שואל ומשיב מהדורא תליתאה א:שלה
שואל ומשיב מהדורא תליתאה · Shoel uMeshiv Mahadura III 1:335
Open in the reader →1ענין צביעה ועיבוד באוכלין:
2הנה בשו"ת זקני החכם צבי ז"ל סי' צ"ב חידש דלכך לא כתב הרמב"ם דשוחט חייב משום צובע כמ"ש רב משום דאין צביעה באוכלין ורב ס"ל כיון דאסור באכילה שייך צביעה. ולא זכיתי להבין דברי קדשו דניהו דאסור באכילה מכל מקום שם אוכל עליו ורק אריה דאיסורא רבוע עליו ואטו אם ימלח חלבים ונבילה לא יהיה חייב משום מעבד. והנה באמת המלמ"ל פי"א דשבת הלכה ה' כתב דלכך אצטריך תמלח אפילו בשבת אף דאין עבוד באוכלין משום דקרבן תמיד דמוסף דהיה כליל ואינו נאכל לא שייך אוכל ומצאתי בשעה"מ פ"ב מהלכות יו"ט ה"ד שתמה על השיטה שהביא המלמ"ל הנ"ל דלמה צביעה יאסור אטו פקע שם אוכל מיניה יעו"ש. אמנם אף אם נקבל דברי השיטה הנ"ל כיון דלגבוה סליק וניהו דרחמנא אחשביה אכילת גבוה אכילה אבל מכל מקום נפיק מתורת אוכל אך זה שם אבל דברי הח"ץ ודאי לא נהירא דהא מעשה שבת מותר באכילה וניהו דאסור ליומא מכל מקום לאחרים מותר לר"מ ולר"י עכ"פ בשוגג וא"כ מי הפקיע שם אוכל מיניה. וגם תימה על הח"ץ דלהס"ד דרב לא אסר משום נטילת נשמה א"כ לא שייך צביעה דהא הוה אוכל ממש וא"כ למה יאסר לרב משום צובע וע"כ דבריו תמוהים לפענ"ד. אך לפענ"ד נראה דלק"מ דלרב דאמר דניחא ליה דלתווסי כי היכא דלזבני מיניה בשרא א"כ מה נ"מ אם הוא באוכל או בעור וכדומה הא מכל מקום יש היכר דיזבני מיניה בשרא וא"כ למה יתחייב משום צובע והרי גם במעבד ומולח לאורחא חייב משום מעבד מטעם דרוצה שיתקיים מכ"ש כאן דהצביעה לא הוא בשביל האוכל רק שיהי' קונין ממנו בשר וז"ב כשמש. ולפ"ז יש לומר דלכך לא הביא הרמב"ם הך דצובע דהא באמת רב הוא דחידש דניחא ליה דליתווסי והיינו משום דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל הרמב"ם דדעתו בפרק א' מהלכות שבת דחייב מלאכה שא"צ לגופה א"כ א"צ לומר דניחא ליה דליתווסי בשרא וא"כ שוב לא שייך צביעה באוכלין וכמ"ש הח"ץ ז"ל וז"ב. ובזה מיושב קושיא המפורסמת בהא דאמרו בביצה השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה ואמרו דלב"ה שייך מתוך והקשו הם דלא שייך מתוך דבאמת שייך משום צביעה ובעולה דכליל שייך צביעה ומתוך לא שייך דכל שהוא לצורך הדיוט שוב לא שייך כלל צביעה באוכלין ולא הותר כלל וכבר כתבתי בזה בתשובה הרבה דברים. ולפמ"ש אתי שפיר דהרי אם היה ניחא ליה בצביעה הלז לצורך איזה דבר שוב היה שייך צביעה והיה מותר לצורך אוכל נפש ושוב שייך מתוך ודו"ק היטב. ודרך אגב אכתוב מה שהשבתי להרב החריף מוה' שמחה בינים איגר בהגאון מוה' עקיבא איגר ז"ל על מ"ש אביו הגאון על דברת תשובת הרמ"ע מפאנו סי' קי"ב הובא במג"א סי' רמ"ו במ"ש דבהמה מחצה של ישראל ומחצה של גוי אי שרי לחלוב בשבת והשיב דחולב חייב משום מפרק דהוה מלאכה בגופה דבהמה וע"ז תמה אביו ז"ל דניהו דאדם עושה מלאכה בבהמה אבל מה שביתת בהמתו שייך בזה דהא הבהמה אינה עושית מלאכה והוה כמו עורות לעבדן דאף לב"ש לא שייך משום שביתת כלים דאינו עושה מעשה בגופה ומעלתו הוסיף דכן מצא בהגהמ"ר פכ"א דשבת שהביא כן בשם הירושלמי פ"ק דע"ז ע"ש ואני תמה על עצמו דלמה הסבו דברי הרמ"מ לכוונה אחרת משום שביתת בהמתו ודברי הרמ"ע פשוטים דרצה לאסור אף להניח לחלוב ע"י עכו"ם משום דמפרק הוה מלאכה גמורה ואסור אף על ידי עכו"ם והיינו דכתב דעושה מעשה בגופה של הבהמה משום דישה בגידולי קרקע וכפשטת לשון הש"ס בשבת דף צ"ה. ובאמת שדברי הרמ"ע תמוהים מטעם אחר דאנן לא קי"ל כן דזה דוקא לרבי יהודה דס"ל דיש דישה אף שלא בגידולי קרקע כמ"ש התוס' בשבת צ"ה ובדף ע"ג ע"ב ד"ה מפרק אבל לדידן דקי"ל כרבנן אינו רק מפרק כלאחר יד ואינו רק משום שבות ובבהמתו לא גזר כמ"ש המג"א סי' ש"ה ולזה רמז המג"א לדעתי במ"ש על דברת הרמ"ע וצ"ע והיינו דלא קי"ל כן ואין אתי לא המג"א ומפרשיו וגם צ"ע על הרמ"ע דהא כיון שמחצה של גוי נימא דאדעתא דנפשיה קעביד ושרי וצ"ע ומ"ש מעלתו על דברת הגהמ"ר דרצה לאסור משום עבודה והביא מהך דפרק ראשית הגז ותמה מעלתו דלא מצא כן הנה כוונתו לריש הפרק דאמר דאסור משום דכחשו ומשמע דהוה עבודה וממילא בחלב ג"כ אסור משום דכחשו בעת ההיא והוה עבודה וגם נראה כיון דהוה דישה בגידולי קרקע עכ"פ בדרבנן וא"כ הבהמה בעצמה מסייע ג"כ להוציא חלבה דבע"ח נושא את עצמו וחשיב עבודה כן נראה לפענ"ד פשוט. ודברי תשובת הגאונים שהביא הגהמ"ר שכתב דחולב חייב משום מפרק רק משום הבהמה התירו צ"ע דאם הוה איסור תורה לא התירו משום צער בעלי חיים ומה שהביא הגהמ"ר קושית הירושלמי דבבהמה דקה נמי חייב משום גוזז וחולב צריך לומר דמקשה אליבא דרבי יהודה דס"ל יש דישה שלא בגידולי קרקע אבל לדידן ליכא חיוב דאורייתא בחולב וצ"ע. אבל אח"כ ראיתי בהה"מ ומבואר בהדיא דחייב אף לדידן. והנה בעש"ק פ' לך שנת תרכ"ד מצאתי בתוס' רי"ד על שבת שנדפס מחדש שהקשה על רב דאמר בשבת דף ע"ה משום צובע והא אין צביעה באוכלין וכמו דאין דישה אלא בגידולי קרקע וכתב דשאני גידולי קרקע דאפשר דחשיבי ושאני בין הנך למטלטלי ואין דישה במטלטלי אבל בצביעה דשייך במטלטלי אין חילוק בין מטלטלי למטלטלי וכמו במעבד דשייך באוכלין ע"ש ובאמת שמה שמסיים לענין עיבוד באמת אנן קי"ל כרבא דאין עיבוד באוכלין וצריך לומר דקאי לרבה בר ר"ה דס"ל דיש עיבוד באוכלין וה"ה דשייך צביעה באוכלין ובזה נחלקו רב ושמואל ודו"ק. והנה בהא דאמר רב דחייב משום צובע ופירש הטעם דניחא ליה דליתווסא בית השחיטה דמא כי היכי דלחזי אינשי ולזבני מיניה. ולכאורה תמוה דאם נימא דהתראת ספק לא שמה התראה קשה דהא כיון דיוכל להיות אף בששחט ולא יצא דם כמבואר במשנה בחולין דף ל"ה ואל תשיבני מדברי הט"ז ביו"ד סי' ס"ט ס"ק י"ז דהא עכ"פ בשעת שחיטה לא יצא דם ולא ידעו כלל העולם מה שיוצא דרך איברים וא"כ שוב הוה ליה התראת ספק והתראה צריך להתרות בו בעת שבא לשחוט ואולי לא יצא הדם ואיך יתחייב משום צובע. והנראה בזה דהנה נסתפקתי למ"ד התראת ספק לא שמיה התראה איך הדין אם יש לפניו באיזה דבר שני איסורים ועל אחד הוה התראת ודאי מהו שיתחייב משום הלאו השני אף דהוה התראת ספק. ולפענ"ד נראה דחייב. והטעם נראה לי דכל הטעם דהתראת ספק הוא משום שלא יוכל לומר שוגג הייתי ואילו הייתי יודע שיהיה איסור לא הייתי עושה ומטעם זה כתבו התוס' בפסחים דף ס"ג דבעי שיהיה להמותרה ספק ולפ"ז כאן שעכ"פ על נטילת נשמה חייב והוה התראת ודאי וא"כ שוב כל שראינו עובר על לאו זה אף על צובע חייב אף דהוה התראת ספק וכעין זה מבואר ברדב"ז הובא במלמ"ל פ"ו מהלכות גירושין הל' ח"י ומ"ש הוא בעצמו דכל שע"י מעשה אחת נצמח שני איסורים אמרינן מגו דלא חש ע"ז לא יחוש גם על איסור אחר וא"כ לא שייך התראת ספק וז"ב והוא דבר חדש. ובהס"ד דפריך משום צובע אין משום נטילת נשמה לא אפשר דבאמת קשה להמקשן דא"כ יהיה התראת ספק א"ו דס"ל התראת ספק שמיה התראה וגם לשיטת הח"ץ יש ליישב דלהס"ד באמת מקשה דאיך שייך צביעה אם אינו אסור משום נטילת נשמה שוב הוה צביעה באוכלין ועכ"פ מ"ש נכון. ולפ"ז מיושב היטב הקושיא המפורסמת הנ"ל דביו"ט דל"ש נטילת נשמה שוב לא חייב משום צובע דהו"ל התראת ספק וכמ"ש ודו"ק היטב. ובאמת בלא"ה נראה לפענ"ד דל"ק דבשוחט עולת נדבה לא שייך דניחא ליה דלזבני מיניה דהא שחטו לשם עולה ולא יזבנו מיניה וז"ב ופשוט וגם דהא מצביע העור ובזה ודאי שייך צביעה דרק באוכל לא שייך צביעה וגם דברי הח"ץ תמוהין בזה ודו"ק. והנה רש"י פירש דחייב אף משום צובע ונ"מ דחייב שתים וקשה לי טובא דמה נ"מ במיתה ולא שייך לחייב שתים ועיין מלמ"ל פ"ב מהלכות ביאת מקדש ה"ב שהאריך בענין זה ושם כתב דשייך במיתה בידי שמים דחייב מלקות אבל במיתת ב"ד לא שייך זאת. ובזה שוב מיושב מה שהקשיתי דהו"ל התראת ספק דהא קאי לענין קרבן בשוגג ודו"ק. מיהו עדיין קשה דא"כ דקאי רק על קרבן בשוגג א"כ לא שייך דניחא ליה דלזבין אינשי בישרא הא הוא קאי בשוגג ודלמא לא ניחא ליה כלל בזה וגם הא נפשו של אדם חותה מן האיסור ובשוגג פטור אף שאכל איסור כמבואר בחו"מ וביו"ד סי' קי"ט מכ"ש דלא שייך דניחא ליה בזה וצ"ע בזה. שבתי וראיתי הנ"מ לענין אם עשה במזיד בלי עדים והתראה דחייב כרת וחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתם א"כ נ"מ דצריך ללקות שתים וגם לפמ"ש הרמב"ם פ"ג מא"ב הלכה י"ב יש נ"מ דהוה כעובר עבירות הרבה. איברא דקשה טובא לרב דאמר אף משום צובע א"כ הא דקתני אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי ומשני דאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת וקשה לרב יתחייב ארבעים ממש דהא בשחיטה יש משום נטילת נשמה וצובע ובשוגג ודאי חייב שתים והיא קושיא נפלאה ונראה דלפמ"ש התוס' יו"ט דאם שוחט לעצמו ולא למכור לא הוה צובע וא"כ בכה"ג מיירי המתניתין וז"ב. ובזה הבינותי דברי התוס' שכתבו בד"ה שוחט משום מאי מחייב דקאי על שוחט דעלמא דבמתניתין אינו חייב רק משום נטילת נשמה דהרי תני הצובע בפ"ע והוא תמוה כמ"ש בשושנים לדוד דאכתי נוכל לומר דשוחט חייב משום צובע ג"כ וצובע בפ"ע הוא גם כן חייב ולפמ"ש אתי שפיר דבמשנה דקתני ארבעים חסר אחת ע"כ לא מיירי באופן דחייב משום צובע וכמ"ש ודו"ק. מיהו בגוף קושייתי אפשר לומר ע"ד הפלפול דלעיל פריך דידע לה במאי ומשני דידע לה בתחומין והנה זה לדידן דשוחט אינו חייב רק משום נטילת נשמה אבל לרב יכול לומר דידע לה בחד מהנך דשוחט חייב משום נטילת נשמה או משום צובע בלבד וא"כ ע"ז אינו חייב רק ארבעים חסר אחת ודו"ק ועיין ריש פרק שמנה שרצים גבי החובל בהן חייב דרש"י פירש שני פירושים או משום נטילת נשמה או משום צובע וקשה דא"כ משכחת לה ארבעים ממש וצריך לומר כמ"ש. מיהו דברי רש"י שם בלא"ה צ"ע והאריך בזה ש"ב הגאון מוהר"ז מרגליות ז"ל מבראד בשו"ת בית אפרים חלק או"ח ע"ש באריכות גדול. איברא דלפי שיטת הר"ן בסוף ע"ז דאף דאין עיבוד באוכלין מכל מקום אית ביה משום מבשל וא"כ קשה כל דהתורה התירה למלוח ואית ביה משום מבשל ואפילו הכי התירה התורה וא"כ למה לא הותר לבשל ואמאי אכלו אותה מבערב חי והא היו יכולין למלחה ולבשלה ומה גם דאין בישול אחר בישול. ובאמת לפמ"ש בהגהות על משניות שנדפסו בברלין דדוקא בעי לאורחא חייב משום מבשל להר"ן ל"ק אבל חדת היא לי. וראיתי בצל"ח ריש פרק כיצד צולין ובנודע ביהודה מהד"ב חלק או"ח סי' כ"ג שחידש דלא שייך בישול בשבת דאינו תולדת אור אבל דבריו סותרים למ"ש בחלק יו"ד סי' מ"ג יעו"ש וברמב"ן והר"ן סוף ע"ז מבואר דס"ל דשייך בישול אפילו במה שאינו תולדת אור כל שדרך לבשל כך ע"ש. מיהו גם מדבריהם נראה דדוקא בבעי לאורחא ע"ש ועיין בנודע ביהודה בחלק יו"ד שם ועכ"פ אם נימא דתמלח אפילו בשבת גם בחלק הכהנים נאמר ל"ק קושית התוי"ט. דהא יכולין למלחו בשבת ולזה אצטריך קרא דאפילו חלק הכהנים היה צריך למלוח ומותר בשבת. אך התוס' י"ט אינו משועבד לזה ופשטת הענין אינו משמע דהותר חלק הכהנים למלוח ועיין בשעה"מ פ"ח מחמץ הלכה כ"ד שכתב בהדיא דבמליחה לא חיישינן משום מבשל בשבת מן התורה דהא אינו בישול דאינו מתולדת האור והוא כדברי הצל"ח וכבר רמזתי כ"ז בהגהותי על הנוב"י חלק או"ח סי' כ"ג הנ"ל יעו"ש ועיין בשער המלך פ"ב מהלכות יו"ט ה"ד שהביא בשם ספר רב יוסף שכתב דאיצטריך תמלח אפילו בשבת דלא נימא דהוה כמבעיר בשבת יעו"ש ומבעיר לא שייך לענין בישול ועיין ברמב"ם בפי"ב משבת הלכה א' ובהה"מ ובכ"מ. ובגוף קושית המלמ"ל דלמה לי קרא דתמלח אפילו בשבת הא אין עיבוד באוכלין אמר הרב הנ"ל דשפיר איצטריך כיון דאחשביה קרא דצריך מליחה הוה מלאכה וכעין שכתב רש"י לענין שריפת קדשים דאף דאין שורפין ומשביתו בכל דבר מכל מקום כל דהתורה אחשביה לשריפתו אסור בכל דבר וה"ה כאן כל דצריך למלוח חשיב מליחה מלאכה. אמנם לפענ"ד ז"א דשאני התם דצריך להשביתו וכל מה שמשבית הוה מלאכה כיון דהתורה אמרה באש תשרף אבל כאן מה דצריך מליחה הוא להוציא דם א"כ לא שייך לחשבו מלאכה שיהיה בכלל עיבוד אף דאין עיבוד באוכלין ומה ענין זה לזה. ובזה יש ליישב קושית הפ"י בפסחים דף ד' דשפיר כתב רש"י דאם השבתה בכל דבר היה יכול לפררו ולא שייך לומר דהתורה אחשביה למלאכה דשם מה דהצריכה תורה הבערה הוא משום איסור חמץ וכל שמשביתו בכל דבר מה ענין מלאכה לזה ושאני שריפת קדשים דעיקר הקפדה שלא יהיו הקדשים בעולם וכל ששורפו או משביתו בכל דבר עושה הפעולה לענין שריפת קדשים אבל כאן ההשבתה בכל דבר הוא בשביל איסור חמץ ומה ענין לחשבו מלאכה לענין שריפה ביו"ט וז"ב לפענ"ד. ועכ"פ בכאן בודאי נכון דהמליחה להוציא דם לא מחשיב מלאכה לענין עיבוד. ועכ"פ הרווחנו בזה ליישב קושית השעה"מ בהלכות יו"ט פ"ב הנ"ל דהקשה דלענין קדשים סגי במליחת צלי בלבד והרי מליחת צלי לא מחשב עיבוד ואכתי קשה למה לי קרא דתמלח. ולפמ"ש אתי שפיר דכאן דעכ"פ בעי מליחה לצלי שפיר אחשביה לאותה מליחה אף דאינו רק מליחת צלי מכל מקום התורה אחשביה ונקרא מליחה לענין עבוד כמו אם היה מליחה לקדירה ואף דלפמ"ש גם בזה יש לחלק מכל מקום נראה לי דהדבר נכון וצ"ע בזה. שוב אשוב למ"ש למעלה בשם הרב הנ"ל ליישב קושית התוסיו"ט משום דתמלח אתי לחלק הכהנים דצריך מליחה ומותר אפילו בשבת. ולפענ"ד אף דמותר למלוח חלק הכהנים היינו אגב דבעי למלוח חלק גבוה התירה התורה למלוח חלק הכהנים אבל ביוה"כ שחלק גבוה עשו ביוה"כ וחלק הכהנים נשאר לערב מאן לימא לן דהותר חלק הכהנים לבדו וזה נכון לפענ"ד ודו"ק היטב. והנה במ"ש הח"ץ ז"ל דלכך לא ס"ל משום צובע דאין צביעה באוכלין הנה בשנת תרכ"ח בש"ק במדבר יום המיוחס ראיתי ביראים מצוה קי"ב וכן הובא במג"א סי' ש"כ דמה דאמרו דאשה לא תעבור סרק על פניה משום צביעה הוא משום דדרכה בכך ולפ"ז כיון דניחא ליה דלתווסא דמא הוה כמו שדרכו בכך ושייך צביעה. ובזה פירשתי מה שאמר רב מסתפינא דלא לחכו עליה צובע במאי ניחא ליה והקשו כלם דהא ר"מ מחייב אף דלא ניחא ליה והוה מלאכה שאינו צריך לגופה אפ"ה מחייב ואטו מאן דס"ל כר"מ מחכו עליה. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דלא ניחא ליה שוב אין צביעה באוכלין ולכך אמר דניחא ליה דליתווסא דמא כי היכי דלזבני מידיה והוה כדרכו בכך ומצאתי בספר תוספת שבת סי' ש"כ ס"ק מ"א דכתב כך ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דבאמת אם היה ניחא ליה היה אסור אף בצביעה ועכ"פ ניחא מה דפירשו התוס' דאשוחט דעלמא פריך והיינו דשוחט שהוא טבח דניחא ליה הוה כדרכו בכך ודו"ק. והנה הפ"י הקשה בהא דאמרו לב"ה מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והקשה הא באמת בכל שוחט בשבת שייך משום מפרק רק דא"צ לדם כמ"ש הה"מ פ"ח מהלכות שבת ולפ"ז בקרבן שצריך לדם שוב שייך משום מפרק ומפרק תולדה דדש ולשיטת הירושלמי מדישה ואילך שרי ע"ש וכבר כתבתי בזה הרבה וכעת נראה לי דבר חדש דהנה במ"ש התוס' בביצה דף י"ב בד"ה כיון שהותרה הבערה לצורך הקשו מה צורך המבשל גיד דאסור הוא וכתב דכיון דהיה בדעתו של זה לאכלו היינו צורך יו"ט ובאמת בתוספות בפסחים דף ע"ג ד"ה לדברי הקשו כיון דס"ד דליכא תיקון כלל יקשה גם לר"ש למה חייב הא מלאכה שא"צ לגופה היא ופטור ותמה המג"ש דהא לדעתו היה לו צורך וכמו במבשל גיד ואינו לפני כעת. אמנם נראה דיש לחלק דבמבשל גיד הוא שבישל כל שהוא מבשל וחושב לאכול מקרי צורך לדידיה אבל שם בשחטו שלא לאוכליו א"כ ניהו דהוא רצה לאכול אבל אחרים לא יאכלו כיון שהיה שלא לאכליו ופסול הק"פ והכהנים לא יזרקו שוב הוה מלאכה שא"צ לגופה ומה יועיל דעתו כל שצריך לאחרים שיעשו ויאכלו והמה לא ירצו וז"ב כשמש ולפ"ז גם כאן מה צורך לדם שהרי כל ששחט לשם קרבן וכל שאתה מחייבו משום מפרק שוב ארבעים בכתפיה וכשר וכדאמרו במנחות דף פ"א ועיין בתוס' ריש חולין וא"כ שוב לא יזרקו הדם וניהו דההוא חשב שיזרקו מכל מקום הכהנים לא יזרקו אם הוה מלאכה שא"צ לגופה ופטור ושוב שייך מתוך ודו"ק: