שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג:קנ

1לרעי כנפשי חריף ושנון ני'.

2מ"ש על מה שראית בהיות במחיצתי מ"ש בתשובה קונטרס מיוחד על ענין קונמות קדושת הגוף והארכתי על דברת הקצה"ח סי' קי"ז במ"ש דקונם כללי כיון שיש לו פדיון אין לו דין קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואני כתבתי דדבריו מבוארין בכתובות דף נ"ט ובנדרים דף פ"ו ברש"י והר"ן והרא"ש דמש"ה קונמות הוה כקדושת הגוף לפי שאין לו פדיון ולפ"ז ע"כ קונם פרטי הוא דאי כללי כיון דיש לו פדיון לא הוה כקדושת הגוף וע"ז הקשית דא"כ הא דאמר בר פדא דקונמות לא פקע בכדי ע"כ בקונם כללי דקונם פרטי כתב הרר"י והובא בר"ן שם דגם בר פדא מודה בזה.

3ולפ"ז בקונם כללי שוב אית ליה פדיון וקדושת דמים הוא ושם מודה ב"פ דקדושת דמים פקע בכדי. הנה יפה שאלת וכבר קדמך בקושיא זו הקצה"ח בעצמו בסי' קע"א והניח בקושיא. וראיתי באמת שכתב ליישב בסי' ע"ב קושיא זו דלב"פ אף קדושת דמים לא פקע בכדי. אך לפענ"ד לא הועיל בזה דאכתי קשה לרבא דס"ל שם דקדושת דמים פקע בכדי היכי מפרש המשנה בקונמות דאי בקונם פרטי פקעה בכדי ואי בכללי הא יש לו פדיון וזהו אין קושיא דהא רבא מפרש אליבא דעולא דסובר דאינו קדוש רק עד שיקצצו ול"ק כלל ובזה ל"ק גם מה שהאריך להקשות מהא דאמר קונמות מפקיע מידי שעבוד דהא התם הוה קונם פרטי ופקע בכדי וכל הטעם דקונם מפקיע מידי שעבוד כתבו התוס' בגיטין דף מ' משום דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וחל הקדושה שעה אחת ותו לא פקע וא"כ בקונם פרטי דפקע בכדי אמאי יפקע משעבוד ולא זכיתי להבין דניהו דפקע בכדי היינו לאחר זמן שאסר בקונם אבל כאן דאסרה המע"י על בעלה ולא פרטה זמן א"כ אימת יפקע ואף בקונם פרטי חל הקונם וז"פ וברור. ובזה נראה לפענ"ד מה שהאריך באבני מלואים בסי' ע"ב שם דל"מ לה שיאסר בקונם על בע"ח דממנ"פ בקונם פרטי על הבע"ח דוקא פקע בכדי ובכללית על כל העולם שוב אינו מפקיע מידי שעבוד לפמ"ש ליתא דאף בפרטי וכיון דעכ"פ חל הקונם אימתי יפקע. ואולי ס"ל להגאון דכל דהיה קונם פרטי לכשיבא זמן הפרעון זה מקרי כמו קונם עד שיקצצו דעד אותו זמן הוא שיכול לאסור לפי דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואח"כ כיון דמשעבדא א"י לאסור ופקע בכדי אבל ז"א כיון דעד אותו זמן ברשות הלוה א"כ בעת ההוא יכול לאסרם וכל דאסרם עליו שוב לא נפקע בכדי דהרי אסרם עליו ולא פרט הזמן וז"ב לפענ"ד. שוב ראיתי בר"ן ר"פ השותפין דביאר בהדיא דקונמות מפקיע מידי שעבוד ולכך השותפין שנדרו הנאה אסורין והרי שם הוה קונם פרטי וכן ביאר הר"ן שם בהדיא דף מ"ו ע"ש גבי משכיר ושוכר דאף בקונם פרטי חל הקונמות והרי כתב בעצמו לעיל דקונם פרטי נפקע בכדי וע"כ צ"ל דעכ"פ הקונם חל עד אותו זמן שקצב וא"כ כל שאסר סתם אף בקונם פרטי לא נפקע בכדי וז"ב ופשוט ודברי הקצה"ח תמוהין. ואמת אגיד ששמעתי בבירור שהגאון בעל הקצה"ח היה אומר דשמעתא דבר פדא לא סלקא ליה כהוגן אבל לא ידעתי על מה ולמה ואולי נרגש הגאון אח"כ במ"ש ומ"ש הקצה"ח בסי' קע"א בהא דאמרו בגיטין דף מ"ב אלא מעתה ביום רבו ישא שפחה וביום של עצמו ישא ב"ח ומשני באיסורא לא קא מיירי וע"ז הקשה דהא בשותפין שנדרו אמרינן ברירה אף דהוא לענין איסור ואמרינן דבשעה שמשתמש לעצמו יש לו קנין הגוף בכלה וה"ה כאן נימא ביום של עצמו יהיה לגמרי ב"ח ויש לו קנין הגוף בעצמו בכלו וע"ז כתב כיון דנעשה ב"ח ול"מ משוחרר חוזר ואשתעבד דהו"ל קדושת הגוף ולא פקע בכדי וכדאמרו בירושלמי הובא בתוס' גיטין דף מ"ם ע"ש והאריך בזה ובסי' רמ"ט ע"ש אבל באמת לפענ"ד אין התחלה לקושייתו דשאני ח"ע וחציו ב"ח דעכ"פ כיון דלמחר הוא עבד א"כ עכ"פ יש בו צד עבדות וצד חירות ולא אתי צד עבדות ומשתמש בצד ב"ח וא"כ מה מועיל שבזמן הזה הוא ב"ח אבל עכ"פ בגופו יש צד עבדות ואסור לישא ב"ח וש"ה גבי שותפין דעיקר הקפידא לפי שמשתמש בחצר חבירו וכל שכעת הוא שלו לגמרי אף שלמחר יהי' של חבירו עיקר הקפידא על עת השתמשותן ובעת השתמשותו הוא שלו משא"כ בח"ע וחב"ח דעכ"פ יש בו צד עבדות וז"ב מאד. איברא דלפ"ז לכאורה הי' ראוי שישא שפחה חציה ב"ח ול"ש דאתי צד עבדות ומשתמש בב"ח כיון דהיא בת מינו אבל באמת כבר כתבו התוס' בגיטין דף מ"א ובחגיגה דף ב' ובחולין דף ע"ט דמ"מ הרי צד עבדות משתמש בב"ח ול"ד לפרידה דאין מרכיבין עליה אלא מינה משום דשם אכלאים קפיד קרא והרי כאן ליכא כלאים דהיא בת מינה משא"כ כאן דעכ"פ צד עבדות משתמש בצד ב"ח ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ד' ודו"ק. ובזה נראה לי ליישב דברי הירושלמי פרק השולח שם דאמר דקודש ביום של רבו אין חוששין לקידושין קידש ביום של עצמו חוששין לקידושין ותמה הקצה"ח שם דהא באיסורא לא קא מיירי והקצה"ח כתב דהירושלמי ס"ל דגם קדושת הגוף פקע בכדי ע"ש והדבר תמוה דסותר דברי עצמו ודברי הירושלמי שהרי בירושלמי מפרש דלכך שחרור מפקיע מידי שעבוד משום דל"מ עבד משוחרר חוזר ומשתעבד וא"כ ע"כ דס"ל דקדושת הגוף לא פקע בכדי ואיך מותר לקדש ביום של עצמו ובאמת לאביי ס"ל קדושת הגוף פקע בכדי בנדרים דף כ"ט אבל באמת מדברי התוס' בגיטין לא משמע כן שהרי הקשו דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה היאך מפרש המשנה דלדידיה לא מפקיע מידי שעבוד דלמפרע הוא גובה ולא כתבו סתם דס"ל קדושת הגוף פקע בכדי. וע"כ נראה דבאמת גם בזה במחכ"ת הקצה"ח שזה אינו דהוא חשב דקדושת הגוף לאביי דפקע בכדי נפקע אף שלא פרט הזמן וכמו בקונם כללי אבל ז"א דאביי לא ס"ל רק כשפרט הזמן אבל כששחרר סתם לא פקע בכדי וע"כ אין לדבריו מקום בזה. אך לפמ"ש יש ליישב דברי הירושלמי דיש לומר דהירושלמי ס"ל דכמו בפרידה מרכיבין עליה בת מינה ה"ה בחצי' עבד מותר לישא חצי' ב"ח דצד עבדות משתמש בצד עבדות וב"ח משתמש ב"ח כיון דכל שני צדדים ישנו שוה בתרוייהו וא"כ שוב אף כשנושא ב"ח חוששין לקידושין כמבואר בתוס' גיטין דף מ"ג ע"א ד"ה ואי דכל דמשכחת להצד קידושין עכ"פ בנו מתייחס אחריו והא דקאמר למשנה ראשונה לישא ב"ח אינו יכול היינו שישא אותה ממש זה א"א דרק חציו ב"ח הוא יכול לישא וחצי' ב"ח אינו שכיח כ"כ דהא כופין את רבה משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכדאמרו בגיטין דף ל"ח. ובזה יש ליישב דברי הירושלמי בפסחים דאמר חציו עבד שגירש דחוששין לגירושין ותמה המלמ"ל פ"ב מק"פ דהיאך משכחת לה כיון דאין חוששין לקידושין גירושין היאך משכחת לה וכתב דיכול לקדש בת מינו ותמה הקצה"ח מש"ס גיטין דף מ"ג דאמרו יורשין היאך משכחת לה ואם איתא הא משכחת לה בבת מינו ולפמ"ש באמת בזה מחולקין הירושלמי וש"ס דילן דלש"ס דילן אף במקדש ביום של עצמו אין חוששין לקידושיו ולהירושלמי ביום של עצמו עכ"פ חוששין לקידושיו ודו"ק היטב. ובזה נראה לי לפרש דברי הירושלמי דאמר אתיא דשמואל כר"מ דמחייב בגנב חציו עבד ותמה המלמ"ל דא"כ אמאי אין חוששין לקידושיו. ולפמ"ש י"ל דע"כ לא חששו לקידושין רק ביום של רבו דהוא עבד גמור אבל ביום של עצמו הרי הוא ב"ח וא"כ גם בגנב חייב עכ"פ דעכ"פ מקצת אחיו קרינא ביה דהרי ביום של עצמו יש ברירה דהוא ב"ח וקונה עצמו להיות ב"ח וז"ב ודו"ק. ובזה יש ליישב כוונת הרשב"א שכתב בחידושיו לשבת דף ד' דבחציו עבד לא שייך העשה דלעולם בהם תעבדו והדבר יפלא דלמה לא הא ביום של רבו הרי הוא של רבו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש בו צד עבדות וצד חירות וא"כ יש לומר דכשם דאסור לישא ב"ח דלא אתי צד עבדות משתמש בצד חירות וה"ה על הרב לא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו דעל צד חירות אסור לעבוד ואיך ישתמש בצד ב"ח הא אתי צד ב"ח בעבדות וז"ב ודו"ק היטב. עוד יש מקום לומר מה דנחלקו הש"ס דילן עם הירושלמי בפלוגתת רש"י ותוס' בגיטין דף מ"ז בהא דטבל וחולין מעורבין זא"ז דרש"י פירש דבכל חטה וחטה מקצתו חולין ומקצתו מעשר והתוס' פירשו דעל כל חלק וחלק יש לומר דאולי זה חלקו של אחר ע"ש.

4ולפ"ז אם נימא דהעבד מקצתו עבד ומקצתו ב"ח פשיטא דאסור לישא ב"ח דלא אתי צד עבדות ומשתמש בצד ב"ח אבל אם נימא דביום זה הוא עבד וביום זה ב"ח א"כ כל שהוא יום של עצמו ואמרינן ברירה כמו גבי שותפין הרי הוא באותו יום ב"ח גמור ויכול לקדש אשה ביום זה ויש להאריך בזה ואכ"מ. ומדי דברי זכור אזכור במ"ש שם בקונטרס ליישב שיטת רש"י דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד והתוס' הקשו דממנ"פ אם ברשות הלוה מה נ"מ בין קדושת הגוף לקדושת דמים. הנה כעת נראה לי דבר חדש עפ"י מה שמצאתי בחידושי רשב"א בחולין דף קל"ט בהא דקאמר בקדושת דמים כיון דמרדו פקעו קדושתן והקשה הרשב"א וקדושה שבהן להיכן אזלא וכתב דקדושת דמים הו"ל כשיעבוד ומיד שמרדו ונתיאש הגזבר הו"ל כהפקר דנפקע השעבוד שיש להקדש עליו ע"ש שהאריך. והנה האיר הרשב"א עינינו דקדושת דמים אינו רק שעבוד בלבד ולפ"ז מה אולמא האי שעבוד מהאי שעבוד ולכך א"י להפקיע השיעבוד משא"כ קדושת הגוף דהו"ל כקנין הגוף ואלים משעבוד ומפקיע ולכך ניחא אף לאביי דס"ל למפרע הוא גובה מ"מ קדושת דמים אינו רק שעבוד בלבד וז"ב ולפ"ז גם במטלטלין שהאריך בזה המלמ"ל יש לעיין בזה לפמ"ש וליישב בזה כמה ענינים ולא נפניתי כעת.

5איברא דהדבר צ"ב גוף דברי הרשב"א איך אפשר להגזבר להפקיר ממון הקדש דבשלמא אדם בשלו יכול להפקיר אבל הגזבר אינו רק יד ההקדש לטובתו ולא שיוכל להפקירו אבל באמת דברי הרשב"א נובעים מדברי הש"ס שם ובתוס' שם למדו מזה דאווזין שמרדו אינו ברשותו של אדם עוד והו"ל הפקר ועיין במהרש"א שם וצ"ע כי לא ראיתי כעת להפוסקים שיביאו דברי התוס' הנ"ל לדינא וצ"ע ומצאתי בחו"מ סי' רי"ט ס"ז בהג"ה השני' בסופה שם מוזכר הדין הלז בשם הר"ן בסוף חולין שם. והנה במה שהאריך המלמ"ל אם במטלטלי שהקדיש קדושת דמים אי הוה כמכר דאין הב"ח גובה וה"ה בהקדש או לאו והעלה דאין ב"ח גובה דהוה כמכר. ובאמת לפמ"ש בשם הרשב"א דהקדש דמים אינו רק שעבוד בלבד מהראוי שיגבה הב"ח דשיעבודו קודם והנה הקצה"ח סי' קי"ז כתב דנעלם מעיני המלמ"ל דברת התוס' בערכין דף כ"ג שכתבו להיפך דא"י להפקיע השיעבוד דב"ח וכבר כתבתי בגליון הקצה"ח דבמחכ"ת ראה ראייה אחת בדברי התוס' אבל המלמ"ל רמז לדברי המהרי"ט בשניות חלק יו"ד סי' נ"ד שהוא ז"ל הביא דברי התוס' הנ"ל ואפ"ה העלה דאינו מפקיע. ובאמת שמצד הסברא היה נראה להיפך דאדרבא במטלטלין יותר ראוי שתקדש דבקרקע שייך שעבודא דב"ח דסמך על הקרקע הלז ואף אם ימכר גובה מהמשועבדים דאית ליה קלא ממילא ה"ה ההקדש א"י להפקיע אבל במטלטלין דיכול למכור א"כ גם ההקדש יכול להפקיע שעבודו דהרי לא סמך על זה והרי גדולה מזו מצינו לשיטת ר"ת דס"ל דכל קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד וכפי הנראה דוקא במטלטלין כמ"ש התוס' בב"ק דף ל"ג ד"ה משום לפי מה שפירש ר"ת דקדושת דמים מפקיע במטלטלין מידי שעבוד אלמא משום דמטלטלין יותר נוחים להפקיע שעובודן וא"כ יש לומר דגם לשיטת רש"י דס"ל דקדושת דמים אינו מפקיע היינו בקרקע משא"כ במטלטלין דנוח להפקיע קדושת דמים וכן מצאתי בספר הישר לר"ת סי' צ"ה שביאר שיטתו דדוקא במטלטלין דאינו עומד לגבות ממנו הם בחזקת הלוה ויוכל להקדישו אבל קרקעות דהם בחזקת המלוה לגבות מהם א"י הלוה להקדישם דלאו ברשותו הם ע"ש באורך ואם כן גם לשיטת רש"י י"ל דבמטלטלין מועיל אף בקדושת דמים דמנ"ל להפליג במחלוקת דרש"י יחלוק עם ר"ת מהיפך אל היפך איברא דלפ"ז צריך להבין דברי התוס' בב"ק שם במ"ש דבלא ר"א לא קדיש משום דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד והא במטלטלי מפקיע מידי שעבוד והתוס' הקשו כן לשיטת ר"ת ולא הקשו כן על רש"י א"כ משמע דלרש"י באמת גם במטלטלי אינו מפקיע מידי שעבוד אך נראה דהדבר נכון דטעמא מאי יוכל הקדש להפקיע במטלטלין אף דקדושת דמים אינו מפקיע משום דעל מטלטלי לא סמך דהרי יוכל למוכרן וכיון דאם מכרו אינו מכור אף לר"י דמשעבדא לי' לניזק א"כ בדין הוא שלא יפקיע ההקדש דהא קדושת דמים א"י להפקיע מידי שעבוד ומטלטלי הוה כמקרקעי בזה. ובזה מיושב היטב קושית המהרש"א דלמה ניחא לפי הס"ד דהקדישו מוקדש דלמה יהי' מוקדש הא הקדש דמי' אינו מפקיע מידי שעבוד ואף לר"י עכ"פ שעבוד יש לו לניזק והוה ב"ח ואמאי הקדישו מוקדש ולא זכיתי להבין תירוצו של המהרש"א שכתב דלפי הס"ד י"ל באמת דלר"י קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד ורק לר"ע הוצרך לטעם דר"א משום גזירה והיא פליאה דהרי לשיטת רש"י הוא מצד הסברא דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד וא"כ היאך אפשר לומר דהקדישו מוקדש אתאן לר"י והא קדושת דמים א"י להפקיע מידי שעבוד והיאך אפשר דר"י חולק ע"ז ולא מצינו פלוגתא בזה ותדע דלמה לא אמר לעיל הקדישו מזיק א"ב וע"כ דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד וא"י להקדישו וגם לשיטת ר"ת משום דאלמוהו לשיעבודא דניזק וגם לפי המסקנא מ"ש המהרש"א דלר"י הוצרך לזה הוא תמוה דהא הש"ס מפרש אפילו לר"ע משום גזירה ומשמע הא בלא דר"ע אף לר"ע קדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד.

6ולכאורה רציתי לומר דלר"י לפי הס"ד שפיר יכול להקדישו לרדיא וכמו דמכרו מכור לר"י לרדיא עכ"פ ולכך יכול להקדישו ג"כ אבל ז"א דאם כן נפלנו ברבוותא אי קדושת דמים פקעה בכדי והדברים עתיקים ועיין נדרים דף כ"ט פלוגתא דב"פ באופן שדברי המהרש"א בתירוצו תמוה אבל לפמ"ש אתי שפיר דלר"י שפיר מפקיע במטלטלי דהא יכול למכרו עכ"פ לרדיא ואינו של הניזק לגמרי ושפיר יכול להפקיע הקדושת דמים וכיון דהפקיע הפקיע מה שאין כן לפי המסקנא דאתאן לר"ע והא דהקשו התוס' לשיטת ר"ת אף דגם לר"ת יש לומר דבכה"ג דמכרו אינו מכור אף לרדיא א"י להפקיע ונראה דלפי שיטת ר"ת דגם קדושת דמים יכול להפקיע משום דקדושה אלים ורק דבמקרקע כיון דעומד לגבות הוה כשלו א"כ דוקא מקרקעי דלא ניידי אבל שור דיכול להבריחו לאגם אינו ברשות הניזק ויכול להפקיע גם קדושת דמים וז"ב. ובאמת לפמ"ש הרשב"א דקדושת דמים אינו רק שעבוד ומה אולמא האי שעבוד מהאי שעבוד וכמ"ש יש ליישב ג"כ קושית המהרש"א הנ"ל דלר"י דס"ל דשמין א"כ אינו רק שעבוד אפשר דקדושת דמים יכול להפקיע מידי שעבוד כיון דיכול לסלוקי בזוזי משא"כ לר"ע דס"ל דיוחלט השור א"כ גם דברי המהרש"א י"ל עד"ז וז"ב. ובגוף הדין נראה לפענ"ד דהדבר תלוי במה שנחלקו התוס' והרשב"א אם מתנה שוה למכר דיכול להפקיע השעבוד דהתוס' בכתובות דף מ"ט ד"ה הוא ואשתו כתבו דדוקא מכר ולא מתנה (והמלמ"ל פח"י ממלוה רמז לזה אבל כתבו בשיבוש בפ' בתרא וצ"ל כתובות דף מ"ט) והרשב"א סי' תרח"י דעתו דה"ה מתנה ולפי זה לשיטת הרשב"א דגם במתנה ה"ה הקדש דמ"ש אבל אם בעינן מכר דוקא וכמ"ש התוספת וע"כ דהטעם משום דיש לו פסידא משא"כ במתנה א"כ גם הקדש אין לו פסידא להקדש כמו מתנה ועיין קצה"ח סי' קי"ז ס"ק א' שלא הרגיש בדברי התוס' בכתובות הנ"ל ובדברי המלמ"ל הנ"ל ויש להאריך בזה ודוק ועיין מהרי"ט חלק יו"ד סי' נ"ד הנ"ל שכתב בלשונו דהקדש לא גרע ממכר או רק מטלטלי לאחד הרי דפשיטא לי' דמתנה שוה למכר ומש"ה דימה הקדש למכר או נתן אבל לשיטת התוס' צ"ע בזה ודוק. שוב ראיתי שקושית המהרש"א הוא שהבין דדברי התוס' לא קאי על הא דתני ר"ת בר מערבא קמי' דר"א דמכרו אינו מכור והקדישו מוקדש רק על מה דת"ר דמכרו מכור והקדישו מוקדש דמפרש הש"ס כדר"א וע"ז כתבו התוס' דבלא דר"א לא קדיש וע"ז כתב המהרש"א דלעיל לא הוה קשיא להו דיש לומר דבאמת אליבא דר"ע אף בלא זה קדוש רק לר"י אינו קדוש דהו"ל קדושת דמים אבל כאן אזלינן אליבא דר"י ועשטמ"ק דנראה שהבין ג"כ דברי התוס' כן אבל אכתי קשה מה שהקשיתי לעיל דאיך אפשר דלר"י יהי' קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד וצריך לומר כמ"ש ודוק

7והנה חכם אחד מפה הראני דברי התוס' בגיטין דף מ"א ד"ה הקדש שכתבו דלאביי כיון דמשתמשין באצטלא לעשות כל חפצם ואם מכרוה לא טרפה מלקוחות ומסלקי לה בזוזי אמרינן מכאן ולהבא הוא גובה וע"ז תמה דבאצטלא שלה המכר בטל דיכולה לומר שבח בית אבי אני נוטל ואף הבעל יכול להוציא כמ"ש התוס' שם ד"ה אשה. ובאמת שלכאורה יפה שאל. אבל נראה דס"ל להתוס' דבחיי בעלה אף שהמכירה אינה מכירה מ"מ כל שמכרוה יכולין לסלקי לה בזוזי כל שלא מחתה ועכ"פ לא גביא למפרע רק מכאן ולהבא ודוק. והנה בהא דאמרו בשבועות דף י' ע"ב דפריך ר"ח וכי קדושה שבהן להיכן אזלא וע"ז פריך לי' מקטורת ומשני דקטורת שאני דקדושת דמים היא ולכאורא מבואר דיש חילוק בין קדושת הגוף לקדושת דמים דקדושת דמים פקעה מיהו אין ראיה דשם לא פקע בכדי רק שחללו על מעות האומנין ואדרבא משם ראיה דגם קדושת דמים לא פקעה בכדי ועיין פט"ו ממעה"ק ברמב"ם וראב"ד מה שנחלקו בזה אך בגוף הדבר שתפש שם הש"ס לדבר פשוט דקטורת מקרי קדושת דמים הוא לכאורה תימה דלמה לא תהי' קדושה קדושת הגוף כמו קרבנות ומ"ש רש"י דאין בה קדושת הגוף רק קדושת דמים שלקחה מתרומת הלשכה אתמהה דאדרבא לפי שלקחה מתרומת הלשכה מהראוי שיתקדש קדושת הגוף. והנה הרשב"א בתשובותיו ח"א סי' ל"א נשאל בזה דמ"ש מתמידין דנקרב ע"ג המזבח דקרי להו קדושת הגוף וגם קטרת נמי נקרב ע"ג המזבח והרשב"א כתב דזו כ"ע היא דקטורת אינו רק קדושת דמים כדאמרו בשבועות שם ונתן שם הטעם דהוה כמו מנחות ונסכים דעד שלא קדשו בכלי דיש להם פדיון כדאמרו במנחות דף ק"א וכתב שם טעם דבעי מנחות ונסכים כלי וקטרת נמי אפשר משום דכתיב כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת ודבריו תמוהין דניהו דבכל אלה מצינו דבעי כלי אבל מנ"ל דלא מתקדש בקדושת הגוף עד שיהי' בכלי ומכ"ש בקטרת דניהו דכתיב כף אחת דאין ראי' כמ"ש הרדב"ז בתשובותיו ח"ב סי' תרצ"ז לתמוה על הרשב"א הנ"ל די"ל דלא היו יכולין לקחת ביד והביאו בכף ועוד הקשה דשאני התם דהי' קטרת של יחיד ולכך צריך כלי אבל קטרת של ציבור דבא מתרומת הלשכה ונתקדש קדושת הגוף קודם שהגיע לכלי כמו קרבנות ע"ש שכתב ליישב ע"פ קבלה ואנו אין לנו עסק בנסתרות ועפ"י הנגלה מבואר דקטרת אתי לכפרה. אך לפענ"ד נראה דבר חדש דשאני קרבנות שהוא כלו ביחד שייך לומר דהוא קדוש קדושת הגוף אבל קטרת שהוא מחובר מחלקים רבים וממינים רבים וא"כ כ"א בפ"ע כשנקח מתרומת הלשכה לא חל עליו קדושת הגוף דלא שם קטרת מלי' עד שיתחברו כל המינים ביחד וא"כ לא הי' בו רק קדושת דמים שנקח מתרומת הלשכה וא"כ אף שיעשה אח"כ ביחד כל עוד שלא יצרפם הכלי לעשותם יחד לא מקרי צירוף ולא נתקדש קדושת הגוף ומעתה ז"ש הרשב"א דנפקא לי' מכף אחת דדרשו בחגיגה דף כ"א דהכתוב עשה כל מה שבכף אחת ועיין בתוס' שם מ"ש בשם רבינו ניסים גאון ז"ל דהכלי מצרפם לעשות אותם אחת לקדשם וא"כ כל עוד שלא הי' בכלי לא נתקדש קדושת הגוף וז"ב מאד מאד לדעתי וה"ה מנחות ונסכים שיכול להיות כל אחת בפ"ע רק שהוא חברם יחד וכל עוד שלא נתקדש בכלי מי עשה אותן אחת ודוק שוב נזכרתי שש"ס ערוך הוא מנחות דף ט' בחביתי כה"ג אי נתקדשה לחצאין אף בכלי ואנן קי"ל דלא נתקדש לחצאין וא"כ הדברים ק"ו דאף למ"ד דנתקדש לחצאין היינו בכלי דשייך עכ"פ צירוף רק שהם שני כלים וגם אותו חצאין נקרב בפ"ע אבל כל עוד שלא נתקדש בכלי לא חל קדושה לחצאין ולא שייך קדושת הגוף ות"ל כוונתי אמת לאמיתו ועיין בתוס' שם בשבועות דף י"א ד"ה מכל מקום מה שחלקו בין אמר יהא לקטרת לא חל קדושת הגוף משא"כ אם אמר יהא קטרת דחל והדברים סתומים. ולפמ"ש יש לומר דלאחר שנכתשו במכתשת ונתחבר ואמר אח"כ יהא קטרת אפשר דנתקדש דאף אם נימא דמכתשת לא מקרי כלי ואינו מצרף מ"מ דיבורו אח"כ מצרף כל שכבר נכתש ונתערב ביחד ודוק ועיין מלמ"ל פ"ב מהלכות כלי המקדש הלכה ח' שכתב שהי' צריך לעשות כל המנה ביחד כמו חביתי כ"ג שאינה קדושה לחצאין ע"ש וא"כ מכ"ש בעוד שלא נעשה בכלי דלא נתקדש ודוק היטב כי הוא נחמד ונעים ת"ל. ובזה נראה לפענ"ד הא דנסתפקו בש"ס אי מכתשת קדוש קדושת הגוף או לא תלוי במ"ש התוס' בחגיגה בשם רבינו ניסים גאון שהקשה הא דתנן נתפזרו הגחלים מכבדן לאמה והא קדשי וכתבו לתרץ או דכלי אינו מצרף רק מה שצריך לו או שהכלי של כסף שלא היו מכניסין על המזבח והי' מערה ממנה של זה בזה לא היה מקדש ע"ש ובמהרש"א ולפ"ז ל"מ לפי תירוץ הי"מ דכסף לא הי' מקדש לפי שלא הי' מכניסין א"כ ראוי שלא יקדש המכתשת דבזה לא היו מכניסין למזבח כלל אך גם לתירוצם דכלי אינו מצרף רק הצריך לו א"כ כיון דבהמכתשת היו מפטמין בכל שנה יותר משלשה מנים יתרים א"כ זה לא נתקדש ולא הוברר מי היתר ומי הצריך ול"ש שיתקדש במכתשת

8ובזה נראה לפע"ד הא דחלקו התוס' ד"ה מכל מקום בין שאמר יהא זה קטורת וכתבתי דאין לדברים האלו ביאור ולפמ"ש יש לומר דדוקא כשאומר יהא לקטרת דאז כל הקטורת נתקדש והרי נותרו שלשה מנים והכלי א"י לקדשו אבל כשאמר יהא קטורת והרי דין קטורת יש על המותר כדתנן מותר הקטורת שהי' צריך להפריש על שכר אומנין אבל כשאמר לקטורת משמע לקטורת הראוי להתקטר על המזבח וזה לא יכול לקדש ודו"ק ועיין בירושלמי חגיגה שהעתיקו התוס' בחגיגה שם מפני מה אומרים שירי מנחות מחברים את עצמן מפני שנזקקו לכלים והיינו כל שכבר נזקקו לכלים והכלים חברן א"כ שוב מחבר את עצמן וע"ז אמר שכלי השרת פשיטא דמחבר ע"ש והיא ראיה ברורה למ"ש וע"ש בירושלמי דהק"ע גרס גירסא אחריתי דהקטרת אינו מתקדש בשני כלים ע"ש ודו"ק והוא הנכון מידי דהוה אחביתי כה"ג וכמ"ש למעלה בשם המלמ"ל ועיין כתובות דף נ"ג תמצא כעין חלוקו של התוס' בין שאמר לנדונייתה ובין שאמר בנדונייתה ועיין ש"ע אהע"ז סי' צ"ג ובשו"ת בית יעקב סי' למ"ד לענין לעומר או בעומר ודו"ק. וברמב"ם לא מצאתי כלל הדין של קטורת אי נתקדש ונפסל בלינה ועיין מעילה דף יו"ד וברמב"ם פ"ב ממעילה ה"ג השמיט שם קטורת אף דנשנה במשנה וכן במה דאמרו הוסיף ר"ע הקטורת ולבונה השמיט הרמב"ם קטורת ועיין תוס' יומא דף נ"ח. והנה במה שהארכתי למעלה בענין קדושת הגוף בזה נראה לי להבין מ"ש הרא"ש פרק השותפין וכ"כ התוס' בערכין דף כ"א לחלק בין קונמות להקדש דבהקדש ממש הוא דיכול להקדיש משא"כ בקונם והדבר תמוה דהא קונם הוה כהקדש הגוף. ולפמ"ש י"ל דבאמת כיון שגם בהקדש דמים א"י להקדיש רק מה ששוה יותר מהשכירות שהשכיר להשוכר וכמ"ש הש"ך בסי' רכ"א ס"ק מ"ג וא"כ לפי מה דאמרו דבקדושת הגוף אמרינן מיגו דפשטה קדושה במקצתה פשטה קדושה בכולה משא"כ בקדושת דמים ומה דנראה מערכין דף ה' להיפך ועיין תמורה דף יו"ד כבר ביארתי בזה בקונטרס ההוא על ענין קונם כללי או פרטי שם ביארתי על נכון וא"כ לפ"ז לכך במקדיש יכול להקדיש על מה ששוה יותר ולא אמרינן כיון דלא חל הקדושה במה שהשכירו לא חל ההקדש דזה אינו דבהקדש לא אמרינן מתוך שבטל במקצת בטל בכלו דז"א דהקדש א"צ שום קנין ורק באמירה לגבוה ובאמירה ל"ש לומר כן וכמ"ש הראב"ש בתשובה סי' שמ"ה דבדברים הנקנים באמירה לא שייך לומר קני את וחמור דאמירה לא כלל אותם ביחד וכל מה דמצי למתפס תפיס ע"ש ובשו"ת נוב"י מהד"ק חלק חו"מ סי' כ"ו ע"ש שהאריכו בזה וה"ה בזה אבל קונמות דהוא נדר ובנדר גלי קרא דנדר שבטל מקצתו בטל כלו דבעינן ככל היוצא מפיו יעשה וכיון דזה א"א לומר דיחול בכלו מתוך שחל על מקצתו דז"א דאף דהוה כקדושת הגוף היינו לענין שיתפוס הקונם אבל לא שייך לומר בזה דפשטה קונם בכלו דבמה נתפס והא אינה קדושה בעצם והרי בקדושת הגוף בעצמו בעי רבא בעוף מאי וא"כ לא עדיף מקדושת הגוף דעוף דזה אינו רק גזירת הכתוב בבהמה דחל קדושה בכולה וא"כ שוב אמרינן להיפך דלא חל הקונם וז"ב והיא הערה חדשה. הן אמת דגוף דברי הש"ך מה שרצה להעמיס בדברי הרא"ש בחילוקו השני שמחלק בין קונם להקדש דמ"מ ס"ל לרא"ש דא"י להקדיש מה שהשכיר רק המותר לפענ"ד המעיין ברא"ש יראה דבחילוק הלז לא הזכיר כלל מזה ורק בחילוק הראשון מחלק בין יותר מה שהשכיר ובין כדי שכרו. אך גוף החילוק לפענ"ד לפמ"ש הכ"מ פ"ה מערכין הי"ד ובלח"מ שם דבהקדיש אבר אחד קדושת דמים יותר מסתבר לומר דאף לר"מ דס"ל דדבר שאין הנשמה תלויה בה לא הקדיש כלה היינו קדושת הגוף דל"ש באבר אחד אבל קדושת דמים דעכ"פ חל על אותו אבר ומה נ"מ דהנשמה תלויה בו או לא לענין קדושת דמים שוב שייך לומר דפשטה קדושה בכולה ולפ"ז י"ל דבשלמא הקדש דמים כיון דעכ"פ על יותר מכדי שכירתו מצי חל ההקדש א"כ ממילא נתפס קדושה בכלה אבל בקונם דלא מצי חל בכלה דאלמי אלמוהו לשעבודו של שוכר ושוב בטל דנדר שבטל מקצתו בטל כלו ובהקדש אף דהיא קדושת דמים א"י להפקיע מידי שעבוד עכ"פ שייך לומר שפשטה קדושה בכולה מיגו דחל על מה ששוה יותר ואף דזה שהשכיר איכא דעת אחרת המעכב וכבר אמרו בקידושין דף זיי"ן דאף בקדושת הגוף דכל שפשטה קדושה במקצתה פשטה קדושה בכולה ה"מ בהמה דליכא דעת אחרת מעכב משא"כ בזה דאיכא דעת אחרת מעכב וה"ה בזה איכא דעת השוכר המעכב. נראה לפענ"ד דכאן כיון דסופו לחזור אליו בסוף השכירות שוב הוה כאילו אין דעת אחרת מעכב דהא כולו שלו הוא לאחר זמן השכירות משא"כ בב"ח דכ"ז שלא מסלקו חובו לא יחזור אליו לא שייך פשטה קדושה בכלה דאיכא דעת אחרת המעכב והוה כמחוסר מעשה דמחוסר ממונא הוה כמו מחוסר מעשה כמ"ש הר"ן פ' כל שעה בענין הואיל משא"כ בשכירות דאינו מחוסר רק זמן וזמן ממילא קאתי וז"ב בסברא ומובן היטב סברת הרא"ש. ובזה נראה לפענ"ד להבין דברי הירושלמי שמחלק בין הקדים לו שכרו דלא מצי אסר ליה ובין לא הקדים לו שכרו דמצי אסר עליה ותמה הרא"ש פרק השותפין דמה נ"מ בין הקדים לו שכרו ללא הקדים לו שכרו דשכירות קרקע נקנה בשטר וחזקה וזוזי הוא דמסיק ביה וביש"ש פ"ה דב"ק סי' ל"ג ביאר קושית הרא"ש דמסתמא ע"כ מיירי שקנה הקרקע לשכירות בשטר וחזקה באופן המועיל דאל"כ פשיטא דיכול להקדיש כיון דיוכל לחזור בו וע"כ דמיירי באופן שקנה וא"כ מה נ"מ בין הקדים לו שכרו או לא סוף סוף כבר קנה ואין קנין על קנין ע"ש. ולפמ"ש י"ל דכבר כתבתי דהא דבהקדש דמים חל על כל מה שהשכיר ג"כ משום דפשטה קדושה בכולה וא"ל דאיכא דעת אחרת המעכב דזה אינו דהא אח"כ סופו שיחזור לו ואינו רק מחוסר זמן. ולפ"ז נראה לפענ"ד דבר נחמד דהנה המלמ"ל פ"א ממכירה כתב דנסתפקו חכמי הדור אי בתוך משך זמן השכירות השכירו לאחר אם מועיל קנין חזקה דנעל גדר ופרץ כיון דאינו שלו כל משך זמן השכירות ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' ל"ט מבואר דל"מ חזקה דנעל וגדר ופרץ ועיין קצה"ח סי' רט"ז שכתב כן בשמו ואני הארכתי בתשובה דגם בשטר י"ל דל"מ דכעת אין לו מקום חלות אבל בכסף ודאי מועיל והארכתי בזה שם (ד' יזכני להוציאו לאור) וא"כ זה שאמרו בירושלמי דבאמת הקדש לא עדיף מקנין בהדיוט ולפ"ז כל שלא נתן שכרו וקנה בחזקה א"כ כל שהקדישו א"כ אף דנימא דהקדש לא מפקיע משיעבוד כל שיש דעת אחרת מעכב עכ"פ בזה יפה כחו של הקדש דהוה הוא כהבעלים וזה עשה חזקה לאחר שהשכיר להקדש דלא מועיל דעכ"פ לזה יוכל להפקיע השעבוד שיהיה הוא כשוכר ראשון אבל כל שנתן כסף פשיטא דקנין שפיר מועיל וא"י להקדיש דאיכא דעת אחרת המעכב ודוק היטב. וראיתי בספר בית הלל ביו"ד סי' רכ"א שהקשה דברי הרא"ש אהדדי דבפרק השותפין תמה על הירושלמי ואילו בפרק השואל הביא דברי הירושלמי הנ"ל וכן הקשה דהש"ע סותר אהדדי דבסי' רכ"א לא חילק כחילוקו של הירושלמי ואילו בסי' שי"ב בחו"מ כתב דכל שהקדים לו שכרו א"י לסלקו ע"ש. ולא ידעתי קושיתו דודאי זה נכון דכל שהקדים לו שכרו א"י לסלקו עד כלות הזמן דהא זה נתן לו מעותיו אבל לענין הקדש דיכול להפקיע השעבוד שפיר הקשה הרא"ש מה נ"מ בין הקדים לו שכרו או לא הקדים לו שכרו וז"ב ופשוט. ואגב אורחא אמרתי לרשום מה דקשה לי טובא בהא דאמרו במנחות דף מ"ז א"ב למתפס פדיונו לאביי לא תפיס פדיונו ולרבא תפיס פדיונו ועיין רש"י שתי גרסות ופירושו ובתוס' שם וקשה טובא דמשמע דלאביי באם היה קדושת הגוף ממש לא הי' לו פדיון והרי אביי ס"ל בנדרים דף כ"ט דגם קדושת הגוף יש לו פדיון ויש לדחות דניהו דס"ל דפקעה בכדי זהו בהקדישו עד לזמן אבל בהקדש סתם שחל עולמית שוב אין לו פדיון אף לאביי. אבל לפענ"ד נראה דאדרבא בזה מיושב היטב ענין תפיס פדיונו דבאמת בקדושת בהכ"נ אף דיכולין לשנותו ע"י זט"ה והמעות נעשו קדש אף דיכולין לשנות המעות מ"מ צריך לחול מתחלה הקדושה על המעות ואח"כ להוציא המעות וע"ש במג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ח ולפ"ז לאביי דיש לו פדיון תפיס משא"כ לרבא ודוק

9והנה בקצה"ח סי' קי"ז ובאבני מלואים סי' י"ב כתב דכל השבעה מלאכות שהאשה משועבדת לבעל א"י לסלק בזוזי ודבריו תמוהים דהא כל שהכניסה לו ד' שפחות יושבת בקתדרא וע"ש בהגהת אבני מלואים שהעיר בזה דדוקא בג' מלאכות שהוא מזיגת כוס והצעת המטה וכו' בזה מחוייבת אף בהכניסה לו וע"ש שכתב דלשיטת רש"י גם באותן ג' מלאכות כל שהכניסה לו לא כפינן לה רק בדרך עצה טובה תקנו חז"ל כדי לחבבה על בעלה וכמ"ש רש"י בכתובות דף ס"א וע"ז הקשה הא אמרו בנדרים דף פ"א דאם אמרה קונם שאיני מצעת המטה א"צ להפר דמשעבדא לי' והניח בצע"ג ודבריו תמוהים דלמא שם מיירי בלא הכניסה לו שפחות דאז גם אותן מלאכות חייבת אף לרש"י ורש"י לא כתב רק בהכניסה לו ד' שפחות ונשאלתי בזה מהחריף מוה' מאיר בראם ני' אבל באמת יפה כיון דשם מיירי ע"כ בהכניסה לו ד' שפחות כמ"ש הר"ן בנדרים שם וברי"ף בפרק אעפ"י דאל"כ גם בנותן תבן לפני בקרו למה א"י להפר וא"כ ע"כ מיירי בהכניסה לו וא"כ למה בלא אמזוג את הכיס והצעת המטה א"צ להפר הא לא משעבדא ויפה תמה בהגהת א"מ. ובאמת נשאלתי בזה גם מהרב מוה' אברהם קאמפף ני' על דברת הר"ן ברי"ף שם שכתב דמיירי בהכניסה לו ד' שפחות דא"כ למה א"צ להפר בהצעת המטה הא אינה משועבדת לשיטת רש"י ועיין בב"ש סי' פ' ס"ק ז'. וראיתי בהפלאה בק"א שרצה לפרש דגם לרש"י כופין רק שלא מקרי מורדת ממלאכה ע"ש באמת שאין זה משמעות לשון רש"י ומ"ש ראיה דאל"כ למה הוצרך לחלק בין מצעת המטה דמשנה להך דברייתא לא זכיתי להבין דבריו דאדרבא כוונת רש"י מבוארת דבמשנה דלא הכניסה לו ד' שפחות מצעת המטה בכפייה אבל בהכניסה לו א"י לכפותה רק דרך עצה טובה. דרך כלל דברי רש"י לכאורה תמוהין מהך דנדרים.

10ולכאורה רציתי לומר דכמו דאמרו ר"פ המדיר במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים דיכולה לומר עד האידנא מצי לגלגולי בהדך טפי א"י לגלגולי בהדך ע"ש ה"ה כאן להיפך דכל שלא נדרה א"י לכפותה והוא רק עצה טובה אבל כל שנדרה לא יכול לגלגל בזה ושוב יכול לכפותה אבל זה דחוק דשאני התם דמשועבד לה אף לדברים קטנים וכל שאינה יכולה להתגלגל כל שהדירה מוכרח לתת לה כיון שמשועבד לה אבל כאן כל שלא תקנו חכמים שתהיה משועבדת לו בדברים אלו למה יגרע בנדרה. אך העיקר לפענ"ד דבאמת גוף דברי רש"י צ"ב מנ"ל זאת דז"א יכול לכופה רק בדרך עצה טובה שכל זה היה צריך איזה גילוי דעת לזה וגם מהו עצה טובה. אך נראה דבאמת כיון דהשלשה דברים הם מענין קירוב דעת שבין האיש לאשתו ורצו שתתחבב על בעלה וא"כ אם היתה משועבדת והיה יכול לכפותה שוב לא היתה מתחבבת על בעלה וכל פועל שעושה מה שמחוייב ונשכר לזה אינו מתקרב אל הבעה"ב כי הוא בא בשכרו ופעולתו לפניו ולכן תקנו חז"ל שלא יוכל לכפותה וא"כ כל שעושית זאת מעצמה שוב הוה חיבוב לגבי בעלה שעושית מה שאינה מצווית וא"כ בזה שפיר פירש"י שעשו כן דרך עצה טובה וז"ב בביאור כוונת רש"י. ולפ"ז כיון שכל הכוונה שלא תקנו שתהיה משועבדת היא משום שתהיה בדרך רצון ותתחבב אבל אם נדרה שלא תמזוג פשיטא שא"צ להפר דזה אינה בידה שבאמת כל כוונת חז"ל היה שתעשה זאת ולא שתדור להיפך ודו"ק כי אמת ונכון הוא ת"ל ועין מהרש"א ופ"י מ"ש בכוונת רש"י אבל לא ביארו שורש כוונת רש"י והנראה לפענ"ד כתבתי. והנה בהא דנחלקו רב ושמואל עם ר"י ור"ל בנדרים דף מ"ב אם אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ומסיק הש"ס דבנכסי אלו יכול לאסור אף לאחר שיצאו מרשותו ובנכסי לבד דא"י לאסור לאחר שיצא מרשותו. ולכאורה צ"ב כיון דקונמות הוה קדושת הגוף וקדושת הגוף לא פקע בכדי וא"כ אף בנכסי סתם יאסרו לעולם. ולכאורה רציתי לומר דכאן שאני דאינו אלא קונם פרטי שאסרם על אותו איש בלבד וכבר השריש לנו הר"ן בסוגיא דב"פ דף כ"ט ד"ה וכי בשם רבינו יונה ז"ל דבקונם פרטי דקליש איסורי' נפקע בכדי א"כ לכך נפקע לכשיצא מרשותו. אמנם לפענ"ד היה נראה דע"כ לא אמרינן דבקונם פרטי נפקע בכדי היינו בהגביל לזמן אבל כאן שאסר באמת לעולם רק דאח"כ יצא הדבר מרשותו א"כ שייך לומר כיון דהוה קדושת הגוף א"כ פשטה ממילא אף לאחר שיצא מרשותו כיון דבעת שאסר היה מקום לאסור ואז לא היה דעת אחרת המעכב ממילא נתפשט הקדושה עולמית ובשלמא בהגביל הזמן א"כ שפיר אמרינן כיון דאינו קדושה גמורה דהא אינו רק קונם פרטי והוא לא רצה לאסור רק עד אותו הזמן שפיר נפקע בכדי כיון דאינו קדוש רק לאותו האיש א"כ עד אותו זמן שאסרו נאסר ואין לו להתפשט יותר אבל כאן דכ"ז שהיה ברשותו היה בכח להקדישו ניהו דלא הוה רק קונם פרטי מ"מ חלה קדושת הגוף ולא פקע בכדי וצ"ל כיון דלא אמר נכסי אלו א"כ לא סיים הקונמות וחל בכלל על כל הנכסים בכה"ג אמרינן דלא רצה לאסור רק לכשיהיו ברשותו דאח"כ מה אכפת לי' כמ"ש הר"ן בהסוגיא דף מ"ב שם וא"כ הוה כאלו הגביל הזמן ובכה"ג פקע בכדי. ובזה מובן היטב החילוק בין נכסי אלו לבין נכסי סתם דבסתם לא סיים הקונמות על אותו דבר רק בסתם וא"כ אמרינן דמסתמא כ"ז שהם נכסיו אמר אבל נכסים אלו חל על אותו דבר ביחוד יש לומר דיכול לאסור לעולם דהקדושה לא נפקע בכדי ודוק. ובזה מיושב היטב הא דאמרו שם דמי איכא למ"ד דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו והתנן קונם שאתה נהנה לי בחיי ובמותי מת לא יירשנו והדבר תמוה לפמ"ש התוס' בגיטין דף י"ג לחלק דבגר לא שייך מלקדה"מ דהא מי שבא לזכות בנכסים אינו בא מכח היורש דגר נעשו נכסיו הפקר משא"כ בשאר אנשים דמי שיורש בא לירש מכח המוריש ע"ש ולפ"ז שאני ירושה דבא לירש מכח המוריש ולכך כל שאסרם עליו שפיר א"י לירש אבל בשמטה דהפקר היא וא"צ לבא מכחו שפיר א"י לאסור. ונשאלתי בזה מהחריף מוה' מאיר בראם ני' ולפמ"ש אתי שפיר דלהס"ד הוה ס"ל דלכך יכול לאסור אף לאחר שיצא מרשותו משום דהוה קונמות קדושת הגוף ואף דהוה קונם פרטי מ"מ כל דהוא אסרן בסתם ובעת שהיה ברשותו והוא לא רצה להגביל זמן נאסרו לעולם א"כ שפיר מקשה דאיך אפשר לומר דלא יאסר אח"כ ול"ש לחלק בין ירושה לשמיטה דסוף סוף קונמות קדושת הגוף הוא ולא פקע בכדי וז"ב. איברא דעדיין קשה לפמ"ש בקונטרס הנ"ל דאף בקונמות כללי או קדושת הגוף כל שאין לו כח להקדיש רק לזמן נפקע ממילא א"כ מה מדמה שמיטה לירושה הא בירושה שפיר בידו לאסרו גם לאחר מותו דהא יכול להפקיע הירושה ולמכרו וכדומה ולומר שתהיה מתנה לאחד מהיורשים וכדומה ושפיר י"ל דכל שאסרה בחייו שוב לא נפקע בכדי משא"כ שמטה דאפקעתא דמלכא היא א"כ אף שהי' קדושת הגוף גמור א"י לאסרו על זמן שמטה דהא אפקעתא דמלכא היא וזמן ממילא קאתי א"כ פשיטא דיכול לאסרו רק לזמן ושפיר ל"ש קדושת הגוף לא פקע בכדי והיא קושיא נפלאה. אמנם באמת הדבר נכון דבאמת קושיתי היא מהא דנחלקו רב ושמואל עם ר"י ור"ל בכל דבר אם אדם אוסר דבר שלו לאחר שיצא מרשותו וא"כ הוה המחלוקת בכל דבר שברשותו לאחר שיצא מרשותו וא"כ בזה שוב לא שייך לומר דשאני שמטה ושפיר מקשה דבשאר דבר שוב שייך לומר דקדושת הגוף לא פקע בכדי וז"ב ודו"ק.

11והנה לכאורה רציתי לומר דבר חדש דלפמ"ש הב"י בתשובתו בהצותו על המבי"ט הובא במהרי"ט בראשונות סי' ס"ד דטעם פטור השמטה מתרומות ומעשרות הוא בשביל שהוא הפקר וכל שסייגו ונעל כרמו לא נפטר והמהרי"ט חולק בזה ובחבורי כת"י על יו"ד בהלכות תרומות ומעשרות סי' של"א ביארתי הדברים על נכון א"כ אם נימא דיכול לאסור פירות שלו אף לאחר שיצא מרשותו א"כ לכאורה משכחת לה דלא ישמיטנו שביעית כשיאסור קונם כללי על כל העולם בששית א"כ כשבא שביעית לא נאסר משום פירות שביעית דאינם הפקר לכל ואף אם רחמנא אפקרא מ"מ אסורין על כל העולם משום הקונם ואז יהי' כל פירותיו שביעית לו לבדו ויתבטל מצות התורה ואף לפי המסקנא עכ"פ בנכסי אלו אסורין וא"כ יתבטל מצות התורה כעין מ"ש התוס' להקשות א"כ כל בע"ח יאסר כל נכסיו על כל העולם וכאן לא שייך תירוצם דאף בקונם פרטי יוכל לאסור על כל מי שירצה. אמנם נראה דבאמת אין בכחו לאסור ואף דנדרים חלים עד"מ מ"מ אין בידו להפקיע זכות אחרים כיון שהתורה הפקיע ועשתה יד כולם שוה והוה כמו שמשועבד לאחרים והוה כמו פרו של כה"ג דכל הכהנים שותפים בו ומזה נראה ברור דאינו מטעם הפקר רק דאדרבא כלם משותפים בו וא"י לאסור חלקו של אחר והתורה אמרה דשנת השביעית יד כלם שוה בו וז"ב ודוק היטב: