שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג:קל

1בענין חצי שיעור.

2ע"ד מ"ש בשם הפרמ"ג להסתפק בח"ש דאסור משום דחזי לאצטרופי אם הפירוש הוא שראוי הוא בשעת מעשה להצטרף ויהיה שיעור שלם לכך חשוב גם הח"ש או דלמא דהפירוש הוא דחזי לאצטרופי שיאכל אחר כך בכדי אכילת פרס ויצטרף לשיעור הנה בחידושי פלפלתי בזה. וכעת שדפקת על דלתי בית מדרשי בראשית ההשקפה אמרתי ראיה להפירוש הראשון דהרי בהא דקי"ל בסי' שנ"ט בחו"מ דח"ש אסור לגזול דהיינו כ"ש אף פחות משו"פ כתב הסמ"ע שם בשם הה"מ דהוא כמו שאר איסורין דח"ש אסור והנה ח"ש דאסור הוא משום דחזי לאצטרופי ואם נימא דהפירוש הוא שראוי להצטרף אח"כ ויהיה שיעור שלם יקשה דהרי פחות משו"פ מחלו ישראל כדאמרו בסנהדרין דף נ"ז ודף נ"ט וכ"כ התוס' בעירובין דף ס"ב ובע"ז דף ע"ב וכיון שכן היאך יצטרף הא כל שעבר שעת הגזילה של החצי פרוטה הי' מוחל לו ואיך יצטרף אח"כ וע"כ דהפירוש הוא שראוי בשעת מעשה להצטרף והנה לכאורה היה קשה לי בהא דקאמר בב"ק דף ק"ה גבי מחל לו על הקרן חוץ מפחות משוה פרוטה דאין צריך להוליך אחריו דל"ש אלא שאין הגזילה קיימת אבל הגזילה קיימת לא מאי טעמא חיישינן שמא תתיקר וקשה הא כיון דפחות משוה פרוטה מחיל ישראל אם כן אף כשתתיקר למה ניחוש לה הא מחל לו ואין לאחר המחילה כלום וראיתי בסמ"ע סי' שס"ג שכתב בס"ק ז' דלכך יבא הנגזל ויטול אף דהוא פחות משוה פרוטה מכל מקום בר השבה הוא כיון דהיה מתחלה גזל הרבה ולא החזיר כלה א"נ דגם פחות משו"פ אסור לגזול אלא שאין הב"ד נזקקין והנה לפמ"ש בראשונה היה מקום ליישב דשאני התם שגזלו הרבה רק שמחל לו אבל אכתי יקשה דאם מחל לו כלו רק הפחות משו"פ וא"כ ניהו דבשעת מעשה לא מחל לו מ"מ הא בתר הכי בודאי מחל לו דפחות משו"פ מחלי אינשי ובפרט שכבר מחל לו כלו וא"כ למה יצטרך לחזור ולהשיבו לל"ק וגם לל"ב עכ"פ חייב בהשבה והא ל"ש הטעם דח"ש דל"ח לאצטרופי וכמ"ש.

3ועכ"פ במ"ש יש ליישב קושית התוס' דף ק"ד שהקשו דלמה תני פחות משו"פ הא מדקתני רישא הגוזל שו"פ משמע הא פחות לא ולפמ"ש אתי שפיר דהיכא דמתחלה לא הוה רק פחות משו"פ פשיטא דל"צ לחזור אחריו דמחל לו אלא אף במחל לו כל הקרן לבד מפחות משו"פ הו"א כיון דלא מחל לו בעת ההוא חזינן דלא רצה למחול לו א"כ יצטרך לחזור אחריו קמ"ל דלא וכעין מ"ש הסמ"ע לחלק לענין מה שצריך השבה. אמנם בגוף הדבר נראה לפענ"ד דבר חדש דאטו מי כתיב בקרא דפחות משו"פ מחיל ישראל רק דמסברא ידעינן לה דישראל רחמנים הם בטבע ונדיבים ומוותרים פחות משו"פ אבל זה כשאינו רק פחות משו"פ בלבד הא אילו ידע שיגזול אח"כ עוד פחות משו"פ ויוכל להצטרף לחשבון גדול בודאי לא מחל לו גם השו"פ הראשונה דהא בצירוף הוא דבר חשוב והוה פרוטה והוה כמחילה בטעות ונקרא גזל וחייב להחזיר כנלפענ"ד. ובזה מיושב מה שהקשה בשערי משפט סי' וא"ו בהא דמבואר בשבועות דף ל"ח דפרוטה מכלם מצטרפים וכן קי"ל והיאך יוכלו להצטרף הא על פחות משו"פ מחלי ישראל ואיך מצטרף אח"כ ולפמ"ש א"ש דאח"כ מצטרף ונקרא מחילה בטעות.

4איברא דלפ"ז צריך להבין בהא דאמרו שם גבי גזל שלש אגודות והחזיר שתים דאף שגזילה אין כאן מצות השבה אין כאן ואכתי כיון דפחות משו"פ הוא מחלי. ואולי כיון דתחלה הי' שו"פ ממילא לא מחיל וגם אח"כ כשהחזיר לא מחל דכיון שראה שמחל וידע שמצות השבה אין כאן א"כ למה ימחול הא יחזיר כדי לקיים מצות השבה ועיין בהרא"ש שם מ"ש בשם הרמ"ה דמדמה לה לב"ד שנזקקו לשו"פ שגומרין אף לפחות ועיין בסי' וא"ו שהרא"ש לא פסק כן וצ"ע שכאן הביא בשם הרמ"ה כהרמב"ם שוב מצאתי בב"ח סי' וא"ו שהעיר בזה עכ"פ הדבר נכון כמ"ש. ובלא"ה י"ל דבגזל לא אכפת לן במה שמחל דכבר כתב הח"ץ ז"ל סי' פ"ו דח"ש דאסור הוא משום דאחשביה וא"כ שייך גם בח"ש הטעם דאחשביה מטעם דגזלו ע"כ אחשביה.

5ובזה הנה מקום אתי ליישב קושית המהרש"א בב"מ דף ס"א במ"ש התוס' דלכך לא מוקי לה בגזל דהו"ל לאו הניתק לעשה והקשה המהרש"א דגם כובש שכר שכיר הו"ל לאו הניתק לעשה ולפמ"ש אתי שפיר דמשכחת לה בכה"ג דכבש שכר שכיר דהיינו דשכרו היה שלש אגודות ונתן לו שתים ואחת לא נתן לו וא"כ אף שגזילה אין כאן השבה אין כאן וכיון שכן שוב לא הו"ל לאו הניתק לעשה ונמצא שפיר לוקה דבתחלה נתחייב לתת לו שכרו וכשכבש אחת כיון שא"צ להשיב דהוה פחות משו"פ א"כ מחל לו א"כ מה שנותן לו אח"כ מתנה בעלמא הוא דנתן לו משא"כ בגזילה שפיר איתא בהשבה דח"ש אסור משום דאחשבי' ושפיר אחשביה מדגזלו אבל מה שכובש שכר שכיר ולא נתן לו זה לא שייך מעשה וכמ"ש הח"ץ שם לענין ביעור דמה שלא ביער הח"ש זה לא נקרא אחשביה דאדרבא בשביל דלא אחשביה לכך לא ביערו וה"ה כאן לענין כובש שכר שכיר משא"כ בגזילה דמה שגזל השלישית ע"כ דאחשביה וא"כ כיון דשייך אחשביה שוב אסור אף שמחל לו וצריך לקיים השבה והו"ל לאו הניתק לעשה וכעין זה שמעתי מפי אבי מורי הרב הגאון נ"י דבכובש שכר שכיר לא שייך אחשביה ומטעם הנ"ל אבל לא ידעתי על מה אמר זאת כי קטן הייתי באותו פרק ודו"ק.

6עכ"פ אין הכרע לספיקו של הפרמ"ג. מיהו בלא"ה י"ל ראיה להפירוש הראשון דאל"כ בסוף יוה"כ או סוף יום השביעי בחמץ יהיה מותר ח"ש דל"ש חזי לאצטרופי דאח"כ לא יהיה פסח ויוה"כ וע"כ כיון דבעת ההוא ראוי שיאכל השיעור כלו ודו"ק

7והנה לכאורה יש להביא ראיה להפירוש הראשון מהא דאמרו בשבת דף ע"ד וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ופירש"י משום דח"ש אסור מה"ת וקשה אם נימא דהפירוש הוא דחזי לאצטרופי אח"כ כשיעשה עוד חצי שיעור אח"כ יהיה שיעור שלם יקשה הא קי"ל כרבנן בשבת דף ק"ה דהכותב שתי אותיות בשתי העלמות דחכמים פוטרין ומטעם דיש ידיעה לחצי שיעור וא"כ לא יצטרף אח"כ לכשיעור ול"מ לפירש"י דאף שלא ידע רק שראוי לדעת פטור דודאי קשה דלא חזי לאצטרופי אלא אף לפירוש התוס' דמיירי בנודע לו וכן נראה שפירש הרמב"ם פ"ו משגגות ה"ח עכ"פ יקשה דל"ש חזי לאצטרופי דשמא יודע לו בנתים ומסתמא יודע לו ולמה יהיה אסור ח"ש וע"כ דהפירוש הוא שחזי לאצטרופי בשעת המעשה והיא ראיה נפלאה. מיהו יש לדחות דניהו דאינו חייב חטאת אבל מ"מ מיתה חייב כשכתב במזיד ח"ש שחרית וח"ש ערבית וא"כ שוב ח"ש אסור דאינו תלוי בחיוב חטאת רק בחיוב מיתה ומלקות. ועכ"פ מיושב בזה הא דמקשה וכי מותר לאפות פחות מכשיעור והדבר תמוה דהיאך יעלה על הדעת שיהי' מותר ח"ש ועיין תוס' שנדחקו ובמ"א הארכתי עפמ"ש בשו"ת אא"ז הח"ץ דח"ש מותר במלאכת שבת ובכל דבר שאינו איסור אכילה. אך באמת הקשה עליו המגיה במלמ"ל פח"י משבת מכאן וישבתי דבריו שם. אבל לפמ"ש א"ש דכיון דיש ידיעה לח"ש הי' ס"ד יהיה מותר ח"ש דל"ש חזי לאצטרופי וע"ז חידש לו דחזי לאצטרופי בשעת מעשה או דמקשה לר"ג דס"ל אין ידיעה לח"ש וכדמוקי רב הונא בדף ע"א ברייתא כר"ג אמנם באמת בלא"ה יש ראיה דאל"כ היאך שייך ידיעה בח"ש לרבנן דמה נודע לו כיון דהיתר גמור הוא ולא שייך ידיעה רק שנודע לו שעשה איסור אבל בחצי שיעור לא עשה איסור. ואולי יש לומר להיפך דאדרבא כיון דהיתר הוא לכך ל"ש שיצטרף.

8ובלא"ה יש לומר כיון דכל ההיתר הוא נצמח ממה שאינו מצטרף ואם הי' מצטרף שוב הי' אסור משום דחצי לאצטרופי וא"כ שייך ידיעה לחצי שיעור דאם לא נימא דידיעה מחלק שוב הי' אסור ודו"ק. ובאמת קשה לי דאמאי צריך לאוקמא בדף ע"א כר"ג דס"ל אין ידיעה לחצי שיעור הא שם אליבא דר"ל קאי ור"ל סבר דחצי שיעור מותר מן התורה בכל האיסורים מכ"ש באיסורי שבת וא"כ ל"ש ח"ש כלל וצ"ע. עכ"פ יהיה איך שיהיה לכאורה מוכח דח"ש הכוונה שבשעת מעשה מצטרף דאח"כ ל"ש ח"ש בשבת וכמ"ש.

9וראיתי בישועת יעקב או"ח ר"ס ש"א שהאריך בענין ח"ש באיסור שבת והקשה בהא דקאמר הש"ס ביבמות דף ה' יכול א"ל אביו חלל שבת ישמע לו ת"ל את שבתותי תשמורו וכגון שאמר שחוט ובשל לי ואח"כ מוקי בלאו דמחמר והקשה אמאי לא מוקי דצוה לו לעשות פחות משיעור דאין כאן רק איסור בעלמא וה"א דעשה דכיבוד דחי וע"כ דח"ש מותר. ולפענ"ד אין ראיה דכל הטעם דח"ש אסור משום דחזי לאצטרופי ושם ל"ח לאצטרופי לפמ"ש דחזי לאצטרופי בשעת מעשה ושם אם הי' בשעת מעשה לא היה עושה דהיה איסור כרת ובאיסור כרת אסור דאין דוחה עשה שיש בו כרת וא"כ בכה"ג ל"ש חזי לאצטרופי ודו"ק עוד יש לומר דהנה לפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ו דח"ש אסור מטעם דאחשביה וא"כ כאן ל"ש אחשביה דהבן ודאי לא אחשביה דעשה משום כיבוד אב אבל לא אחשביה למלאכה וא"כ לכך א"א לאוקמא בח"ש. וע"ד החידוד י"ל דהנה החזקוני הקשה דל"ל קרא דלא ישמע לו בחילול שבת ת"ל דכל היכא דלא חייב השליח מחייב שולחו כיון דהשליח לאו בר חיובא ואם נימא דצריך שישמע לו שוב הבן השליח לא יתחייב ויתחייב האב וא"כ אינו עושה מעשה עמך ושוב א"צ לכבדו ובחידושי ליו"ד הלכות כיבוד אב ואם הארכתי בזה. וכעת נ"ל עפמ"ש הפ"י בתשובה להקשות דלמה לא יהיה אסור שבות גוי מטעם שליחות דלחומרא יש שליחות לעכו"ם וכתבו הבית מאיר סי' ה' ודו"ז בישוע"י ז"ל דשאני מלאכת שבת דעיקר הקפידא שגופו ינוח מלעשות מלאכה וא"כ ל"ש שליחות דסוף סוף גופו שובת ובתשובה הארכתי בזה וא"כ מיושב קושית החזקוני דניהו דהיכא דלאו בר שליחות מחייב שולחו כאן ל"ש זאת דסוף סוף גופו שובת ממלאכה וז"ב. ולפ"ז י"ל דלכך לא אוקמא בח"ש דשם יקשה דהא אינו עושה מעשה עמך דעכ"פ ח"ש אסור מן התורה וא"ל דל"ש כאן שליחות דסוף סוף גופו שובת דז"א דזה לא שייך רק היכא שהשליח עושה מלאכה גמורה אבל כאן בח"ש באמת לאו מלאכה היא כעת רק דחזי לאצטרופי וא"כ ממילא האב אינו עושה מעשה עמך דעושה איסור בצוויו וא"ל דסוף סוף גופו שובת דז"א דהא גם הבן כעת אינו עושה מלאכה רק דחזי לאצטרופי ע"י שישלים המלאכה וא"כ גם באב שייך דחזי לאצטרופי ע"י שהי' משלים האב הח"ש האחר ואז היה חייב ודו"ק כי חריף הוא אף כי יש לפקפק קצת. ומ"ש להקשות בישועת יעקב באו"ח שם מהא דאמר בירושלמי הוציא מצה לרה"ר אינו יוצא ידי מצה אם לא מקרי מצוה הב"ע ואם נימא דח"ש מותר יקשה הא שיעור הוצאה בשבת כגרוגרות ושיעור אכילת מצה בכזית א"כ יכול להוציא בהיתר ומה שהוציא יותר בשביל זה ודאי לא מקרי מהב"ע וע"כ דגם ח"ש אסור מן התורה. הנה לפי מה דאמרו בשבת דף צ"א דמיגו דהוה שיעור לטומאה הוה שיעור לענין שבת ע"ש וא"כ גם כאן כיון דהוה שיעור לענין אכילה בכזית גם לענין הוצאה מחשב בכזית אלא דלפי מה דאמרו שם דבעינן שיבואו האיסורים ביחד וא"כ גם כאן י"ל כיון דהשיעור כזית אינו רק באכילה א"כ לא מתחייב מקודם על הוצאה רק בשיעוד גרוגרות. אך לפמ"ש הרשב"ם שם והובא בחידושי רשב"א דבתרומה טהורה אף בכזית סגי דאכילת תרומה טהורה דמצוה בכזית אכילתו מחשבתו ע"ש וא"כ ה"ה הכא וצ"ע בשבת שם דאמרו לענין שתי הלחם ולחה"פ מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית ולמה לא אמר מדלענין אכילה דשתי הלחם ולחה"פ דהוא בכזית ואולי במצוה יוצא אף בפחות מכזית בכ"ש כפי מה שמגיע לחלק ועדיין צ"ע בזה ודו"ק. שוב ראיתי שהאחרונים נסתפקו בזה אי בעינן באכילת כהנים כזית ובדורש לציון דרוש א' נסתפקו בזה וע"ש בהגהת בנו שהביא מהא דאמר הגיעני כפול ע"ש ולפענ"ד מכאן ראיה ברורה לזה ודו"ק ועיין מלמ"ל פ"ו ממלוה לענין ריבית פחות מפרוטה דכתב דהוא כח"ש בגזל ולפענ"ד עכ"פ לגבי הלוה ל"ש לפמ"ש זקני הח"ץ ז"ל דחצי שיעור מטעם אחשביה וא"כ בשלמא המלוה אחשביה אבל הלוה אדרבא הוא נתן ול"ש דאחשביה ואדרבא הוא מחל וצ"ל מה דפריך בסנהדרין כ"ז מבר בניתוס לדידי אוזיף בריביתא משום דשם ידוע להש"ס דהי' ש"פ ויותר ואף הלוה נפסל ולפענ"ד גם חזי לאצטרופי ל"ש בריבית דעכ"פ בשעת שימה לא היה ריבית מה"ת ול"ש לא תשימון והרמב"ם ס"ל דגם פחות משו"פ הוא מה"ת משום דכתיב כל אשר ישך וכמ"ש המלמ"ל וקשה לי דא"כ מה פריך ריש א"נ נשך בלי תרבית היאך משכחת לה והא משכחת פחות משו"פ דממון לא חשיב ולא נתרבה ממונו ואפ"ה מקרי נשך וצ"ע כעת

10והנה בהא דאבעיא לן בשבועות דף כ"ב ע"ב שבועה שלא אוכל עפר בכמה אי נימא כיון דאמר שלא אוכל דעתי' אכזית או דלמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי בכ"ש וסליק בתיקו ושמעתי מקשים בשם הגאון האמיתי מוהר"ר עקיבא איגר ז"ל אבד"ק פוזנא על הא דבפוסקים פסקו לחומרא וכמבואר בסי' רל"ח ס"ט והקשה הוא דמאי נ"מ בזה דהא ללקות פשיטא דאין לוקין בשביל ספק דאבעיא דלא אפשיטא ולענין איסור בכל שבועה שפירש בהדיא בכזית אסור בכ"ש מטעם דהוה ח"ש וכמ"ש הר"ן וכן קי"ל סי' רל"ח ס"א והיא קושיא גדולה ולפמ"ש א"ש דבאמת כל הטעם דח"ש אסור מה"ת הוא משום דחזי לאצטרופי והיינו בכדי אכילת פרס ולפ"ז נראה לי ברור דע"כ ל"ש לאצטרופי בכדי אכילת פרס רק בדבר דשייך בי' אכילה וכל אכילה בכדי אכילת פרס הוה כדרך אכילה שבכל כדי אכילת פרס נרגש הטעם ואהכי חייביה רחמנא אבל בנשבע על עפר הוא באמת דעתו אכזית ורק הא דאסור בכ"ש כתב הר"ן דכמו שבאיסורי תורה כל מה שאסור על האדם כ"ש אסור ג"כ משום דחזי לאצטרופי כמו כן בנשבע כל שאסר על עצמו שוב אסרה התורה אף כ"ש ועיין מלמ"ל פ"ד משבועות אבל איך יצטרף בכדי א"פ דאטו חיך אוכל יטעם דיהיה שייך כדי א"פ ואינו חייב רק כמו שנשבע שיאכל כזית בב"א ואיך יאסר בכ"ש וגם אחשביה ל"ש בדבר שיוצא מגדר אנושי דעפר לאו בר אכילה הוא לכל העולם ובטלה דעתו אצל כל אדם והי' מותר בכ"ש רק משום דספק שמא יתכוין אכ"ש וא"כ שפיר איכא נ"מ בזה וז"ב ודו"ק. אחר שנים רבות שכתבתי כל זאת הקרה ד' לפני הרב המאוה"ג מו"ה ליבוש איטינגא אבד"ק לטעוויטץ במדינת רוסיא ומסר לו איזה קונטרסים להשיבו על אתר והשבתי כיד ד' הטובה עלי כאשר ימצא המעיין באיזה מקומות. והנה קונטרס אחד מסר לי בענין ח"ש בגזילה ואבא על סדר קונטריסו באות י"ו. מ"ש על דברת ה"ה דח"ש בגניבה הוה כמו ח"ש בשאר איסורין דחזי לאצטרופי וע"ז תמה מעלתו דלפמ"ש השאגת אריה לענין בל יראה דל"ש ח"ש דאינו חזי לאצטרופי דלא יעבור למפרע דהא לא ראה בתחלתו רק ח"ש וה"ה כאן לא עבר למפרע. במח"כ לא ידעתי מה ענין זה לזה שם לא ראה רק פחות משיעור ואיך יצטרף הראיות שונות דלא ראה בב"א כל השיעור משא"כ באכילה דעכ"פ טעם האיסור בכדי א"פ דמצטרף וה"ה לענין גזילה דעכ"פ נמצא בידו כשיעור פרוטה גזילה ומה בכך שלא גזל בפ"א. ולכאורה רציתי לומר דכוונתו כיון דמחל על פחות משו"פ כדאמרו בסנהדרין דף נ"ז א"כ אינו מצטרף אבל ז"א דא"כ כשיגזול פחות פחות מכשיעור לא יצטרף וההיפוך מבואר בשבועות דף ל"ח ומעלתו בעצמו הביא דברי השערי משפט סי' וא"ו שהביא ש"ס שבועות דף ל"ח דמצטרף והקשה באמת הא כבר מחל ולמה יצטרף. ומ"ש מעלתו בזה דע"ד כן לא מחל לו כיון לדעתי שגם אני כתבתי כן למעלה ומה שהקשה באות ד' דל"ל להמגיד טעם דח"ש אסור בגזילה משום חזי לאצטרופי הא ת"ל דאית לי' צערא אף בפחות משיעור לפענ"ד נראה כיון דבישראל כתיב לא תגזול והשיב א"כ דוקא מידי דבר השבון כתב קרא לא תגזול וכמ"ש רש"י א"כ שוב ל"ש לומר דעכ"פ צער אית לי' דהרי לא קפיד קרא על הצער בלבד דהרי גם בפחות משו"פ יש לו צער בשעתי' וניהו דמחל לו היינו לגבי ממון מועיל מחילה אבל לגבי צערא דגופא ל"ש מחילה כלל כמ"ש רש"י לענין עונה דל"מ מחילה דהו"ל צערא דגופא ועמלמ"ל פ"ו מאישות שהאריך בזה ואף אם נימא כדעת הפוסקים דמועיל מחילה אבל עכ"פ צער בשעתי' אית ליה וע"כ דכל צער שאינו פתיך ביה תורת ממון לא אכפת לן וכמו מי שמצער לחבירו בלי קיחת ממונו אטו עובר בלאו דלא תגזול ועיקר גזל הוא על ממון וא"כ בעי מידי דממונא שיהיה בו כדי השבה דהיינו פרוטה דנחשב בכ"מ ממון אבל צער גרידא לא אכפת לן ולכך שפיר כתב ה"ה טעם האיסור משום ח"ש.

11ובזה מיושב מה שהקשה באות ה' מהא דאמרו בב"מ ואשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות מפרוטה וע"ז הקשה דלמה לי קרא הא גם בהדיוט צערא אית ליה רק דמחיל ליה והקדש לאו בר מחילה הוא לק"מ דלענין ממון מ"מ לא מקרי ממון כלל בפחות משו"פ וא"כ אין ב"ד נזקקין בהדיוט דעל צער גרידא לא נזקקין כל שאינו פתיך ביה ממונא ולכך אצטריך קרא והא דבעכו"ם אסור אף דאינו ממון היינו דשם בעכו"ם קפדה תורה על צער ותדע דהרי לא נתנה שיעורים לב"נ כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים וא"כ גם על צער גרידא קפדה תורה דצער ממון אף שאינו כשיעור ממון הא בב"נ לא שייך שיעור. ובזה יש ליישב היטב הא דאמרו בסנהדרין דף נ"ט והרי פחות משו"פ ומשני התם משום דלאו בני מחילה נינהו ותמה הלח"מ פ"א מגזילה הא גם בישראל אסור בפחות משיעור משום ח"ש ול"ש מי איכא מידי כל שעכ"פ לישראל אסור. ולפמ"ש א"ש דאין הענינים שוים דבישראל פחות משיעור אסור בגזל משום דחזי לאצטרופי משא"כ בנכרי דאסור מתורת צער גרידא אף שאין בו ממון דס"ד דלית לי' צערא כלל בפחות משו"פ בישראל ורק דאסור בשביל דחזי לאצטרופי משא"כ בעכו"ם דאסור מתורת צער גרידא וע"ז משני דלאו בני מחילה נינהו והיינו דגם בישראל יש צער רק דעל צער גרידא כל שנתרוקן הממון דמחיל אח"כ לא הקפידה תורה אבל בעכו"ם לא נתרוקן הממון דלא מחיל ואף דליכא כשיעור ממון מ"מ צערא של ממון יש דלא מחל ולא ניתן שיעורים לב"נ וא"כ האיסור שוה בזה כמו בזה רק של זה באיסור ולזה במיתה ובכה"ג לא שייך מי איכא מידי וכמ"ש התוס' בחולין דף ל"ג ודו"ק. ומצאתי במחנה אפרים הלכות גזילה סי' א' שכתב ג"כ דכל פחות משו"פ אף שלא ידע דמחיל מ"מ אין בו שיעור ממון ופטור בישראל והיינו כמ"ש ודו"ק. ובזה חלף הלך לו מ"ש מעלתו דלמה בעכו"ם אסור פחות משו"פ הא גם בישראל אית ליה צערא רק דאינו ממון והרי גם בעכו"ם אינו ממון מה בכך דלא מחל: ולפמ"ש א"ש דעכו"ם ל"ש שיעורים גבי' א"כ כל צער שיש בו משהו ממון אסור משא"כ בישראל דנתרוקן הממון ולית ביה אף משהו ועל צער גרידא לא קפדה התורה שיעבור בלא תגזול.

12ומ"ש מעלתו באות וא"ו להקשות על הר"ן בסנהדרין דף נ"ח ע"ב בהא דאמרו שם מי איכא מידי דעכו"ם מחייב וישראל לא מחייב והקשה הר"ן הא איכא פחות משו"פ ואבמה"ח ודינים דעכו"ם חייב וישראל אינו חייב וכעין זה כתב המהרש"א ז"ל דלשון מחייב לא מדוקדק דהא ודאי דאיכא מידי דישראל לא מחייב אלא שאסור לו וגוי חייב כגון גזל וכיוצא בו וע"ז תמה על המהרש"א דשאני ושאני ב"נ דאזהרתן זו היא מיתתן משא"כ בישראל.

13ואני תמה לתמיהתו דזה גופא מ"ש המהרש"א דעכ"פ בישראל לא מחייב ועכו"ם מחייב ורק דכל שלישראל אסור אף שאינו חייב לא שייך מי איכא מידי וכמ"ש התוס' בחולין דף ל"ג וז"פ. אך מ"ש לתמוה על הר"ן שכתב גזל פחות משו"פ דהא זהו קושית הש"ס ותירוצו דעכו"ם לאו בני מחילה נינהו וגם למה לו להקשות על גזל פחות משו"פ הא גם בשו"פ היא קושייתו כמו באבמה"ח ומסיים מי שמיישב דברי הר"ן שכר הרבה יטול מן השמים ואני נוטל וקורא הדברים כפשטן דבאמת כל תירוצי של הש"ס דלאו בני מחילה נינהו הנה זהו אם נדון דהוא מתורת גזל שייך לומר דלאו בני מחילה נינהו ובישראל מחל הממון אבל לענין חיוב מיתה מה מועיל מה דישראל מחיל דתורת ממון מצי מחיל אבל החיוב מיתה שנתחייב בשביל הצער דאית ליה בשעתיה איך מצי מחיל וע"כ משום דישראל לא מחייב מיתה רק ממון וממון ניתן למחילה וא"כ זהו קושית הר"ן דא"כ ע"כ דבישראל לא מחייב מיתה ובעכו"ם חייב מיתה ולכך נקט הר"ן פחות משו"פ לאלים הקושיא דגם בזה יש הבדל בין ישראל לעכו"ם. ומ"ש מעלתו לחדש דכל שאין האיסור מפורש בתורה שייך מי איכא מידי דלעכו"ם אסור בפירוש ולישראל לא אסור בתורה בפירוש הנה אמת הדבר דח"ש לא מקרי מפורש בתורה כמ"ש המהרלב"ח הובא בש"ך יו"ד סי' רל"ט ס"ק כ' אבל מ"מ כל דלישראל אסור מה נ"מ בין מפורש בתורה או לא ומה שהקשה בב"מ דף נ"ה ע"א דתני חמש פרוטות וחד מינייהו הגוזל פרוטה ונשבע יוליכנו אחריו והקשה ל"ל נשבע ת"ל אף בלא נשבע גזל היא בפרוטה הנה בראשית ההשקפה תמהתי דעיקר חידושי' היא דיוליכנו אחריו למדי כדאמרו בש"ס ופקחתי עיני וראיתי שגם מעלתו כתב כן. אך מ"ש מעלתו בהא דפריך ומי לא תני גזל וקתני אבידה הא אצטריך אבידה דסד"א דאף בפחות מפרוטה נמי כדאמרו בדף כ"ז דצריך קרא ומצאתה ועיין בתוס' שם ד"ה לכל אבידת אחיך אף פחות מפרוטה משמע הנה לכאורה תימה הוא. והנראה בזה דבאמת מה דתני פרוטה דוקא בגזילה ואבידה אף דבאמת פחות משו"פ נמי אסור וצ"ל דעל כל פנים ב"ד אין נזקקין לפחות משוה פרוטה לפי זה נראה לי דאם לא רצה להחזיר עכ"פ לא עדיף מגזל דבאיסורא אתי לידיה ואפ"ה אין נזקקין לפחות משוה פרוטה דלא כדרב קטינא ואם כן אכתי מה קמ"ל בהך דאבידה הא עכ"פ הב"ד לא יזקקו על פחות משו"פ אף דנימא דחייב להחזיר היינו מצד מצות התורה אבל אין נזקקין על פחות משו"פ. והנה לכאורה צ"ב דהיאך ס"ד דיצטרך להחזיר פחות משו"פ באבידה דהא בישראל מחל בפחות משו"פ אף בגזל מכ"ש באבידה דמחל ומתייאש והיאך ס"ד דיחזיר וצ"ל דנ"מ שאם לא ידע בשעת אבידה והו"ל יאוש שלא מדעת דלא הוה יאוש וגם לרבא בדבר שיש בו סימן לא מייאש אבל הדבר צ"ב דגם לאביי הא כל הסברא דהשתא לא מייאש ולכשיתוודע הוא מוכרח להתייאש דאין בו סימן אבל בזה דודאי מתייאש לאחר שיודע דלא חשוב ממון פשיטא דגם יאוש שלא מדעת הוה יאוש ועש"ך סי' שנ"ח וגם צ"ע אי מתחייב זה שמוצאו להגביהו ולהשיבו דבאמת העשה דהשב תשיבם לא שייך רק בדבר דאית ביה השבון ואינו בתורת אבידה כלל ואף דצערא בשעתא מי לית ליה ממ"נ בעת שמוצאו זה אם הוא כבר ידע שוב מחל ומתייאש ואינו אבידה היא והפקר היא ואם לא ידע עדיין אם כן לית ליה צערא ואינו מחויב זה בהשבה וז"ב לפענ"ד. וקשה טובא איך ס"ד דלכל אבידת אחיך לרבות אף בפחות משו"פ וצ"ל דנ"מ אם יש חשש שמא שו"פ במדי וכמו בקידושין לשיטת הפוסקים דהו"ל קידושין מה"ת ואף להפוסקים דאינו רק קידושי דרבנן היינו בקידושין דבעי שיהיה שו"פ במקומו דאל"כ הוה כמקדש בלא עדים דאין להקדש אלא מקומו ושעתו אבל במציאה לענין מצות השבת אבידה ה"א דאף בפחות משו"פ לתחייב דשמא שו"פ במדי וקמ"ל דפטור בזה וז"ב. ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דבמשנה דחשיב חמש פרוטות וקחשיב קידושין בשו"פ ולא קחשיב פחות משו"פ משום דשו"פ במדי וע"כ דלא רצה לתני רק שו"פ במקומו ואם כן גם אבידה לא מצי למתני וגם דאם לא רצה לחזור בודאי אינו חייב מספק ובלא"ה יש לומר כיון דהא דאין נזקקין לפחות משו"פ מיירי בדבר שהוא לתשלומין אבל בדבר שהוא בעין אפילו על פחות משו"פ נמי נזקקין כמ"ש בשיטה מקובצת שם בשם הריטב"א וכיון דמיירי בדבר שאינו בעין א"כ לא שייך שמא שו"פ במדי ודוק ומ"ש מעלתו בדברי הרמב"ם ה"ו שכתב דהגוזל פחות משו"פ אעפ"י שעבר אינו בתורת השבה מה הלשון אעפ"י שעבר לפענ"ד עבר היינו שבאמת אסור אף בפחות משוה פרוטה וצערא אית לה בשעתא ואם כן בשעת מעשה עבר רק דאחר כך מחל לו ולכך ליתא בהשבה וכמ"ש רש"י ודוק

14והנה ראיתי בחידושי הריטב"א לב"מ דף קי"א ע"ב בהא דאמר ר"א אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד שעובר בבל תלין שהקשו התוס' והראב"ד מאי קמ"ל דמה נ"מ וכתב שם דנ"מ דאפילו בפחות משו"פ חייב דשכיר כל דהו משמע ע"ש והוא דבר חדש דבכובש שכר שכיר חייב אף בפחות משו"פ. ובזה אמרתי ליישב דברי התוס' בב"מ דף ס"א שכתבו דלכך לא מוקי בגזל משום דהוה לאו הניתק לעשה ואינו לוקה משא"כ בכובש שכר שכיר והקשה המהרש"א הא גם כובש שכר שכיר ניתק לעשה ולפמ"ש הריטב"א א"ש דנ"מ בפחות משו"פ דאז לא שייך ניתק לעשה דפחות משו"פ לאו בר השבה הוא רק דמ"מ בשכיר עובר דמ"מ שכיר הוא אבל לענין ניתק לעשה דהוא מתורת השבת גזילה או עושק ופחות משו"פ לאו בר השבה הוא. ומה שהקשה אא"ז הח"ץ ז"ל סי' כ"ו דכובש שכר שכיר הו"ל לאו שאין בו מעשה לפענ"ד היה מקום לומר כיון דעובר על פחות משו"פ דליתא בתורת השבה א"כ הרי עובר על לאו שיש בו מעשה והוא מנתק הל"ת וגם העשה ובכה"ג נראה לפענ"ד דיש לומר דזה מקרי מעשה כיון דשכר שכיר ונתחייב לתת לו שכר והוא מנתק העשה א"כ המעשה של השכירות נצטרף עם הל"ת שעובר וכה"ג כתב הריטב"א גבי פרע שידה תיבה ומגדל דמצרפינן המעשה שעשה כבר להל"ת ע"ש וה"ה בזה דמה ששכרו הוה בודאי מעשה והוא שנתק העשה דמתנה בעלמא היא דמהדר. ובזה יש ליישב ג"כ הא דקאמר בב"מ דף כ"ו דאם החזיר לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא והקשו בתוס' והקדמונים דהא הוה לאו הניתק לעשה ולפמ"ש א"ש דהוא נתק הלאו והעשה וא"כ שפיר לקי כנלפענ"ד לפום רהיטא וצ"ע: ובגוף ענין דח"ש אסור הוגד לי בשם ספר שיח יצחק הספרדי על מסכת יומא ר"פ יוה"כ שכתב בשם המאירי שח"ש דאסור הוא משום דהוה רק אתחלתא דאיסורא ולכך בנשבע שלא לאכול ל"ש ח"ש דהרי אדרבא הוא לא רצה לאכול ולא רצה לצרף לכזית א"כ לא הוה אתחלתא דאיסורא ע"ש. והנה לא ראיתי בגוף הספר ולפי מה שהוגד לי תמהתי מהירושלמי פ"ו דמס' תרומות דאמר דמודה ר"ל בדעתו להשלים ומשמע דר"י גם באין דעתו להשלים מחייב ול"ש אתחלתא דאיסורא והוה כמו שבועה וצ"ע.

15אחר שכתבתי כ"ז זמן רב ושנים רבות בשנת תר"ט ח"י תמוז ראיתי בפ"י בקידושין דף מ"ו בד"ה והא מלאה היא שכתב בפשיטות דאם גזל פחות משו"פ עכשיו וחזר וגזל פחות משו"פ לא ניתן להשבון דקמא קמא מחיל ליה כיון שאין עליו שם ממון בשעה שגזלה ע"ש ולפ"ז ע"כ צ"ל דח"ש דאסור בגזל הוא משום דחזי לאצטרופי תיכף דאל"כ ל"ש חזי לאצטרופי דהא אח"כ כבר נמחל לו ודוק היטב. ובגוף קושיית הלח"מ הנ"ל דמ"פ הש"ס והרי פחות משו"פ והא גם בישראל עכ"פ אסור ול"ש מי איכא מידי לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בטעם מי איכא מידי נלפענ"ד עפמ"ש המהרש"ל ביש"ש לתמוה בהא דאסור גזל עכו"ם מה"ת דהא כל התורה לישראל נאמרה ולא לעכו"ם וכתב זקני הח"ץ ז"ל סי' כ"ו דגזל עכו"ם לא אסרה תורה בשביל העכו"ם רק שהישראל יהיה משולל ממדת האכזריות ולא ירגיל עצמו להתאכזר ולגזול ודפח"ח והארכתי בדבריו הקדושים בכמה תשובות ולפ"ז נראה לפענ"ד ברור דזהו ענין מי איכא מידי דאם לישראל שרי לגמרי שוב ל"ש לומר דהתורה אסרה לעכו"ם דא"כ למה נתן לנו זאת והא עיקר התורה היא לישראל וע"כ דגם לישראל אסור ואף דיש הבדל עכ"פ זה גופא תורה דהישראל מובדל בפרטי הדין ג"כ מהעכו"ם אבל אם לישראל שרי לגמרי ל"ש שיכתוב בתורה וז"ש כל שנאמר ונשנית ע"כ שלזה ולזה נאמר וא"כ לכך נכתבה בתורתינו הקדושה ובזה ג"כ הטעם דדבר שהישראל מצווה להיפך ג"כ ל"ש מי איכא מידי דכ"ז שייך בתורתינו לדעת ההבדל שהבדילנו מבין העמים והארכתי בזה בתשובה אחת. ולפ"ז נראה לפענ"ד דבאמת גזל פחות משו"פ לכאורה כיון דישראל מחיל למה יאסר וצ"ל דזה אינו מתורת הנגזל שכל שמחל אח"כ אפשר דלא הקפידה תורה על צער שעה כיון דאינו ממון בעצם רק דעכ"פ זה מרגיל עצמו לגזול וא"ל זה הקפידה תורה ולכך אסור ולא נענש דהתורה כל דיניה אך באשר הוא שם דיניה וא"כ כעת אינו רק פחות משו"פ ולפ"ז ממילא הבדל מבואר בין עכו"ם לישראל דבעכו"ם דלא מחיל א"כ האיסור הוא בשביל הנגזל משא"כ בישראל דהאיסור הוא בשביל הגזלן וא"כ שוב שייך מי איכא מידי דהא הישראל אין איסור בשביל הנגזל משא"כ בעכו"ם. ובזה מובן היטב התירוץ משום דלאו בני מחילה נינהו ולכאורה יפלא דסוף סוף בישראל שרי ובעכו"ם אסור ולפמ"ש א"ש דבאמת להישראל אסור ג"כ ומה דאין איסור בשביל הנגזל הוא משום דמחל אבל אי לא היה מוחל היה אסור גם מצד הנגזל וז"ב ודו"ק היטב

16והנה ראיתי בשו"ת ח"ץ ובשאילת שלום פ' נח אות ט' שהקשה בהא דפריך בב"מ למה לי לכתוב לא תגזול ול"צ ללמוד מריבית ואונאה והקשה דהא אצטריך שיהי' גזל אסור לב"נ דלזה ולזה נאמרה דאל"כ לא יהי' נאמר לב"נ רק לישראל ע"ש ולפענ"ד נראה דלפמ"ש היש"ש דל"ש לומר שהתורה אתי להורות לב"נ ועיקר התורה לישראל נאמרה ע"ש ועיין בשו"ת ח"ץ ז"ל סי' כ"ו וא"כ שוב ל"ש לומר דעיקר הקרא אתי להורות לעכו"ם דהתורה אינה רק לישראל בלבד ועמ"א סי' ש"מ ס"ק ב' במ"ש אבל באחת איכא איסורא כמו כל ח"ש כנ"ל פשוט דלא כע"ש. והנה לפענ"ד נראה דאף דנאמר דכל ח"ש בשבת אסור וכמ"ש במלמ"ל פח"י משבת והביא מהא דאמרו וכי מותר לאפות פחות מכשיעור מ"מ בשערה אחת ודאי לא מחייב וטעם הדבר דבאמת תולש שערה הוה משאצל"ג כמ"ש התוס' בשבת דף צ"ד ורק בצריך לשערות חייב ועמ"א ריש הסימן ובס"ק א' ולפ"ז כל שלא היה צריך לשתים רק לשערה אחת א"כ ל"ש ח"ש דלענין השערה השניה כל שלא צריך לה אינו חייב דהוה משאצל"ג ול"ש חזי לאצטרופי ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב הא דאמרו בשבת דף ע"ד בורר ואוכל פחות מכשיעור ומקשה ר"י וכי מותר לאפות פחות מכשיעור וקשה ר"ח מה קסברו עיין תוס' שם ולפמ"ש א"ש דהרי שיטת הרז"ה דבורר הוה משאצל"ג וא"כ בבורר ל"ש ח"ש דלא חזי לאצטרופי דהא א"צ יותר כעת ודו"ק היטב: