שואל ומשיב מהדורא תנינא ג:קד

1בענין בדיקה בחורין וסדקין

2ראיתי ונתון אל לבי במה שחידש הנו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' מ"ו אי צריך לבעלה בדיקה בחורין וסדקין כמו לטהרות וכתב הוא דלבעלה לא בעיא בדיקה בחורין וסדקין ומטעם דהא כל הטעם דבעיא בדיקה בחורין וסדקין משום דחיישינן שמא כותלי ביה"ר העמידו הדם וכמ"ש הרשב"א בתה"א שהדעת נותן שיהיה חורין וסדקין צריכין בדיקה יותר מפני שהם המעמידים ולפ"ז הא אמרו בנדה דף ג' לכך לב"ה מטמאת למפרע משום דאימר כותלי בית הרחם העמידו הדם וזה דוקא לטהרות אבל לא לחולין וא"כ ה"ה לענין בדיקה לא חיישינן לחולין. ובאמת שדבריו ראוים אליו ודפח"ח. אבל לפענ"ד יש לומר דבאמת צריך ביאור מה דאמרו דלב"ש לא אמרינן כותלי בית הרחם מעמידין את הדם והיא תימה דהכי יחלקו ב"ש וב"ה במציאות וגם הלא משנה ערוכה היא כל הנשים מטמאות בבה"ח שנאמר דם יהיה זובה בבשרה ופירש"י דכותלי בית הרחם העמידו הדם ולב"ש יקשה למה לי קרא. אך נראה דבאמת נחלקו הגאון מו"ה גבריאל והגאון בעל שב יעקב בתשובותיו במה דאמר שמואל דאין האשה מטמא עד שתרגיש אם בלא הרגישה טהורה אף שבדקה עצמה ומצאה דם דכל שבא שלא בהרגשה טהור או דאמרינן מסתמא הרגישה והאי דלא בדקה שתלתה בהרגשת עד או בהרגשת שמש ע"ש ובשו"ת מהר"ם מלובלין הובא בס"ט ואני הארכתי בזה בחידושי לנדה הרבה. והנה פשטת הענין מורה דבודאי כל שמצאה דם טמאה דאמרינן חזקת דם שבא בהרגשה רק שתלתה בהרגשת שמש או עד ועיין כו"פ סי' קפ"ג בזה ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה שנחלקו ב"ש וב"ה דבאמת חזקת דם שבא בהרגשה וכל זמן שלא הרגישה מסתמא טהורה ומה"ת לתלות דארגישה ותלתה בהרגשת עד או שמש רק דמסתמא אמרינן דאי ארגישה היתה בודקת ומדלא בדקה ע"כ שלא הרגישה ושוב לא חיישינן שכותלי ביה הרחם העמידו דא"כ היה לה להרגיש אבל ב"ה חיישי דלמא ארגישה ולא בדקה דתלתה בהרגשת עד או שמש ואף דבש"ס אמרו שם מעיקרא דב"ש וב"ה נחלקו אימר ארגישה ולאו אדעתה ואמרו דנחלקו במוך דחוק לפענ"ד גם כאן ס"ל לב"ש סברא זו מדלא ארגישה רק דס"ל דתליני' בהרגשת שמש ועד אבל למפרע ס"ל דאי איתא דם מעיקרא הוה אתי ומדלא הרגישה מעיקרא לתלות כ"כ בהרגשת עד ושמש פשיטא דלא תלינן ולב"ה לענין טהרות חיישי. ולפ"ז נראה לי דלכך לבעלה לא חיישינן לכותלי בית הרחם משום דכיון דבדקה בחורין וסדקין ולא אתי מה"ת לתלות בכותלי בית הרחם וכל שלא הרגישה מה"ת לתלות בהרגשת עד ושמש וגם הרי היא בודקת עצמה בחורים וסדקים ונותנת אל לבה שלא תתלה בהרגשת עד וא"כ אין לחוש לטמא' למפרע דהא לא תתלה בהרגשת עד דהרי היא בודקת עצמה. אבל לטהרות אמרינן דאימר בדקה ולאו אדעתה כל דאינה עסוקה בטהרות דלבעלה לא חמיר כל כך לה הענין והרי בחגיגה אמרו דבגדי ע"ה מדרס לפירושין והוחזק לחולין לא הוחזק לקודש והיינו דלא חמיר כל כך חולין כמו קודש וא"כ גם לענין בדיקה חיישינן דלבעלה ל"צ בדיקה כ"כ. ובזה נראה לפענ"ד טעם אחר דלכך לא צריכה בדיקה בחורים וסדקים לבעלה דהרי כל שלא בהרגשה טהורה רק דאמרינן שמא הרגשת עד היא וא"כ האי חומרא דאתי לידי קולא היא דאם נצריכה לבדוק בחורים וסדקים שוב אף שתרגיש תתלה בהרגשת עד וא"כ תתלה לקולא ולכך לא הוצרכנו בדיקה בחורים וסדקים איברא דיש לומר כיון דלטהרות צריכה בדיקה לחורין ולסדקים ואם כן בין כך ובין כך תוכל לתלות בהרגשת עד ושוב מהראוי להצריך בדיקה לחורים ולסדקים ולפ"ז לדידן דאין כאן טהרות כלל בעוה"ר א"כ מהראוי שלא נצריך בדיקה לחורים ולסדקים כדי שלא תקל עי"ז:

3ובזה נראה לפענ"ד לפרש הא דאמרו בנדה דף י"א לא שנו אלא באשה עסוקה בטהרות דמגו דבעיא בדיקה לטהרות בעיא נמי בדיקה לבעלה ולא נודע ענין המגו בזה דמכל מקום יש לומר דלבעלה לא בעי בדיקה. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי הרשב"א מפרש דבדיקה היינו בדיקה לחורים ולסדקים ואם כן דוקא כשעסוקה בטהרות דאז תוכל לתלות בהרגשת עד לכך הוצרכה גם לבעלה בדיקה אבל באינה עסוקה בטהרות א"כ ע"י זה תקיל לעצמה ולכך לא הוצרכה בדיקה. ובזה יש לומר חילוק בין בדיקה קודם תשמיש לאחר תשמיש דלאחר תשמיש כיון דתוכל לתלות בהרגשת שמש שוב מהראוי שתבדוק בחורים וסדקים. אך זה דוקא כשהיא בתוך שיעור ווסת אבל לאח"כ שוב אין צריכה בדיקה דאז לא תוכל לתלות בהרגשת שמש. ובזה נראה לפענ"ד מה דאמרו דף י"ב אשה מהו שתבדוק עצמה לבעלה או לא תבדוק ותבדוק ומה בכך א"ל א"כ יהא לבו נוקפו ופורש. והדבר תמיה דמה לבו נוקפו שייך אדרבא כל שתבדוק ולא תמצא בודאי טהורה היא. ולפמ"ש אתי שפיר שלבו נוקפו שאף שתרגיש תתלה בבדיקת העד ולכך לא הצריכו לבדוק. איברא דלפמ"ש יקשה בהא דפריך שם בדף י"ב ע"ב על רחב"א דאמר משמשת בשני עדים במאי עסקינן אילימא לטהרות הא אמר שמואל חדא זימנא ואי לבעלה הא אמר כל לבעלה לא בעי בדיקה ומה קושיא הא הרשב"א פירש דהא דמשמשת בשני עדים דהיינו לחייבן בקרבן ע"ש ולפ"ז יקשה דשם דתוכל לתלות בהרגשת שמש שוב מהראוי שתצריך בדיקה וכמ"ש והיא קושיא נפלאה. אך יש לומר דזהו שדייק שאמר כל לבעלה לא צריכה בדיקה והיינו אף בשיעור ווסת דלבעלה לא בעי בדיקה כלל ודייק לה דאל"כ למה לא אוקמא ר"ז כר' אבא בלא עסוקה בטהרות רק בשיעור ווסת וע"כ דס"ל דלבעלה קיל ושפיר פריך וע"ז מתרץ דמאן דמתני הא לא מתני הא. ובזה מיושב היטב קושית רש"י על פירוש ר"ח דלדידיה יקשה דרבי יהודה אדרבי יהודה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ר"י אתי שפיר דאמר הלכה כרחב"א היינו בשיעור ווסת דשם בודאי צריכה בדיקה דהא תוכל לתלות בהרגשת שמש ולמה לא תבדוק עצמה היטב משא"כ לעיל דאמר דלא שנו אלא לטהרות לא מיירי מאותה בדיקה דשיעור ווסת ושם ל"צ בדיקה כל כך דתוכל לתלות בהרגשת עד אבל מר"ז אר' אבא דאמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה שפיר פריך דאל"כ לא היה צריך לאוקמא בעסוקה בטהרות וכמ"ש ושפיר מקשה עליו ודו"ק היטב:

4שוב ראיתי בחוות דעת סי' קפ"ו ס"ק א' מ"ש בזה והנה עיקר חידושו כבר קדמו הנוב"י סי' מ"ו הנ"ל ותמהני שלא הזכירו כלל ובסי' קצ"ו הביאו בעצמו רק שהנו"ב רוצה לחדש דלבעלה אפילו בלי חזקת טהרה לא בעיא בדיקה והוא לא מודה בזה רק ביש לה חזקת טהרה. עוד יש לי לומר בטעם החילוק שבין בעלה לטהרות דהנה התוס' הקשו בדף ג' דלב"ש דטעמו משום דאשה מרגשת א"כ כשמצאה דם בלי הרגשה נימא שמא הרגשה ולאו אדעתה דאל"כ למה לא הרגישה כעת וכתבו משום דרוב פעמים מרגשת משום לא פלוג לא החמירו חז"ל ע"ש ולפ"ז בשלמא לענין בעלה דאינה טמאה מן התורה בלי הרגשה א"כ אין לחוש שמא כותלי בית הרחם העמידוהו ולאו אדעתא דהא כל שלא בהרגשה התורה טהרתו וא"כ למה תצריך בדיקה דהא חזינן דהתורה טהרה כל שלא הרגישה ולא חיישינן שמא כותלי בית הרחם העמידוהו ואף דרבנן טמאו אף בלי הרגשה אבל פשיטא דאין להוסיף ולחוש שמא כותלי בית הרחם העמידוהו אבל לטהרות לא שייך ענין הרגשה ועיקר הטומאה בשביל שיצא הדם אף שלא בהרגשה מכל מקום הדם מטמא ואם כן שוב יש לחוש שמא כותלי בית הרחם העמידו הדם. ובזה יש לומר דזה שאמרו מגו דבעיא בדיקה לטהרות והיינו כיון דלטהרות חיישינן דהעמידו כותלי בית הרחם אף שלא הרגישה ואם כן הרי חזקת דם שבא בהרגשה ע"כ דארגשה ולאו אדעתה ממילא גם לבעלה חיישינן דארגשה ולאו אדעתה. ובלא"ה יש לומר לפמ"ש המהר"ש חיון הובא במג"א סי' קפ"ד דגם ברכה רביעית של ברהמ"ז צריך להזכיר כיון דהשלשה ברכות צריך לחזור משום דהוא מן התורה א"כ נזלזל בדרבנן ומעתה כיון דמדרבנן טמאה אף שלא הרגישה וכל דלטהרות אתה חושש שמא לא הרגישה וכותלי בית הרחם העמידוהו שוב אי אפשר להקל לבעלה דהוה זלזול דרבנן ודו"ק היטב. עוד יש לי לומר דלכך הקלו בבדיקה כל לגבי בעלה דמתוך חומר שהחמרת עליה שהיא ספק כרת א"כ פשיטא דבודקת עצמה יפה יפה וכל שבודקת עצמה ולא מצאה דם בידוע שכותלי בית הרחם לא העמידו הדם דאל"כ היתה מרגשת ואין לומר דהרגישה ולאו אדעתה דז"א דכל שיודעת שתשמש עם בעלה ויוכל להיות מכשול ספק כרת היא משימה על לבה אבל לענין טהרות אינה מדקדקת כל כך והיינו דמטמאה למפרע דלמפרע שלא היתה צריכה לדקדק כל כך שלא ידעה אם יזדמן לה טהרות לא דקדקה כ"כ ולפי"ז זהו לענין טומאה למפרע אבל לענין בדיקה בחורים וסדקים אין נ"מ בין בעלה לטהרות דחיישינן שמא כותלי בית הרחם העמידו הדם ואדרבא בעלה חמור טפי דהוא כרת דהא דאמרו כל לבעלה לא בעיא בדיקה היא דלבעלה ודאי בדקה עצמה מקודם היטב דכל יומא זמנה ודלמא יתבענה בעלה אבל לטהרות לא דקדקה כל כך וזה שאמרו כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו והיינו שהיא מתייראת שמא תארע לה מכשול ותתגנה על בעלה ויהיה לבו נוקפו ופורש ודו"ק היטב:

5והנה כל מ"ש בזה לא כתבתי כי אם בראשית ההשקפה ולא צרפו הדברים וע"כ צ"ע לדינא כל מ"ש ואם יזכיני ד' אשובה אעבור על דברי בל"נ. והנה בהא דכתב רש"י בנדה דף ט"ז דהא דווסתות דאורייתא דהוא הלכה למשה מסיני דמחזקינן טומאה מספק ופירשתי בחידושי דמה ענין טומאה מספק משום דבאמת חזקת דמים שבא בהרגשה וע"כ דאמרינן שמא סברה דהרגשת עד הוא ולפ"ז אינו רק ספק ומחזיקין טומאה מספק ובזה נחלקו דזה ס"ל ווסתות דאורייתא וזה ס"ל ווסתות דרבנן ומדאורייתא אמרינן דכל שלא הרגישה בודאי לא ראתה ולא חיישינן להרגשת עד ושמש וכדומה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב קושית התוס' בכמה מקומות בהא דאמרו והזהרתם אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן והקשו דהא ווסתות דרבנן ועיין נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' נ"ו וסי' נ"ז מ"ש והבית מאיר שם ועיין בתורת הבית בית שביעי שער שני האריך בדיני הפרישה מ"ש הרא"ה בבדק הבית והמשמרת השיג עליו ועיין בסמ"ק שחשב למ"ע דוהזרתם שיפרשו מנשותיהן ומשמע דסובר דהיא מן התורה ולפמ"ש יש לומר דכל שהוא סמוך לווסתה שפיר חיישינן שמא תראה ותרגיש אבל כל שעברה הווסת ולא הרגישה שוב הווסת אינו רק דרבנן ודו"ק:

6והנה מה שהאריך הרשב"א דבדיקה לא מקרי רק שבדקה עצמה בחורים וסדקים דאל"ה לא מקרי רק קינוח והביא ראיה מנדה דף י"ב דבעי ר"ז מר"ה אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור ווסת כדי לחייב בעלה חטאת א"ל מי משכחת לה לבדיקה כשיעור ווסת והתניא וכו' הוי ווסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה אלא מהו שתקנח הרי דכל שאינה לחורים ולסדקים מקרי קינוח ולא בדיקה. ובאמת לכאורה תמוה דהרי אמרו בנדה דף ס' אמר רב יהודה אמר רב והוא שבדקה עצמה כשיעור ווסת וכתבו התוס' דלאו דוקא בדיקה אלא קינוח דלא משכחת לה בדיקה כשיעור ווסת כדאמרו בדף י"ב ע"ש הרי דקינוח קרי ליה בדיקה. ולכאורה רציתי לדחוק דכל שאמר בדקה כשיעור ווסת ובשיעור ווסת לא משכחת רק קינוח בזה יוכל לתפוש לשון בדיקה דאי אפשר לטעות אבל במקום שאפשר לטעות כמו לעיל דאם נימא דמחויב חטאת אף בשיעור בדיקה שהיא יותר משיעור ווסת יהיה ריעותא לענין הדין ע"ז צריך ומי משכחת לה בדיקה אבל אכתי קשה למה לא אמר קנחה עצמה כשיעור ווסת. אמנם לפענ"ד נראה דבאמת ענין הבדיקה בחורים וסדקים הוא שמא כותלי בית הרחם העמידו את הדם ולפ"ז במקום דאם הי' כותלי בית הרחם מוקמי להדם לא איכפת לן לענין הדין דכל דעכ"פ לא היה איזה דם בבית הרחם שפיר גם הקינוח מקרי בדיקה ולפ"ז כאן לענין זה דהיא טמאה ושתיהן טהורות דמחזיקין הדם בה א"כ כל שקנחה עצמה ומצאה הדם בודאי הקינוח מקרי בדיקה דכל שמצאה דם אף בקינוח בעלמא א"כ שפיר מקרי בדיקה מעליותא ולכך נקט בדיקה כשיעור וסת שלא לטעות ששהתה יותר דאז לא מקרי הקינוח בדיקה אבל שם בדף י"ב דאמרו דמחייב לבעלה בחטאת שפיר פריך הש"ס דזה ודאי דאינה מחייבת בעלה חטאת רק בשיעור ווסת וזה לא מקרי רק קינוח ואם לא בדקה בשיעור הזה רק יותר מהשיעור לא מקרי בדיקה אף שמצאה דם אח"כ אין ראיה ומכל מקום הדברים דחוקים. ובגוף ראית הרשב"א היה נראה לפענ"ד דבר חדש דבאמת הא דבעי אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור ווסת כדי לחייב בעלה חטאת והדבר תמוה דכאן ע"כ מיירי שלא בשעת ווסתה דאם בשעת וסתה מה א"ל לא תבדוק כדי שלא יהא לבו נוקפו הא יש לומר דיפרוש ויהיה לבו נוקפו וע"כ שלא בשעת ווסתה וקשה הא הרמ"א סי' קפ"ה כתב ומקורו ממהר"ם מרוטנבורג ז"ל דבשלא שעת ווסתה א"צ כפרה לא הוא ולא היא וכבר נתקשה בזה הגאון החסיד מוהרז"ה זצ"ל בספרו שיעורי הרז"ה ובשו"ת נו"ב מהד"ת חלק יו"ד סי' צ"ו חמר להשיב בכל כחו ונדחק מאד ע"ש. והנה בחידושי להלכות נדה כתבתי הרבה דברים וכעת נראה דהנה עוד הקשה הנוב"י שם היאך אמר כדי לחייב בעלה באשם תלוי והא אנן קי"ל דבעי חתיכה משני חתיכות וא"כ לא שייך אשם תלוי כלל. אמנם נראה דהרי יש שני שיעורים חלוקים דכשיעור ווסת היא כדי לחייב בעלה חטאת ויותר משיעור זה אינו רק באשם תלוי כמבואר בנדה דף י"ד ולפ"ז כאן רצה ר"ז למבעי אם צריכה לבדוק עצמה בשיעור היותר קרוב ולא היה יכול לבאר השיעור היותר קרוב שאפשר ונקט לה בלשון הזה אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור ווסת כדי לחייב בעלה חטאת והיינו שהוא שם התואר אותו שיעור ווסת שמחייבת לבעלה חטאת לא שכעת תחייב לבעלה חטאת דכעת אנוסה היא רק באותו שיעור שמחייבת לבעלה חטאת ולכך אמר אח"כ אשה מהו שתבדוק עצמה כדי לחייב בעלה אשם תלוי היינו באותה שיעור שמחייבה לבעלה אשם תלוי וכעין דאמרו בדף סמ"ך כל שבעלה בחטאת או כל שבעלה באשם תלוי והיינו באותו שיעור ולזה שפיר פריך מי משכחת לה בדיקה בשיעור זה והיינו אף דגם קינוח מקרי בדיקה כיון דאתה רוצה לסמן השיעור היותר קרוב שמחייב בעלה בחטאת היאך אתה אומר לשון בדיקה שנוכל לטעות שהוא שיעור היותר רחוק אבל בעלמא גם קינוח הוה בדיקה ודו"ק:

7והנה זה רבות בשנים הקשיתי בהא דאמרו בסנהדרין דף כ"ב באותה שעה קנחה בת שבע בשלש עשרה מפות ופירש"י שבדקה עצמה בין תשמיש לתשמיש וע"ז הקשיתי לפי מה דקי"ל ביו"ד סי' קפ"ו דאשה שיש לה ווסת א"צ לבדוק בשעת תשמיש כדי שלא יהא לבו נוקפו ופורש ושיטת הרמב"ם דיש לה לבדוק היא שיטה בודדת וא"כ איך אמרו דקנחה בי"ג מפות והא א"צ בדיקה ומה גם שהיתה אשה זקינה ובחזקת מסולקת דמים דגם הרמב"ם אפשר דמודה בזה. וכעת אמרתי לפמ"ש הרשב"א בתה"ה דבדיקה מקרי מה שהוא בחורים וסדקים אבל מה שאינה בחורין וסדקים מקרי קינוח והביא ראיה ברורה מהא דאמרו בנדה דף י"א ומי משכחת בדיקה בשיעור ווסת והתניא וכו' הוה ווסת שאמרו לקינוח ולא לבדיקה הרי דזה מקרי קינוח ולא בדיקה ע"ש ולפ"ז יש לומר דניהו דאשה שיש לה ווסת א"צ בדיקה אבל קינוח צריכה ולפ"ז שפיר אמרו שקנחה בי"ג מפות. ובזה אני אומר שמה שהאריך בשו"ת נו"ב מהד"ק הנ"ל להביא ראיה מדברי הרמב"ם פ"ד מא"ב שבכל הלכות מהלכה י"ד עד הלכה י"ט הזכיר קינוח וקרי לה בדיקה הוא לפי ששם מיירי מאשה שיש לה ווסת ואפ"ה מצריך הרמב"ם בדיקה והוא בדיקה קלה שבאמת לכל הפוסקים א"צ לבדוק ואדרבא אסורה לה לבדוק לכך קרי לה קינוח שבאמת סגי בקינוח לבד אבל באשה שאין לה ווסת שצריכה בדיקה בחורין וסדקים או אף באשה שיש לה ווסת לספירת ז' נקיים וכדומה שלא סגי בלי בדיקת חורים וסדקים בזה צריכה בדיקה גמורה ולכך בפ"ו בזב בזה צריכה בדיקה גמורה ושפיר כתב הרמב"ם בדיקה ודו"ק:

8ובזה מיושב קושית הנו"ב מהך דאמרו בסנהדרין שקנחה בי"ג מפות והרי אחר תשמיש דלא מהומה לביתה צריכה בדיקה גמורה ואפ"ה קרי ליה קינוח. ולפמ"ש אתי שפיר דשם מיירי באשה שיש לה ווסת ובפרט שהיתה מסולקת דמים פשיטא שסגי בקינוח ולשון הש"ס מדוקדק היטב והראב"ד שהשיג על הרמב"ם הוא אזיל לשיטתו דדעתו דכל בדיקות ואף בספירת ז' נקיים סגי בקינוח וא"כ שפיר השיג על הרמב"ם אבל לדידן שפיר יש לומר דהרמב"ם אינו מחולק עם הפוסקים רק דקינוח עכ"פ בעי ולא שייך בזה לבו נוקפו דאינה בודקת היטב ולא יהיה לבו נוקפו ודו"ק ועיין תוס' נדה דף וא"ו ע"א ד"ה בשבדקה דמבואר כשיטת רשב"א ודו"ק:

9והנה במ"ש יש לי ישוב על מ"ש בשו"ת הרא"ש והמרדכי והוקבע הדברים להלכה בהגהת רמ"א סוף סי' קפ"ה דבשלא בשעת ווסתה אם מצאה דם א"צ כפרה לא הוא ולא היא והקשה בשיעורי הרז"ה מהא דקאמר בנדה דף י"ב מהו שתבדוק עצמה כשיעור ווסת כדי לחייב בעלה חטאת וכו' לא תבדוק וכו' דאם כן לבו נוקפו ופורש והרי שם ע"כ מיירי שלא בשעת ווסתה דאי בסמוך לווסתה מחויב לפרוש ועכ"פ מותר לבדוק וא"כ היאך אפשר לחייב בעלה חטאת וכבר כתבתי בזה כמה דברים. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הא דא"צ כפרה לפענ"ד הוא כמ"ש התוס' בשבת דף ד' דמה שנמנע מלרדות מפני שחז"ל מנעהו זה חשוב אונס ואינו חייב סקילה ולפי זה כל שאמרו דא"צ לבדוק ואסרו לבדוק כדי שלא יהא לבו נוקפו א"כ עושה עפ"י תיקון חז"ל ונמנע מצד גזירת חז"ל זה חשוב אונס וא"כ זהו כשחז"ל אמרו שלא יבדוק אבל בס"ד שפיר מבעיא ליה לחייב בעלה בחטאת דלא מקרי אנוס כל שהיתה רשאית לבדוק ובשו"ת נו"ב מהד"ב חלק יו"ד סי' צ"ו כתב ג"כ כן אלא שלא הביא דברי התוס' הנ"ל והיה לו לדרוש מרגניתא ונדחק שם ע"ש ודו"ק. איברא דלפ"ז לשיטת הרמב"ם דצריכה בדיקה לאחר תשמיש באמת תהיה חייבת חטאת הוא והיא והרמ"א לשיטתו דפסק בסי' קפ"ו כדעה הראשונה דלא כרמב"ם. עוד נראה לי בישוב קושית השיעורי רז"ה דהנה באמת צריך ביאור מה קאמר כדי לחייב בעלה חטאת ולא קאמר כדי לחייב חטאת דגם היא חייבת חטאת וכבר האריך בזה בשו"ת נו"ב שם ולפענ"ד נראה דהנה בב"ק דף ל"ב אמרו דהיא לא קעבדה מעשה רק דהנאה לתרוייהו אית להו ופירשו התוס' דעי"ז חייבת דהנאה חשיבא מעשה ולפ"ז זהו כשהיא באיסור בעריות התורה חשבה הנאה למעשה אבל כל שבא על אשתו הכשרה פשיטא דלגבי דידה לא חייבת ולא חשיב הנאה המותרת מעשה ולכך לא בעי רק לגבי דידיה דהבעל עשה מעשה ואף שתחלת המעשה היה בהיתר כבר ביאר המלמ"ל דכל שהיה בתחלת המעשה היתר גמור ל"ח סוף המעשה כלאו שיש בו מעשה ע"ש א"כ יש לומר דלהס"ד דצריכה לבדוק א"כ לא הוה היתר שפיר חייב על סוף המעשה כשנודע אח"כ שעשה איסור אבל לפי המסקנא דא"צ לבדוק ואסור לה לבדוק שוב שפיר פסקו דא"צ כפרה לא היא ולא הוא ודו"ק: