב במ"ש דקידושי כולן תופסין וצריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא ספק מקודשת שתמהו כמעט כל הראשונים דפסק דלא כמאן דלר"י דאמר דשיורי שייר הוה ודאי שיור ולא ספק כדאמרו בקידושין דף סמ"ך בהדיא וע"ז כתב מעלתו דרבינו פירש דשיורי שייר הוה קדושי ספק כמ"ש בהלכה שלאחריו דהאומר להאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני הרי זו מקודשת מספק ופירש דגם ר"י דאמר דשיורי שייר הוה רק קידושי ספק ורק דהקידושין תופסין אבל לא שהוה ודאי קידושין והנה לכאורה היה נראה דבריך נכונים מדסמך רבינו ההלכות זאח"ז וכבר אמרו אפילו למאן דלא דריש בכל התורה סמוכין במשנה תורה דריש שזה דרכו של רבינו לסמוך ההלכות אהדדי ובאמת שמצאתי שכבר קדמך בזה רבינו הגדול הש"ך הובאו דבריו בשו"ת עבודת הגרשוני סי' קי"ח והתפאר שכוון לאמת וראיתי שהעבוה"ג דחה דבריו משני טעמים אחד דלפ"ז קשה איך כתב רבינו בהלכה י"ב דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים הרי"ז מקודשת מספק לשניהם ואמאי יהי' קידושי הראשון קידושין כלל ממנ"פ אם קידושי הראשון חלו והוה קידושין מספק דשיור הוה ספק קידושין א"כ פשיטא דכשקדשה השני בתוך שלשים דקידושי השני חלו לגמרי דהרי הראשון שייר לו מקום וממילא נפקעו קידושי הראשון ומכ"ש אם נימא דלא חלו דפשיטא דמקודשת לשני ע"ש ולפע"ד אין השגה כלל כאן דפשיטא דכל דאמרינן דהראשון כיון לשייר עוד מקום חלות לקידושי שני אבל לא שיפקעו עי"ז קידושי לגמרי זה לא נקרא שיור והרי השיור הלז עוקר לקידושין ופשיטא דעכ"פ חלו קידושי הראשון ג"כ מספק וא"כ ממילא שניהם ספק ומ"ש להקשות דא"כ למה כתב רבינו בפ"ט מגירושין הלכה י"ד באומר הר"ז גיטך מעכשיו ולאחר מיתה דספק מגורשת הוא שמא חזר בו ממה שאמר מעכשיו והרי לר"י מסיק הש"ס שם דטעמא הוא משום גזירה מהיום אם מתי ע"ש לפע"ד נראה דבאמת צריך להבין דכיון דבגט ודאי ל"ש שיור דאין כאן כריתות כדאמרו שם דייבומי נמי מיבם וא"כ כיון דל"ש שיור שוב ע"כ לא כוון לשייר וא"כ ע"כ שם הספק משום תנאה וחזרה ואף לפמ"ש התוס' שם דבכי ה"ג הוה כריתות מ"מ עכ"פ לא נגמר הגט רק לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה וע"כ כיון שם לתנאה וחזרה אך ז"א דאם נימא דכיון לתנאה וחזרה ג"כ לא תהיה מגורשת בודאי והוה ספק מגורשת וא"כ מה"ת נימא דלא כיון לשיור או לא תהי' מגורשת כלל וע"ז הוצרך לשנוי' דהגזירה הוא משום מהיום אם מתי וכיון שב"כ וב"כ הוה ספק מגורשת וחולצת ולא מתיבמת מה נ"מ אם כיון לתנאה וחזרה או לשיורא ויותר מסתבר שבתחלה כיון לתנאה דאל"כ למה נתן הגט אך כ"ז כתבתי לחיבת פה קודש הש"ך ז"ל אבל באמת דבריו דחוקים ולא נראה כן מלשון הש"ס והרמב"ם ובלא"ה נראה דל"ד למ"ש הרמב"ם בהלכה י"ג במי שקידש חוץ מפלוני דבאמת בקידושין ל"ש כריתות ורק דהספק הוא דמקיש הויה ליציאה וכדאמרו בגיטין דף פ"ב ולפ"ז זהו שם אבל כאן דלפמ"ש התוס' לשיטתם מקרי כריתות בכה"ג רק דבגיטין פסול משום דאין גט לאחר מיתה אבל באם אומר מעכשיו ולאחר שלשים הוה גם בגט כריתות וא"כ מדוע לא יועיל בקידושין כיון דבגט לא מקרי שיור:

3אך לפע"ד נראה בישוב דברי רבינו דהנה צריך להבין לר"י דאמר שיורא הוה ושווי נפשי' כשרגא דלבני ואמאי יועיל כל הקידושין הא הרשב"א בחידושיו לקידושין דף נ"א הקשה למ"ד קידושין שאמס"ל לא הוה קידושין היאך מועיל אם קדשה הראשון ספק קידושין ובא השני וקידשה ג"כ הא הוו קידושין שאמס"ל מחמת קידושין הראשונים ותירץ דמשום קידושין דידיה הוה קידושין ורק משום דהראשון קדשה קידושי ספק אבל לא בשביל קידושי השני ע"ש והוא כעין חלוקו של התוס' שם לענין חייבי לאוין ע"ש ולפ"ז כאן דאמרינן דכל חד שיורא שייר ושוי נפשי' כשרגא דלבני עכ"פ קידושין שלו לא הוו קידושין גמורין דהרי עוד שייר בקידושיו להיות מקודשת עוד לשני ויכולה להתקדש לכל אחד ושוב הוה קידושין שאמ"ל וזה ריעותא בקידושין שלו שלא קדשה לגמרי והיא קושיא נפלאה וא"ל דהא אנן קי"ל כאביי דקידושין שאמס"ל הוה קידושין ז"א דזה דוקא לענין שאם קידש בהדיא קידושין שאמס"ל דחלו הקידושין אבל לפרש דכיון לקידושין שאמס"ל וקדשה ספק לאסור פשיטא דלא חל לאביי ומה"ת נאמר דכיון רק לספיקא באופן דיהיו קידושין שאמס"ל ועכ"פ צ"ל דאינו רק קידושי ספק ובקידושי ספק ל"ש קושית הרשב"א וכמ"ש במק"א דבצד הספק דנימא דהוה קידושין שוב הוי קידושין המסורין לביאה וע"כ לא הקשה הרשב"א רק על קידושי דלא יוכלו לחול דניהו דהוא קידש אבל לא יוכלו לחול משום קידושי הראשון השני אבל במי שקידש קידושי ספק פשיטא דחלו קידושיו בספק דאם נימא דחלו הקידושין שוב הן מסורין לביאה וכבר כתבתי בזה במק"א לישב קושית חכם אחד ששמעתי מקשים בסוגיא דקדשה עצמה בעיר ואביה בדרך והקשו התוס' דנוקמא אחזקת פנויה וכתבו כיון דקדשה עצמה אזלא חזקת פנויה שלה והקשה הוא דא"כ הוי קידושין שאמס"ל וכאן בא ע"י הקידושין שלה דאל"כ הי' לה חזקת פנויה וכתבתי דל"ק דבצד הספק דקידושין שלה היו קודמין וא"כ ממילא היו מסורין לביאה ולר' יהודה ספק הלז היה מסור לביאה משא"כ בהך דרשב"א דגם אם נימא דרק מספק מקודשת הוו קידושין המס"ל ודו"ק היטב:

4והנה רש"י פירש דלשמואל חיישינן שמא ימות ולכן כל שלשים יום חיישינן שמא ימות וכמ"ש רש"י בד"ה ושמואל אמנם אח"כ בד"ה לשמואל כתב דכל למ"ד יום הוה קידושין תלויין שמא יחזור בו וא"כ ארכבי' אתרי ריכשי על חשש שמא ימות ועל חשש שמא יחזור וכבר נתעורר בזה בספר אבני מילואים סי' מ"ם ולפע"ד נראה דבאמת חשש שמא יחזור בו אין כ"כ חששא דאוקמינן אחזקה שבודאי יעמוד בדיבורו ולא יחזור בו ועיין תוס' במכות ט"ו ובגיטין ל"ג אמנם באמת גם בחשש שמא ימות אף דאמרו כן בגיטין כ"ח באמת כבר נחלקו בזה ר"מ מיוני ור"ת בתוס' קידושין מ"ה ודעת ר"ת שם דדוקא בשעה אחת סמוך למיתתו הוא דחיישינן שמא ימות אבל בעלמא לא דכל שעה ושעה יש לאוקמא בחזקת חי וכמו דמוקמינן בכל שעה בחזקת שלא קידש ע"ש היטב ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' ג' ע"ש אמנם נראה דבשלמא אם הי' רק ספק שמא ימות בלבד פשיטא די"ל דבכל שעה ושעה יש לו חזקת חי ולא הוה ספק כלל אבל כל שהוא תלה אם לא יחזור דתנאה הוה וא"כ בעוד שלא כלה המשך הזמן של הל' יום שבידו לחזור א"כ ל"ש לאוקמא בחזקת שקידש דהא בידו לבטל הקידושין לגמרי וא"כ ניהו דמסתמא לא נחוש שיחזור בו בזה עכ"פ שוב חיישינן שמא ימות וא"ל דכל שעה מוקמינן בחזקת שקידש דהא בידו לבטל וא"כ אינו חזקה מבוררת רק למפרע כל שלא חזר נתברר הקידושין וזה לא מקרי חזקה ושוב חיישי' שמא ימות כנלפע"ד ברור דדברי רש"י מורכבים מחשש שני הטעמים:

5עוד נראה לי בכוונת רש"י דהנה בהא דאמר ר"ל ריש החולץ דתגלי מלתא למפרע לא אמרינן וכתב בנימוק"י אף דהפילה לבסוף לא אמרינן תגלי מלתא למפרע אף דבכמה מקומות קי"ל אגלי מלתא למפרע שאני הכא בשעה שחלץ לה חיישינן שמא היתה ראויה להוליד ולד גמור וקרה מקרה שהפילה מחמת איזה סיבה ובכה"ג ל"ש אגלי מלתא למפרע ע"ש ולפ"ז לענין מה שנימא דחיילי קידושין של השני למפרע פשיטא דכל שיש חשש שמא יחזור אף שלא חזר בו כל שהי' בידו לחזור ל"ש אגלי מלתא למפרע דיכול להיות שהיה חוזר בו רק בשביל איזה סיבה לא חזר בו ולכך ע"כ עיקר החשש הוא שמא ימות וכל שלא מת חל קידושי שני למפרע דאם לא מת שוב נתברר למפרע שהי' לו חזקת חי דיהיה מה שיהיה כל שלא מת עכ"פ החזקת חי נתברר וכל שמת נגמרו קידושי שני למפרע דא"ל דהי' איזה סבה שמת אבל הי' ראוי לחיות דז"א דכל שגם אם היה חי הי' הקידושין תלויין שמא יחזור בו וא"כ ממנ"פ כל שמת נתברר למפרע קידושי שני דאם נימא דהי' ראוי למות פשיטא דחל קידושי שני ואז לא נתברר מ"מ כיון דהי' בידו לחזור אף שלא חזר בו כל שהי' ראוי לחזור בו שוב לא הוה קידושין ראשונים קידושין ושפיר חייל למפרע וצ"ע בזה. אמנם העיקר נראה בזה דלפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' שצ"ו דכל שמת אם אנו מסופקים אם מת כבר ל"ש חזקת חי דהא באמת האדם מעותד למות רק דכ"ז שהוא חי יש לו חזקת חי אבל כל שמת אם אנו מסופקים אם מת כבר שוב אזדא לי' חזקת חי וחיישינן שמא מת כבר ולפ"ז כאן לענין אם יחולו קידושי שני למפרע שפיר כתב רש"י דכל שמת הראשון חלו קידושי שני למפרע ומטעם דכיון דקידושי הראשון היו על תנאי אם לא ימות וכל שמת יש לנו לומר דחלו קידושי שני למפרע דל"ש להעמיד הראשון בחזקת חי עד שמת ומשמת הוא דאתרע חזקת חי דז"א דגם בשעה שהיה חי הי' מעותד למות וא"כ כל שמת שוב למפרע אתרע חזקת חי שלו ולכך לא פירש לענין חזרה דלענין חזרה עד אותו שעה שחזר בו שוב מוקמינן בחזקת שלא יחזור בו אבל לענין קידושי הראשון משלשים ואילך שפיר אמרינן להיפוך דכל שלא חזר מעמידין אותו על חזקתו שבודאי לא יחזור וגמרו קידושיו למפרע אבל אם לא מת ל"ש לומר שגמרו למפרע דבאמת בכל שעה הי' לו חשש שמא ימות רק דלאח"כ אמרינן דהיה חזקת חי אבל לא הי' חזקת חי למפרע וגם דכל שאמרינן דאם לא חזר נגמר למפרע ממילא גם החשש שמא ימות ע"כ דנגמר למפרע ולכך פירש"י לענין חזרה וכ"ש למיתה משא"כ לענין קידושי שני פירש"י להיפך דהחשש הוא שמא ימות וכל שמת מחזיקין למפרע ודו"ק:

6והנה לכאורה צריך להבין לשיטת רש"י דהספק הוא שמא תנאה הוה היינו אם לא יחזור בו וגם לשיטת הרמב"ן איך שייך לומר דמספקא לן אי חזרה הוה הא לא מועיל חזרה בקידושין אף תכ"ד ומצאתי בחידושי ריטב"א בקידושין שם שהרגיש בזה וכתב דלא מטי הקידושין לידה מועיל לחזרה כיון דעל אופן זה נתן הקידושין ע"ש ולפ"ז מכ"ש אם אמרינן דתנאה הוה אם לא אחזור ודאי מועיל דבתנאי ודאי מועיל חזרה לבאר ולפרש דבריו בתנאי זה כמ"ש הכ"מ פ"ו מאישות ועיין בטור וב"י וב"ח ואחרונים באהע"ז סי' ל"ח ועיין במחנה אפרים הלכות צדקה סי' ט'. ובזה מיושב היטב מה ששאל אותי חד מתושבי ירושלים תוב"ב הרב הגדול מו"ה אשר נ"י נין ונכד להגאון שאגת אריה ז"ל בהא דמבואר בתוספתא פ"ג מתמורה שור זה הקדש לאחר שלשים יום שחטו בתוך שלשים יום מותר באכילה מת מותר בהנאה הקדישו לשם שלמים הרי"ז מוקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום ושחטו בתוך שלשים יום הרי"ז אסור באכילה מת אסור בהנאה הקדישו לשם שלמים הרי"ז אינו מוקדש ע"ש וע"ז הקשה דשם ל"ש לומר דמספקא אי תנאה הוה או חזרה דהא גם התנאה הוא באם לא אחזור וא"כ כששחטו בתוך שלשים יום הרי חזר בו בודאי ואמאי יהיה אסור באכילה ובהנאה והיא קושיא עצומה ולפמ"ש יש לישב דבהקדש ל"ש כלל הספק אי תנאה הוה או חזרה דממנ"פ בין אם חזרה הוה או תנאה אם לא אחזור והרי תיכף משעה שהקדישה טרם שאמר לאחר שלשים יום הוה חל והרי שיטת הרמב"ם הט"ז ממעה"ק דבהקדש לא מהני חזרה תכ"ד וכאן ל"ש דברי הריטב"א דבשלמא כל שלא נתן לה רק בלשון הזה הרי לא התחילו הקידושין כלל אבל בהקדש דאמירה הוה כמסירה שוב לא מצי לחזור ולא להתנות אם לא אחזור דלא מהני חזרה וכ"כ רש"י בביצה דף כ' הרי נזיר ואגלח ממעות מע"ש דאמרינן נזיר וא"י כתב רש"י דכי אמר הרי עלי נתחייב בה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר ואמר ע"מ לאו מלתא הוא הרי מבואר דל"מ תנאי כלל ועיין מח"א הלכות צדקה סי' ט' מה שצידד בדברי רש"י אלו ולפמ"ש א"ש ובאמת מה שהקשה מרש"י סוף הפועלים וכוונתו לב"מ דף צ"ד ל"ד דאמירה לגבוה עדיף יותר ממסירה להדיוט ועיין בר"ן בסוגיא דב"פ וא"כ א"ש דברי התוספתא ועיין בירושלמי פ' מי שאחזו דנחלקו רבי ורבנן במהיום ולאחר מיתה אי תנאה הוה או חזרה ואמר בירושלמי שם אף בהקדש כן כל עמא מודו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והיינו דבזה ל"מ חזרה לכ"ע ולפמ"ש גם תנאה ל"ש לשיטת רש"י דהיינו אם לא אחזור איברא דאם נימא דהכוונה לגופא מהיום ופרי לאחר מיתה א"כ שוב ל"ש לומר דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דהא באמת נמסר לגבוה הגוף רק הפירות הוה לאחר מיתה או לאחר שלשים ובכה"ג ל"ש אמירתו לגבוה דהא אינו חוזר לגמרי אבל באמת כבר כתב הרשב"א בתשובה דבהקדש ל"ש גופא מהיום ופירות לאחר מיתה משום דא"כ הדיוט יונק מהקדש וכן קי"ל בחו"מ סי' רנ"ג וא"כ שוב ע"כ הוה חזרה א"כ גם תנאה באם לא אחזור ג"כ ל"ש בזה וכמ"ש ודו"ק ועיין קצה"ח סי' רנ"ז רנ"ח מה שהאריך בענינים האלו ולפמ"ש יש לבנות ולסתור ואכ"מ עכ"פ מבואר שם דתנאה אם לא אחזור ג"כ ל"ש בהקדש ומטעם שכתבתי ע"ש:

7והנה בדברי התוספתא הנ"ל הראני הרב מוהר"א הנ"ל שממנו לקח הרמב"ם דינו בפ"ו מערכין ה"ט שור זה הקדש לאחר שלשים יום וכו' מעכשיו ולאחר שלשים יום והכ"מ והלח"מ לא רמזו מקורו ובאמת שהמעיין ימצא כי הדברים נובעים משם והראיתי לו שאני כתבתי מקורו בירושלמי פ"ג מקידושין הובא ברשב"א ור"ן בסוגיא דב"פ ואמר לי שכוונתי לדברי הגאון בכר דוד הספרדי בספרו דברי אמת ואני לא ראיתי ספרו מימי אבל באמת דברי הרב מהר"א הם דברי אמת יותר ששם מבואר הדבר הדבר בשרשו שוב ראיתי בהגהת מחנה אפרים ז"ל על הרמב"ם פ"ו מערכין שהקשה ממ"ש הרמב"ם בהלכות גירושין דהרמב"ם פסק כרב דספק אי תנאה הוה או חזרה הוה וכתב דכאן ל"ש חזרה ובהקדש אסור לחזור והנה זה פשוט דחזרה ל"ש אבל גם תנאה ל"ש לשיטת רש"י דתנאה אם לא אחזור וכמ"ש ומה שהקשה מדברי רמב"ם אלו למ"ש הרשב"א דאם מקדיש מעכשיו ולאחר שלשים יום דל"ש גופא מהיום ופירי לאחר זמן דא"כ הדיוט יונק משל הקדש והרי כאן חל ההקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום לפע"ד לק"מ דהרמב"ם דקדק בהדיא וביאר דמיירי בהקדש בדק הבית שהרי אמר שאם הקדישו אח"כ למזבח ובכה"ג אפשר דל"ש סברת הרשב"א דל"ש הדיוט יונק מהקדש דהא גם ההקדש אינו רק לדמים וא"כ כל שלא הקדיש רק הגוף שפיר הפירות עדיין שלו ולכשיגיע שלשים אז ימכרהו ויהי' הדמים קדוש מיהו צ"ע בראיית הרשב"א סי' תקס"ג דמיירי שם ג"כ מהקדש בדה"ב וצ"ע. ואח"כ שנים מצאתי בחידושי ריטב"א בקידושין כאן שכתב בהא דאמרו דכל חד רווחא לחבריה שביק דמ"מ אסורה לבעול לאותן שקדשו אותה ואתיא כאביי שאמר קידושין שאמ"ל הוה קידושין הנה הרגיש במ"ש למעלה ולא ס"ל סברת הרשב"א דאף אביי מודה במקדש שתי אחיות דודאי אינן מקודשות וגם בכמה מקומות משמע בריטב"א בקידושין דלא ס"ל הך דהרשב"א וכעת קשה לי על הרשב"א מהך דאמרו בקידושין נ' התורה אמרה בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהי' לך קידושין אפילו באחת מהן ורבא מוקי לה בזאח"ז משמע דלרב' ואביי צריך קרא אף בבת אחת ואמאי צריך קרא הא הוו קידושין שאמס"ל וגם אביי מודה בזה וצ"ע ברשב"א אולי הרגיש בזה וכעת אני כותב בכפר טריסקאוויטץ שנתרי"א בר"ח תמוז:

8והנה הרא"ש כתב בשם הר"ח דפסק כר' יוחנן וטעמא דידי' דאמרינן במס' יו"ט דהלכה כר"י נגד רב ושמואל והנה נרשם במ"מ ביצה דף ד' ובאמת שם אינו מבואר רק דרב ור"י הלכה כר"י אבל לא היכא דרב ושמואל ס"ל כן ובהגהת מהרל"ח באהע"ז סי' מ"ם ראיתי שעמד בזה וכתב כיון דהתוס' כתבו בב"ק דהלכה כר"י נגד רב לבד וה"ה נגד שמואל לבד ע"ש ממילא כאן שרב ושמואל כל אחד סובר שלא כמו שסבר חברו א"כ לגבי כל אחד מהם הלכה כר"י וממילא הלכה כר"י ע"ש ובאמת שהדברים נראים אף דקי"ל דאף דמחולקים בטעמים נחשבים רבים כמ"ש המהרי"ק בשורש מ"ם והובא בהגהת ש"ע חו"מ סי' כ"ה ס"ב ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק חו"מ סי' ג' וביד שאול סי' רמ"ב הארכתי בזה היינו דוקא כשעכ"פ הדיין ס"ל דהדין כן רק שנחלקו בטעם הדין אבל כל שנחלקו בהדין פשיטא דנחשבו כל אחד לדיעה בפ"ע וא"כ נגד כל אחד הוה הלכה כר"י אבל תמהני על הגהת מהרל"ח דלא נזכר שהרא"ש בחולין דף נ"ה בשמעתא דגלודה פסק כר"י נגד רב ושמואל מיהו גם שם י"ל כיון דרב ושמואל כל אחד חולק על חברו שהרי שמואל ס"ל כרוחב סלע ע"פ כל השדרה ורב ס"ל כל העור מציל חוץ מעור בית הפרסות וא"כ ר"י דס"ל דבית פרסות נמי מציל ס"ל דלא כרב וגם דלא כשמואל שהרי שמואל ס"ל דרוחב סלע ע"פ כל השדרה בעי וא"כ הלכה כר"י נגד כל אחד ואחד. ובזה נראה מה שהבית יוסף ביו"ד סי' נ"ט טרח לבאר טעמו של הרי"ף ע"ש הוא משום דס"ל דבכה"ג ודאי הלכה כר' יוחנן נגד רב ושמואל ובזה מיושב היטב קושית הנו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' כ"ו שהקשה להרא"ש דדחה לרב ושמואל נגד דברי ר"י בגלודה א"כ אמאי דחה דברי ר"י גבי כבוש ופסק כשמואל דכבוש כמבושל ואף דרב ס"ל ג"כ כן מ"מ הא אין הלכה כרב ושמואל נגד ר"י ולפמ"ש א"ש דכל דס"ל בחדא הלכה כמותם נגד ר"י ודו"ק ועיין ברא"ש פ' חביות לענין סוחט אדם אשכול לתוך הקדירה ע"ש ודו"ק. ועיין בהרא"ש פ' במה בהמה גבי עזים יוצאות צרורות ליבש אבל לא לחלב דגם שם פסק כר"י נגד רב ושמואל וגם שם יש לחלק כמ"ש דדב ושמואל לא ס"ל כהדדי ע"ש ודו"ק שוב ראיתי בתוס' חולין ד' צ"ז ד"ה אמר שכתבו דהלכה כר' יוחנן לגבי רב כדאמרו בביצה ד' ולגבי שמואל כדאמר בעירובין דף מ"ו הרי שביארו כיון דהלכה כר"י לגבי רב לחוד ולגבי שמואל לחוד ה"ה נגד שניהם ומן האמור אני תמה על השל"ה בהקדמתו שכתב לישב דברי הרמב"ם שכתב בפ"ו מדיעות ה"ז כרב ודלא כר"י והסמ"ג הקשה ע"ז דפסק כרב נגד ר"י ושמואל וכתב השל"ה דר"י בטל לגבי רב ושמואל שאף שנחלקו אבל תרווייהו לא ס"ל כר"י והדבר תמוה דהא קי"ל כר"י נגד רב ושמואל וכמ"ש ומהתימה על זקני הגאון הבקי העצום בעל שער אפרים שהאריך בחריפות ובקיאות והביא דברי השל"ה הנ"ל ולא הרגיש בזה וצ"ע. שוב ראיתי באותה תשובה בדף ל"ג ע"א בהגהות בנו שהאריך בענין זה אי הלכה כר"י נגד רב ושמואל ע"ש ונהניתי ואח"כ בזמן רב מצאתי בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' סמ"ך מ"ש בכלל זה ע"ש ולא נפניתי כעת להאריך בזה ועיין בספר שו"ת רמ"ע מפאנו סי' צ' ודבריו תמוהים כמ"ש במפתחות ועיין בשו"ת מהרי"ט חלק יו"ד סי' ג' בהך כללא דרב ושמואל לגבי ר' יוחנן ובכללא דריב"ל לגבי ר' יוחנן או לרב ושמואל ע"ש ועיין תוס' חולין דף צ"ז ד"ה אמר ודו"ק היטב. ועיין בתוס' ר"ה דף ל"ד ד"ה לדידי ועיין בשו"ת זקני הגאון בעל שער אפרים סי' ס"ה דף ל"ג ומ"ש בנו הרב בהג"ה שם על דברת זקני המהרש"ל שם זי"ע בעת צר לנו ואני כותב זאת בעש"ק בשלח תרי"ד ד' ירחם עלינו ויושיענו מצרותינו ואוכל לשבת על התורה והעבודה בלב שמח. והנה במ"ש הרמב"ם בפ"ז מאישות והוקבע כן בש"ע דאם בא שני וקדשה בתוך שלשים הרי"ז מקודשת לשני לעולם לפי שבשעה שקידשה השני לא היתה מקודשת ותפסי בה קדושי שני ונעשית א"א ולאחר השלשים יום כשיבאו קדושי הראשון ימצאו אותה א"א ונמצא הראשון כמי שקדש אשת איש שאין קדושין תופסין בה אבל אם מת השני או גרשה תוך ל' דחזרו קידושי ראשון והוא תימה דמלבד אריכות דברים שהאריך בזה הרמב"ם שאין דרכו אף גם דכל דהוה חזרה הרי פקעי קידושי ראשון והר"ן נדחק דאינו חזרה גמורה ולפע"ד נראה דהנה הר"ן כתב דאם מקדש אשה על למ"ד יום מקודשת לעולם ואני כתבתי בגליון הש"ע דהדבר מבואר בגיטין פ"ב דאמרינן כיון דפסקה פסקה וכתב הר"ן בחידושיו שם בשם הרא"ה דאם קונה קרקע על למ"ד יום ממילא נעשית שלו לעולם כיון דפסקה פסקה וא"כ מכ"ש בקידושין ולפ"ז כיון דבתוך השלשים חל קידושי שני ואז עדיין לא חזרה בה דבתוך השלשים הרי לא חל עדן קידושי הראשון וכיון שקדשה עכ"פ על משך שלשים יום ממילא אח"כ חלו קידושיו לעולם והוה א"א וז"ש רבינו לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסי בה קידושי שני ונעשית א"א ולאחר השלשים יום כשיבאו קידושי ראשון ימצאו אותה א"א ונמצא הראשון כמי שקידש א"א והיינו משום כיון דפסקה פסקה ולפ"ז כיון דהקידושין לא הי' רק על שלשים רק דממילא נעשו הקידושין קידושין לעולם א"כ שוב כל שמת השני ול"ש כיון דפסקה פסקה שוב חלו קידושי ראשון דהא באמת לא הוה חזרה כלל וכמ"ש אמנם נראה דהנה גוף דברת הר"ן צ"ב דא"כ כל שנתן במתנה ע"מ להחזיר נימא כיון דפסקה פסקה וכבר האריך בזה בא"מ סי' כ"ח והארכתי בזה על דרוש לס"ת והוא בחבורי כת"י בדף קצ"ח ושם הבאתי דמצאתי בספר בני אהרן בדף קכ"ח שהקשה ג"כ על הר"ן קושיא זו וכתב דשאני מעמ"ל דלא ניתנו אפילו ליום אחד שהתנאי קשור בו אבל התם אין מטיל תנאי בנתינתו יעו"ש ולפ"ז לכאורה כאן יש לדון דהוה כאלו מטיל התנאי אך באמת זה אינו דהא לא הי' שום תנאי עד שלשים ועד שלשים היא ברשותה להתקדש לשני וא"כ ממילא לא נפסקו הקידושין ואדרבא כיון דפסקו הקידושין של השני פסקו לעולם אברא דלפמ"ש שם לישב קושית הא"מ דשאני מעמ"ל דלא ניתן מתחלה רק על זמן זה ויותר לא רצה שיהי' שלו אבל כאן לא אמר רק שנותן לו על יום אחד אבל לא הטיל תנאי שאח"כ יוחזר לו והארכתי בזה א"כ כאן דלאחר שלשים נתקדשה להראשון א"כ כשנתקדשה לשני לא הי' רק עד שלשים יום ושוב ל"ש כיון דפסקה פסקה וע"כ צ"ל דכיון דהוה חזרה א"כ חזרה בה מקידושי ראשון ושוב ע"כ מטעם חזרה קאתי עלה וא"כ פקעי קידושין הראשונים ובזה מבואר טעם שני הדיעות. ובזה מבואר היטב מה שאמר ר"ח קידושי שני במה פקעו והיינו דניהו דהוא לא קדשה לגמרי מ"מ ממילא חלו לגמרי כיון דפסקה פסקה. ובזה מיושב היטב מה דנחלקו רב ושמואל במעכשיו ולאחר שלשים דהרי כל שאמר מעכשיו א"כ הטיל תנאי ול"ש כיון דפסקה פסקה ולכך נחלקו אי חזרה הוה או תנא'. ובזה מיושב מה דק"ל בהא דאמר ר"י אפילו קידושי מאה תופסין ומטעם דשוי נפשי' כשרגא דלבני וקשה הא כיון דלית ליה חזרה א"כ כל דחלו קידושי שני או השלישי נימא כיון דפסקה פסקה ולפמ"ש א"ש דהא כיון דהוה שייר הוה כאלו הטיל תנאי דהא הוה כשייר מזמנו שיהי' חלין קידושי שנים לא שייך כיון דפסקה פסקה אברא דעדיין צ"ב כיון דלא יוכלו קידושין של השני והשלישי לחול אחריו רק עד משך הזמן שהתחילו קידושין הראשונים וא"כ הרי כבר נודע מה שנחלקו בר פדא ועולא אי קדושת הגוף פקעה בכדי או לא וכתב הר"ן שם דאף אביי דס"ל קדושת הגוף פקעה בכדי היינו משום דכל קנין שאינו עולמית מקרי קנין פירות הלכך בהקדש כיון דיכול לחול קדושת דמים ממילא גם קדושת הגוף לזמן דהוה רק ק"פ חל אבל באשה דל"ש קדושת דמים שוב אין מקום לחול ע"ש שהביא בשם ירושלמי דקידושין דר' יוחנן מחלק כן ולפ"ז כאן דא"א לחול רק עד משך הזמן הלז וא"כ אינו רק ק"פ וכיון דבאשה לא שייכי היאך שייך שיור והיא קושיא גדולה אך נראה דע"כ לא כתב הר"ן דקנין דמים לא שייך באשה ול"מ קנין לזמן רק באם יכול לקדש עולמית אבל כאן כבר נתקדשה להראשון ולא נשאר לה כח להתקדש רק עד הזמן הלז כאלו הוא קנין עולם וכעין דאמרו מי דמי הכא שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו וכעין זה כתבתי ביד שאול סי' רכ"א לענין קדושת הגוף דכל דאין בידו להקדישו רק עד הזמן הלז אף קדושת הגוף פקע בכדי יעו"ש ומכ"ש בזה אך עדיין קשה דהא קדושת הגוף לא פקעה בכדי וא"כ כיון דעד אותו זמן לא הוה ק"פ רק קה"ג כיון דלא נשאר רק אותו זמן א"כ נימא דעכ"פ לא נפקע בכדי אך ז"א דבפדאן אחרים ל"ש לומר קדושת הגוף לא פקעה בכדי וא"כ מה בכך דהוה קה"ג מ"מ נפקע דבא אחר ואפסקיה אך עדיין צ"ב דזה דוקא אם יש לו כח להפסיק אבל כאן דשיורא שייר ל"ש כלל קדושת הגוף לא פקעה בכדי וגם הא באמת צריכה גט מכל אחד וא"כ לא נפקע בכדי אמנם עדיין קשה דהרי הש"ס פריך בנדרים שם וקדושה להיכן אזלא אלא מעתה האומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט ומשני דקדושת הגוף לא פקעה וכ"כ בשם הר"ן דקידושי אשה ודאי לא נפקע בכדי משום דל"ש קדושת דמים באשה ולפ"ז לפמ"ש לעיל דזה ל"ש כאן דהא כבר נתקדשה על לאחר למ"ד יום לראשון במעכשיו וא"כ לא שייך סברת הר"ן ולפ"ז אם נימא דקדושת הגוף פקעה בכדי א"כ למה תצרך גט הא כאן לא שייך סברת הר"ן וקדושת הגוף פקע בכדי וא"כ הרי כאן עולא אמר ר' יוחנן ועולא ס"ל דקדושת הגוף פקע בכדי דאמר כיון שנקצצו שוב אין קדושות אך צ"ל דעולא לעצמו הוא ס"ל כן אבל ר' יוחנן משמע דס"ל כב"פ וכמ"ש הר"ן שם דלכך הלכה כב"פ מדשקיל וטרי ר"י אליבי' ואמר דאשה כפדאן אחרים דמי וא"כ ניחא דקידושי כולן תפסי בה:

9ובזה יש לישב דברי הרמב"ם שכתב דהוה ספק קידושין ולפמ"ש י"ל דבאמת אשה כפדאן אחרים דמי וגם כפדאן עצמו דמי וכמ"ש הר"ן שם וא"כ כיון שעכ"פ יש לחוש דתנאה הוה או חזרה ניהו דר"י ס"ל דהוה שיורא עכ"פ א"צ גט בודאי דהא מצד האשה אין לנו לדון שאינה רק מפקרת עצמה ומצד המקדשים כיון דאיכא למיחש לתנאה ולחזרה שוב הי' מהראוי שתצא בלי גט ולכך הוה קידושי ספק עכ"פ ודו"ק כי קצרתי והמעיין שם בכל הסוגיא ימצא נחת ועכ"פ מ"ש הר"ן דלר"י ה"ה במקדשה אחר לאחר ארבעים והיינו יותר על משך הקידושין של הראשון ולפמ"ש י"ל דבזה ל"ש שיור דהא ע"ז הטיל התנאי ול"ש כיון דפסקה פסקה ועיין בחידושי רשב"א בקידושין דף ס"ב בהא דאמר תפשוט הא דבעי ר' אושעיא ודחה דלמא כי היכא דתפיס קידושין השתא תפסי נמי לאחר כן וכתב הרשב"א ק"ל ונימא הכא כן ותפשוט דמקודשת ומ"ש מהרי את מקודשת לאחר שלשים יום ואף שאין חלין לאחר כן כיון שבידו לקדשה עכשיו וכתב דהכא שאני שאינו רוצה שיחולו הקידושין שניים עד שיעבור זמן אחר שאינו ראוי לתפוס בו קידושין אבל מקדש לאחר שלשים כל משך השלשים ראוי לחול הקידושין שפיר חלו גם לאחר שלשים יעו"ש ולפ"ז ה"ה כאן בשלמא בקדשה אחד על עשרים והאחד על עשרה א"כ לא עבר זמן שאינו ראוי אבל אם מקדשה לאחר ארבעים כבר עבר עליו זמן שאינו ראוי מחמת קידושין הראשונים ואטו בשביל דשייר עקר קדושי עצמו לגמרי וזה לא מסתבר כנלפע"ד וראיתי בדגול מרבבה סי' מ"ם על מ"ש הב"ח והח"מ ס"ק יו"ד דאם אחד קדשה לאחר שלשים ובא אחר וקדשה על לאחר שימות בעליך וכתב הב"ח כיון דבידו לקדשה עכשיו שוב חל אף לאחר מיתת בעלה ע"ש והקשה בדג"מ מדברי הרשב"א כיון דמקדשה על משך זמן שאין יכול לחול הקידושין שוב לא חל וכ"כ בזה בתשובה אחת וכעת אני אומר דהדבר פשוט דלק"מ דלאחר שימות בעליך אין החסרון רק מחמת דהוה דבר שלבל"ע ולא סמך דעתו בזה שפיר יש לומר כיון דבידו לקדשה עכשיו א"כ לא הוה דבר שלבל"ע לגמרי כל דבידו לעשות בה מעשה ולקדשה תיכף ובכה"ג אמרינן דסמך דעתו ולא מקרי דבר שלבל"ע אבל שם ניהו דבידו לקדשה עכשיו אבל שיחולו לאחר שיקדשה אין בידו דהא אם תתגרש שוב לא יהי' בידו דשמא לא תרצה להתקדש וא"כ הוה דבר שלבל"ע לגמרי ושוב לא מתקדשת כלל וז"ב ופשוט דהקידושין השניים אין מקום להם שיחולו שיהי' קידושין שניים ואף דבידו לקדשה עכשיו אבל לא יהי' קידושין שניים והרי קדשה באמת עכשיו ולאחר שיגרשה אין מקום לחול ודו"ק היטב:

10ובגוף דברי הרמב"ם הנ"ל דפסק דהוה ספק קידושין אף דר"י אמר דשייר בה כשרגא דליבני אני תמה דלמה לא עמדו על כוונת רבינו ומצאתי בחידושי רשב"א בגיטין דף פ"ב גבי אבעיות ר' אבא בקידושין היאך כתב בשם הראב"ד דהך דר"י שייך בדר' אבא ע"ש וברשב"א מה שהעלה בצ"ע ועכ"פ הרמב"ם דפסק כאת"ל דאיתא לספיקא דר"א כמ"ש בהלכה י"ג ומחלק בין קידושין לגירושין לכך פסק דהוה ספק מקודשת דנסתפק אי קי"ל כר"י לגמרי והוה ודאי קידושין או כאת"ל דר"א ולכך פסק מספק מקודשת והדברים ברורים והתימה על ה"ה שבהלכה שלאחריה גם הוא הביא דהך דר"י מישך שייכי בדברי ר' אבא יעו"ש וא"כ היאך לא שם לבו למ"ש מיד בהלכה שלאח"ז וגם על העבוה"ג והש"ך יש לתמוה דלא ראו דברי רשב"א הלז ואז הי' מוצאים מרגליות יקרה להבין דברי רבינו כהלכתן ברוך הפוקח עורים ועיין בר"ן ברי"ף שם:

11והנה בשנת תרי"ז שבת קודש בלק י"א תמוז למדתי ברמב"ם פ"ז ממלכים ה"ז שכתב קידש אשה מעכשיו ולאחר י"ב חדש ונשלם הזמן במלחמה חוזר ובא לו וקשה טובא דהא כיון שספק אם הוא תנאה או חזרה ולכל הפירושים ברמב"ם אם נימא דחזרה היא שוב לא יוכל לחזור דכל שעכשיו ארסה לא יוכל לפטור עצמו מזה כמ"ש הכ"מ וא"כ קשה על הרמב"ם ובאמת שמקור הדין הוא מירושלמי פ' משוח מלחמה וכמ"ש הלח"מ והמלמ"ל שם והירושלמי אפשר דס"ל דתנאה הוא ועיין בר"ן פ' האומר אבל על הרמב"ם קשה טובא דהוא פסק דאינו רק ספק ולמה יוכל לחזור מספק וצע"ג. והנה בשנת תרח"י ש"ק לך י"ג מרחשוון נסתפקתי במ"ש הרמב"ם פ"ג ממלכים ה"ב דהמלך נצטווה שלא להוסיף על י"ח נשים עם פלגשים וכתב דאם הוסיף אחת ובעלה לוקה והכ"מ האריך דמנ"ל לרבינו שצריך לבעלה דלמא בקידושין סגי אף כשאינו בועל ע"ש שהניח בצ"ע ובלח"מ שם ולכאורה רציתי לומר דל"ש קידושין כלל כיון דאסור לבעול שוב הוה קידושין שאמס"ל וכ"כ בשם הרשב"א דכל שאמס"ל בבירור אף אביי מודה דלא הוו קידושין ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש הכ"מ ראיה להרמב"ם מהא דאמרו דהתירו ליחד ולא התירו לגרש וש"מ דפלגש ג"כ אסור דאל"כ למה להו למשרי ליחד הי' לו לקחת לפלגש ע"ש והנה נדפס בספר קטן קול יהודא בשם הגאון בעל אורים ותומים דדברי הכ"מ תמוהים שהם בקשו לדוד נערה בתולה שבתוליה מחממים כמ"ש בקרא וברש"י שם והרי בפלגש ע"כ שהיה צריך לבעול שהרי פלגש בלי קדושין וא"כ ע"כ שהיה צריך לבעלה וזה א"א וע"כ הוכרחו להתיר לייחד ולפמ"ש אדרבא מזה ראיה לשיטת הראב"ד דהרי קא קשיא ליה למה התירו לייחד הי' לו לקדשה בכסף וא"ל דלא הוה קידושין שמסורין לביאה דז"א דזה דוקא אם נימא כשיטת הראב"ד דפלגש מותר לישא רק ע"י קידושין אסור שוב הוה קידושין שאמס"ל דהא רק ע"י הקידושין נאסר הביאה אבל אם פלגש אסור אף בלי קידושין א"כ שוב הוה דומיא דח"ל דל"ש קידושין שאמס"ל כמ"ש התוס' בקידושין דף נ"א וע"כ שפלגש מותר ולכך הוכרחו להתיר יחוד דלא הי' יכול לקדש דהא יהי' קדושין שאמס"ל. ובגוף קושית הגאון בעל או"ת על הכ"מ נלפע"ד דמ"מ שפיר מקשה הכ"מ דאכתי ל"ש לומר דהתירו לייחד דמה איסור יש בדבר דכל הטעם דאסור ליחד הוא כדי שלא יבעול בלי קידושין וכל שהמלך יכול לבעול בלי קידושין שוב ל"ש איסור יחוד וע"כ דגם פלגש אסור ושפיר הוכרחו להתיר איסור יחוד דכל שירצה לבעול יהיה אסור וז"ב אך לפמ"ש אדרבא מוכח כהראב"ד דאל"כ יקשה למה התירו יחוד הי"ל לקדשה ולא הוה קידושין שאמס"ל דהא הוה כמו ח"ל כיון דגם הביאה בלבד אסור אבל לשיטת הראב"ד לא יהי' יכול לקדש דהא הוה קידושין שאמס"ל וכמ"ש ודו"ק:

12והנה נדפס בשם הגאון הנ"ל דאדרבא מזה ראיה להראב"ד דהרי קשה איך הוכיחו חז"ל דקשים גירושין מדהתירו ליחד ולא התירו לגרש והרי י"ל דלעולם דלא קשין גירושין רק משום דאין משתמשין בשרביטו של מלך וא"כ תהי' אסורה לכל העולם ולכך לא התירו לגרש אבל בעלמא דיכולה להנשא לאחרים לא קשין גירושין וע"כ דה"פ דהי' לו לגרש אחת מהן ולישא אותה בתורת פלגש וא"כ תהי' אשת המלך דהיינו בתורת פלגש וע"כ דקשים גירושין וא"כ מזה מוכח כהראב"ד דאל"כ לא הי' יכול לישא אף בתורת פלגש והנה אף שדברי פח"ח אבל לפע"ד אם כדבריו דהי' מגרשה ונושאה בתורת פלגש פשיטא שלא הי' קשים גירושין כ"כ הן אמת דהי' מקום לומר דמדרבנן עכ"פ אסור אף בכה"ג שחוזר ונשאה בתורת פלגש ובזה הי' מיושב קושית המגיה במלמ"ל פ"ו מגירושין הכ"א שהקשה דאי נימא דגירושין אסור מה"ת בזווג ראשון קשה היאך מוכח דקשים גירושין מדהתירו להתיחד והלא יחוד אינו אלא דרבנן דדוד גזר וגירושין הוא מה"ת ולפמ"ש בכה"ג שחוזר ונושאה אינו רק מדרבנן אמנם פשטת הענין אינו מורה דיהי' אף איסור מדרבנן ובגוף קושיתו יש לומר דהא מה דאין משתמשין בשרביטו של מלך הוא מפני כבודו של מלך ולפ"ז הי' נראה דבכה"ג שיש איסור ליחד שוב אף אם נימא דמלך שמחל על כבודו אינו מחול מ"מ דבר מצוה שאני וא"כ הרי מה שעובר על איסור יחוד לא גרע מלדבר מצוה שיכול למחול על כבודו וע"כ דקשים גירושין ודו"ק:

13והנה בסנהדרין דף כ"ב אמרו דא"ל אבישג לדוד דלנסבה וא"ל אסירת את לי ולכאורה מבואר דאף בתורת פלגש אסור דאל"כ אמאי לא ישא אותה בתורת פלגש מיהו י"ל דלא רצתה בתורת פלגש רק שיקדשה אמנם עדיין קשה דאיך יכול לנשאה והלא צריכה להיות בתולה כדי שתחמם אותו מיהו י"ל דהכוונה שעכ"פ יקדשנה ובזה י"ל דמה דהשיב לה דאסורה היינו דא"כ לא הוה קידושין המסורין לביאה ובזה יש לומר הא דאמרו דחסרא לגנבא נפשא לשלמא נקיט והיינו כיון דלא יכול לבעול שוב בלא"ה הוה קידושין שאמס"ל וא"כ למה אמר שאסורה לו וע"ז אמר קראו לבת שבע וא"כ ע"כ מחמת שאסורה לו ודו"ק. והנה הלח"מ הקשה כיון דעשרה פלגשים שבא עליהם אבשלום הי' צרורות הו' כגרשן והי' יכול לישא אשה אחרת ונדחק ודבריו תמוהים דכל שהי' רוצה הי' יכול לבעלם דלא הי' רק מנהג בלבד זה שלא בא עליהן כמ"ש התוס' בגיטין ה' גבי ותזנה עליו פלגשו ופשיטא שלא הי' יכול לישא אחרת עליהן ואף שהפר"ד בדרך המלך תמה בזה על התוס' אבל מ"מ התוס' אומרים כן ואני בתשובה לענין פלגש הארכתי לישב וא"כ דברי הלח"מ תמוהים ודו"ק. והנה נסתפקתי דבר חדש בפלגש אם חייב לקיים עונה די"ל דוקא באשה ע"י קידושין הוא דחייב בעונה ולא בפלגש שהי' בלא קידושין אינו חייב בעונה וכאשר השקפתי בזה מצאתי ראיה ברורה דחייב בעונה מהא דאמר ר"י אמר רב בסנהדרין דף ק"ג דדוד קיים י"ח עונות אף בשעת חליו ופרש"י לי"ח נשים שלא לעגנן והרי לשיטת הרמב"ם בין נשים ובין פלגשים הי' י"ח וא"כ לא הי' חייב בעונה לפלגשים וע"כ דגם בפלגש חייב בעונה ואולי הרמב"ם לשיטתו דס"ל דדוקא המלך הותר לו פלגש וא"כ שוב נשאה אדעתא דהכי שתהי' לו כאשה דאל"כ תהי' עגונה כל ימיו שהרי אין נושאין אלמנותו של מלך וגם פלגשו אפשר דאסור אבל פלגש של הדיוט למאן דמתיר שוב אפשר דאין חייב בעונתה וצ"ע: