שואל ומשיב מהדורא רביעאה ג:קמט

1נסתפקתי בשני עדים שהזימו שני עדים שלא בפניהם אם יכולים אח"כ להזימם בפניהם ויהי' נאמנים לפסלם אם נימא דכל שהעידו שלא בפניו יכולין לחזור ולהעיד בפניו כמבואר בחו"מ סי' כ"ח. והנה לפענ"ד תלוי במחלוקת הריב"ש והמהרלב"ח אם הזמה שלא בפניו מועיל לפסול העדים או דהוה רק כהכחשה גרידא דאם נימא דלא הוה רק כהכחשה גרידא א"כ כבר נפסלו שניהם עכ"פ בעדות זה רק דכל אחת באה בפ"ע ומעידה אבל בעדות הלז פסולים לכ"ע וא"כ כל שכבר נכחשו לא מועיל אף שיזימו אותם אח"כ בפניהם אבל לשיטת הריב"ש דעכ"פ נפסלו הראשונים וא"כ יכולים אח"כ להזימם בפניהם שיתחייבו עונש הגוף וממון ג"כ וז"ב לפענ"ד. ובזה הנה מקום אתי ליישב דברי הריב"ש להצילו מתפיסת המהרלב"ח סי' קל"ז שהקשה מדברי רבינו פי"ח מעדות הלכה ה' שכתב דעדים שהוזמו שלא בפניהם הרי הוכחשו לפיכך אם מתו העדים שהזימום קודם שיזומו אותם בפניהם אין כאן עדות שהרי הכחישו זא"ז ע"ש הרי דמבואר דל"מ רק הכחשה ועיין בנוב"י באהע"ז סי' ע"ב בהיתר החמישי שכתב ג"כ ראיה זו והתפאר בזה וכבר קדמו המהרלב"ח והמהרי"ט חלק אהע"ז סי' ל"ז האריך לדחות ראיה זו בדברים דחוקים כמ"ש הגאון מוהרח"י בקונטרסו על שיקול הדעת בסופו ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוה הכחשה רק שיכולין להזים אח"כ בפניהם דכבר נפסלו הראשונים ואדרבא משם ראיה ברורה להריב"ש שהרי כתב שמתו העדים שהזימום קודם שיזומו אותם בפניהם ומשמע דיכולין להזים אח"כ בפניהם ואם איתא לדברי המהרלב"ח הרי נפסלו שהכחישו זא"ז ופשיטא שא"י להזים אח"כ וגם לאיזה צורך כתב רבינו זאת וע"כ דבא להורות דמ"ש דהוה הכחשה היינו שהראשונים כבר נכחשו ולכך אם לא הי' מתים הי' יכולים להזימם עוד אבל כיון שכבר מתו אין כאן עדות שהרי הכחישו זא"ז וניהו דהראשונים נפסלו אבל האחרונים ג"כ אינם נאמנים וז"ב מאד ודו"ק. ובזה מיושב מ"ש הנוב"י ראיה מתוס' סנהדרין דף ח' ע"ב ד"ה והביא האב עדים שכתבו דמיירי קודם גמ"ד דהשתא ליכא מיתה ולדברי הריב"ש גם לאחר גמ"ד משכחת לה וכשהזימום שלא בפניהם ולפמ"ש אתי שפיר דשם כתבו התוס' דלא משכחת עוד ד"נ ע"ש ואם הוזמו שלא בפניהם עוד משכחת לה ד"נ כשיזימו בפניהם ולכך ע"כ מיירי קודם גמ"ד. ומה שהקשה עוד מדברי התוס' דף ט' ע"ב ד"ה עידי האב נהרגין שהקשו דיכולין לומר לחייב הבעל ממון באנו ולהריב"ש הי' להם להזים שלא בפניהם והנה תיתי לי דגם אני הרגשתי בזה בראשית ההשקפה אבל באמת אין ראיה מזה דהעדים יכולים להתנצל באמת רצונו להזים שלא בפניהם אבל לא יכולנו שהעדים הי' שם ואטו הי' יכולין לומר לב"ד אין רצונינו להזים רק דוקא שלא בפניהם וגם כיון דלכתחלה צריך שיהיה בפניהם א"כ הב"ד לא רצו לקבל רק בפניהם ומה יכלו לעשות ומ"מ לא רצו רק לחייב הבעל ממון. ובזה נסתר כמה קושיות שהקשה כעין זה באותה תשובה בסנהדרין דף מ"א יעו"ש ודו"ק. ומ"ש המהרלב"ח שם לחלק דאף דיכול לפסלן בגזלנותא מ"מ להזים א"י שלא בפניהם דהזמה חידוש היא ומהרי"ט השיב דהפיסול לאו חידוש דאגופן של עדות מסהדי ומהראוי להאמין לשנים רק מה שמחייבין ממון זהו החידוש ע"ש והגאון מוהרח"י האריך בקונטרסו דדברי שגגה הן דכי אתמר דחידוש הוא הוא על גוף פסול העדות דמה חזית דציית להני ציית להני הרי דעל גוף פסול העדים הוה החידוש ע"ש שהאריך בזה. ובאמת שלפענ"ד יש לומר דזה תלוי בשתי הלשונות בב"ק שם דללישנא דפסידא לא ס"ל לרבא דחידוש הוא ואפשר דקיי"ל כאותו לשון. ובזה יתיישב דברי הטור שכתב בסי' ל"ח הטעם דעדים אחרונים נאמנים דלא על גוף העדות מסהדי ומקורו מדברי הרמב"ן על התורה וכ"כ בספר החינוך והלח"מ תמה דהא הזמה חידוש. ולפמ"ש אתי שפיר דלל"ב משום פסידא לא ס"ל לרבא כלל דחידוש הוא אך לפ"ז יקשה דא"כ כי פריך הש"ס מ"ב לימא לענין לפסול העדים שלא בפניהם דאם חידוש הוא ליכא למפסלה ומשום פסידא יוכלו למפסלה וע"כ צ"ל דאף דחידוש הוא אפ"ה נפסלו שלא בפניהם ומ"ש המהרלב"ח ראיה מהנ"י פרק שני דכתובות דכתב דלכך אין נאמנים השנים לפסול לאחר מיתה משום דבעי שיזומו בפניהם והמהרי"ט כתב כי אין לפניו הנימוק"י ממס' כתובות באמת שכעת זכינו לספר הנימוק"י על כתובות וכתוב ככל הדברים ההם. אבל יפה כתב המהרי"ט שיחיד הוא נגד כל הני רבבוותא התוס' והרמב"ן ודעימי' ומ"ש המהרי"ט להקשות על הנימוק"י דא"כ מ"פ הש"ס תרי ותרי נינהו הא כיון שאין נאמנים לפסלם שוב השטר בחזקתו. לפענ"ד כיון דכל הטעם דא"י לפסלם הוא משום דהעידו שלא בפניהם וזה גופא אינו רק מדבריהם כמו שלא בפני בע"ד וכמ"ש הגאון מוהרח"י בקונטרסו בהדיא וא"כ מה"ת נאמנים ולכך פריך תרי ותרי נינהו הן אמת שלפענ"ד אין דברי מוהרח"י ברורים בזה דע"כ לא הוה רק דרבנן רק מה שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ולחייבו ממון וזה אסמכתא דיבא בעל השור ויעמוד על שורו כמ"ש הב"י סי' כ"ח אבל לפסול אדם נראה לפענ"ד דכמו דאין גומרין דינו שלא בפניו כדאמרו בסנהדרין דף פ' וה"ה שא"י לפסלן שלא בפניהם ומ"ש הגאון מוהרח"י לסייע למהרלב"ח מהא דאמר ר"א אין מזימין שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם ניהו דהזמה לא הוה הכחשה מיהו הוה ולאיזה צורך האריך כ"כ ע"ש. לפענ"ד מכאן ראיה למ"ש דיכולין להזים אח"כ אותם בפניהם וכמו שהבאתי ראיה מדברי רבינו הרמב"ם (ומכאן ראיה דל"ש בזה עביד לאחזוקי דיבוריהו וכמ"ש המהרי"ט שם בשם מהר"י בן לב דאם נימא דעביד לאחזוקי דיבורייהו היאך יכולים להעיד אח"כ) ולפ"ז כיון דעכ"פ יכולין להעיד אח"כ צ"ל דהוה הכחשה עכ"פ לראשונים דאל"כ הרי הוכחשו שניהם ושוב אינם נאמנים באותו עדות לכ"ע וכמ"ש ודו"ק. שוב מצאתי במהרי"ט סי' מ"ג שם שכתב שם לדבר פשוט דנאמנים לפסלה עכ"פ שלא בפניהם והביא ראיה מהגהת אשר"י ועיין תומים סי' ל"ח שהאריך ג"כ בראיה זו מהג"א וכבר קדמו המהרי"ט שם. ומצאתי בשיטה מקובצת בב"ק דף קי"ב שכתב בשם הרמ"ה דלכך הזמה שלא בפניהם הכחשה מיהא הוה דהא אין עדים נפסלים כלל ורק לגבי בע"ד מועיל ובזה מקבלין שלא בפניהם הרי מבואר דאין נפסלים כלל ודו"ק ועיין בשו"ת משאת בנימן סי' ק"ו ועיין פ"מ ח"ב סי' ק"פ ואין הזמן מסכים לעיין בדבריו. ומדי דברי זכור אזכור מה ששאל אותי בע"פ הרב החריף אבד"ק טאפריוו ני' בהיותו פה במעשה שאירע לפניו בהיותו מברר למשפט אחד הי' שם שני כיתי עדים המכחישים זא"ז והכת אחת מהם העידה באופן שהי' יכולים להזימם והכת אחת העידה באופן שלא הי' יכול להזימם שלא העידו היום והמקום וכדומה וע"ז נסתפק איך נדייני להאי דינא דהא מן התורה בעי דו"ח ועדות שאתה יכול להזימה אף בד"מ וא"כ מהראוי הי' להאמין לאותם העדים הראוי להזימם יותר מאותן עדים שהעידו עדות שאילה"ז ואף דמדרבנן בטלו דו"ח בד"מ עכ"פ להכחיש אותם עדים שהעידו עדות שאתה יכול להזימם אפשר דגם מדרבנן נאמנים יותר הכת הלזו וע"ז השבתי בראשית ההשקפה דעכ"פ דין מרומה מקרי כיון דעדים מכחישים זא"ז ושוב צריך דרישה וחקירה וא"כ מהראוי שנאמין יותר אותן העדים שאומרים עדות שאתה יכול להזימם. אך אחר העיון יש לדחות כיון דכל מה שנקרא דין מרומה הוא בשביל שיש לפנינו עדות הכת השניה שמכחישים אותם וכל שאתה אומר שצריך דו"ח שוב לא הוה דין מרומה ושוב באמת א"צ דו"ח מדרבנן ואף שי"ל שעכ"פ הכת השניה לגבייהו מקרי דין מרומה ואינם נאמנים ז"א דעכ"פ אתה צריך לומר דהם מכחישים זא"ז ושוב אינם נאמנים הראשונים דהא השנים האחרים מכחישין אותם וע"כ צריך אתה לדון מכח עדות המכחשת דאל"כ לא מקרי דין מרומה.

2אך אמרתי לו שיש לפשוט הדבר ממ"ש הריב"ש דהזמה שלא בפניהם פסולים מיהא הוה הראשונים והם השיגו דמקרי הכחשה גמורה ושתיהם כשרים. ולפ"ז יקשה הא הראשונים העידו עדות שאתה יכול להזימה דהא יכלו להזימם בפניהם והשנים העידו שלא בפניהם וא"כ עדותן הוה עדות שאי אתה יכול להזימה דהא אף כשיזימום לא יענשו בגוף וממון כל שהעידו שלא בפניהם וכל עיקר עדות שאתה יכול להזימה היינו באופן שיוכל לקיים דין הזמה וא"כ שוב מהראוי להאמין לראשונים שהעידו עדות שאתה יכול להזימה טפי מהשנים וע"כ דכל שא"צ עדות שאתה יכול להזימה בממון נאמנים השנים כמו הראשונים וזו ראיה נפלאה לפענ"ד ודו"ק היטב. והנה בחידושי כתבתי בהא דהקשה התומים בשם הגאון מוהרח"י גבי פלוני רבעני דלשיטת הרמב"ם פח"י מעדות ה"ב דהכחשה עם הזמה ל"מ ובעינן שיהיה הזמה בלבד מבלי הכחשה הא בפלוני רבעני הוה הכחשה עם הזמה ביחד. ואמרתי בזה בחידושי לטוש"ע סי' ל"ח דבר חדש דהנה רבא אמר בב"ק דף ע"ג ע"ב עדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו נהרגין דהכחשה תחלת הזמה היא והיינו דה"א כיון דהוכחשו מקודם שוב בטל כל העדות ואין כאן מקום להזמה לזה קמ"ל דהכחשה תחלת הזמה היא וא"כ הוה כאילו הוכחשו ולבסוף הוזמו וכן קי"ל כמ"ש הרמב"ם פח"י מעדות הלכה ד'. ובזה אני אומר דבר נחמד דלכך צ"ל דהוה הכחשה עם הזמה ל"מ דהרי העדים המזימים הוה עדות שאילה"ז דהרי המזימים אינם נאמנים רק על מה שהוזמו אותם שלא הי' עמהם דעל גופן של עדים מעידין אבל מה שמכחישין את הענין הלוואה או הרציחה וכדומה ע"ז הוה תרי ותרי וכמ"ש הטור סי' ל"ה והרמב"ן בפירושו לתורה ועלח"מ פח"י ה"ב ולפ"ז אם יזימו אותם המזימים אז לא יהי' בגדר הזמה דהרי באמת כבר הוכחשו השנים הראשונים ושוב ל"ש הזמה וכאן לא שייך דהכחשה תחלת הזמה דע"כ לא שייך זאת רק היכא שבשעת הכחשה לא הי' נאמנים עכ"פ מספק א"כ הוה אתחלתא דהזמה אלא שלא נגמרה ונפסלו מספק ואח"כ נפסלו לגמרי אבל כאן בעת שהוכחשו מהראשונים הי' הם נאמנים דהרי הי' הכחשה עם הזמה והרי אם נימא דאף שיש הכחשה עם הזמה ג"כ מקרי הזמה ונאמנים האחרונים א"כ אז בעת ההכחשה לא הותחלה ההזמה בשום פנים דאדרבא הם הי' נאמנים רק אח"כ כשהוזמו אז נתגלה למפרע דהמזימים נתכחשו ושוב אין כאן מקום להזמה דהרי כבר נתכחשו ולענין ההכחשה באמת גם אז נתכחשו ורק שלא האמננו להם אז וא"כ לא שייך הזמה דהתורה רצתה שיהי' מוסר גופן של עדות כדדרשינן במכות והרי כבר הוסר גופן של עדות בעת הלז וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב הקושיא מפלוני רבעני דשם לא נתכחשו מתרי וא"כ ניהו דממילא היה הכחשה עם הזמה מה בכך מ"מ לא הוה הכחשה דתרי ותרי ושפיר הוה עדות שאילה"ז ובזה מיושב קושית המהריב"ל ממיפך והזמה דגם שם הוה הכחשה עם הזמה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם לא הוה עדות שאילה"ז דשם מיירי כשעמד בדין וכדמוקי לה התם דאל"כ לא הוה גברא בר חיובא וכל שהזימו להמזימים שוב נשארו הראשונים נאמנים בעדותם כמו שהעידו העדים בפני הב"ד הראשון שכבר נתחייבו בב"ד ול"ש כאן דהוה עדות שאתה יכול להזימה ודו"ק. והנה הר"ן בפ"ב דכתובות גבי הא דאמרו בשני עדים שחתומים בשטר ומתו דשנים מן השוק העידו דכתב ידם הוא זה אבל פסולים הי' דאינם נאמנים כשכת"י יוצא ממקום אחר והקשה הר"ן דנהמני לעדים במיגו דאי בעי פסלו להעדים הראשונים וקשה היאך יועיל הא אינם נאמנים לפסול הראשונים שלא בפניהם דהם כבר מתו ומזה ראיה להריב"ש דכל שאין נ"מ לענין עונש וכדומה נפסלו אף שלא בפניהם וצ"ע.

3עוד נראה לפענ"ד בישוב קושית הגאון מוהרח"י ז"ל דהנה נ"ל בטעם הרמב"ם דהנה לכאורה יש לי מקום ספק בהא דהזימו עדים אם נימא דהזמה והכחשה ג"כ מקרי הזמה איך הדין אם באו עדים אחרים והזימו לאותן עדים מה הדין לענין מה שהכחישו גוף העסק ולכאורה י"ל דניהו דלענין הזמה האמינה התורה להמזימים אבל במה שהכחישו גם גוף ההלואה או בדיני נפשות לענין זה לא האמינה התורה להמזימים ולפ"ז שוב לא מועיל גם לענין הזמה דהא בעינן שיוסר גוף העדות מכל וכל והרי לענין גוף העדות אין נאמנים המזימין השניים וא"כ לא הוסר גופן של עדות לגמרי ושוב אינם נאמנים גם לענין הזמה ולכך הצריכה תורה שלא יהיה רק הזמה בלבד דאז הוסר גופן של עדות לגמרי וישנו בזוממי זוממין ולפ"ז נראה לפענ"ד דזה כשהן שכל ענינם חלוקים ההזמה על גופן של עדים והכחשה בעצמות העדות דאז מה דאתזם אתזם ועל ההכחשה אינם נאמנים אבל בפלוני רבעני ובמיפך והזמה דע"י ההזמה הוסר גופן של עדות ג"כ ואינו ענין מחולק וא"כ בכה"ג ישנו בזוממי זוממין דכל שהאמינה תורה להמזימין שוב נאמנים בגוף העדות וכיוצא בזה חלקו התוס' בב"ק דף ע"ב לענין מה דאמרו בב"ב במה דאתכחיש אתכחיש ומחלקו בין עדות אחת לשנים ודו"ק

4והנה מעשה אירע פה לבוב שאחד גרש את אשתו ומסר מודעא על הגט אבל לא עלתה בידו ואח"כ הביא עדים שקידשה שנית ובאו עדים והכחישו לעדי הקדושין אבל עידי הקידושין נתקבלו שלא בפניה ואח"כ נתקבלו בפניה ושייך חשש דעביד אינש לאחזוקי דיבורא. ואמרתי דבעידי קדושין דלהרבה פוסקים כד"נ דמי וא"כ אותם עדים שהגידו תחלה שלא בפניה יש חשש עליהו בזה בודאי עדים האחרים נאמנים יותר ולא הי' רק סניף דבלא"ה היו גמגומים רבים בעידי קידושין. והנה בשו"ת הר"י בן לב ח"ב סי' ח' הקשה על מ"ש הריב"א דהכחשת העדים שלא בפניהם לא מקרי חוב לגבי עדים ולכך מקבלין שלא בפניהם דהא יש חוב להעדים דאחד מכת זה ואחד מכת זה אין מצטרפין וכתב כיון דאינו רק מכח ספק לא מקרי חוב להם ושאל אותי הרב המופלג מוה' יעקב יוטש ני' דאם כן בהזמה שלא בפניהם דהוה הכחשה והא שם ודאי החוב דהוא הפסול דלענין זה אמרינן דהוא הפסול. ולפענ"ד נראה דשאני הכחשה דבאמת אין שום נאמנות לזו יותר מלזו לכך מסתבר דכל שלא בפניהם כל שיש קצת חוב לא מקבלין אבל בהזמה דהתורה האמינה לאחרונים רק דכל שלא בפניהם א"א להזים א"כ עכ"פ הכחשה מקרי דלענין שיהיו נקראים מוכחשים אף שמגיע להם חוב בפרט לפמ"ש המהרד"ך בית כ"ו דאינו רק דרבנן מה שבעי לקבל בפניו א"כ בדין הוא שיקבלו עכ"פ שיהיו מוכחשים ודוק היטב. והנה אחר זמן רב האיר ד' עיני ומצאתי ישוב הגון למ"ש לעיל שהקשו על הריב"ש ממה שכתב רבינו פח"י מעדות עדים שהוזמו שלא בפניהם הרי הוכחשו לפיכך אם מתו העדים שהוזמו קודם שהזימו אותו בפניהם אין כאן עדות שהרי הכחישו זא"ז וכבר כתבתי מ"ש הנוב"י דמשמע מזה שאין כאן עדות כלל ואף לא נפסל וכ"כ בזה וכעת נ"ל דהנה בהא דאמרו בכתובות דף י"ט ע"ב ומגבינן בי' ואמאי תרי ותרי נינהו והקשה בשיטה מקובצת בשם הרמב"ן דנימא שאמרו דפסולים הם בגזלנותא ואז האחרונים נאמנים דפסלו גוף העדים וע"ז האמינם התורה וכתב כיון שמתו הראשונים ולא באו לפסול גוף העדים רק נגד השטר מעידים ומכחישים עדות הראשונים בזה הוה כתרי ותרי ע"ש ולפי זה אני אומר דבר נחמד דבאמת עדים שהוזמו שלא בפניהם אבל עודנם חיים אין כאן רק הכחשה ונפסלו הראשונים דכל שאין עונש הגוף או ממון רק לפסול האדם א"כ נאמנים האחרונים לפסול הראשונים אף שלא בפניהם וכמ"ש רבינו אבל כשמתו הראשונים קודם שהוזמו בפניהם א"כ לא באו האחרונים לפסול נפשם על הראשונים רק לפסול השטר ועל השטר הו"ל כתרי ותרי ואין כאן עדות שהרי הכחישו זא"ז וז"ש רבינו לפיכך אם מתו העדים קודם שהוזמו אין כאן עדות והיינו שבטל לגמרי והו"ל כתרי ותרי ואם כן נסתייעו דברי הרמב"ם משם וז"ב כשמש ומדוקדק לשון רבינו והנוב"י נדחק בלשון לפיכך ולא העלה דבר ברור ומ"ש נראה נכון ודוק היטב כי הוא דבר נחמד ונעים ת"ל. והנה בהא דאמרו בסנהדרין דף מ"ג ר"י אומר אם הי' יודע שהוא מזומם אומר תהא מיתתי כפרה על כל עוונותי חוץ מעון זה א"ל א"כ יהי' כל אדם אומר כן כדי לנקות את עצמו ופירש"י שהעדים שקרים ובמחשבתם הרעה הרגוהו ובאמת לשון שהוא מגומגם לא א"ש ועתוי"ט שכתב על דברת הרע"ב שפירש שעדיו הן זוממים ומשמע דוקא כשיודע שיש עדים שהם זוממים רק שלא באו הוא דאומר כן ואם אין עדים שהוא מזומם אף שבאמת שקר העידו אטו בזה ל"ש לומר חוץ מעון זה ע"ש שנדחק דלישנא דקרא נקיט ולפענ"ד נראה דהדבר נכון עפ"י שיטת רבינו דהזמה אינו רק על גוף העדות אבל המעשה יכול להיות אמת והנה במ"ש הת"ק שאומרים לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי היינו לפי שהתודה ועשה תשובה נתכפר לו ע"י מיתת ב"ד כל עונותיו אף שמגיע על כל אחד מעבירות עונש אחר וכמ"ש רבינו בפיהמ"ש פרק ו' דנזיר מ"ד ולפי זה זהו כשעכ"פ נתחייב מיתה ע"ז אבל כשהעדים לא הי' אז והם מזומם רק שלא באו עדים להזים א"כ באמת עשה העון הזה ואין לו כפרה במיתה זו שבאמת כל שלא הי' עדים לא מגיע לו מיתה ולכך אומר תהא מיתתי כפרה על כל עונותי דהא עכ"פ במת דלאו כי אורחיה יש לו כפרה ועיין בסנהדרין דף מ"ז דנהרג מתוך רשעו הו"ל כפרה ומת מתוך רשעו כיון דכאורחי' מת לא הו"ל כפרה וא"כ על כל עונותיו שעשה הו"ל עכ"פ נהרג מתוך רשעו והו"ל כפרה דבאמת ההריגה אינו במשפט שלא היה עדים ולכך על אותו עון אין לו כפרה דהעון עשה רק שלא נתחייב מיתה בלי עדים או שהיו עדים אחרים רק שאותן עדים לא היו אז ואם כן הו"ל עכ"פ כמת מתוך רשעו לגבי אותה עבירה שבאמת מגיע לו מיתה רק שלא עפ"י אותן עדים ואין לו כפרה דהא לא נתחייב מיתה זו שתהיה המיתה מכפרת מצד התשובה כמ"ש הרמב"ם פ"ו דנזיר הנ"ל ועל זה אמרו חכמים דאפ"ה לא יאמר כן דא"כ יאמר כל אדם כן כדי לנקות עצמו והיינו דר"י מיירי בדבר שבאמת עשה רק שהעדים מזומם אבל כל אדם יאמר כן שגוף הדבר שקר כדי לנקות עצמו מהעון וא"כ יהיה לעז על הב"ד והעדים שלא כדין אבל בהך דר"י עכ"פ הב"ד המיתו כדין שבאמת נתחייב הוא מיתה מצד אחר. ויתכן יותר לפמ"ש הרמב"ן בטעם דכאשר זמם ולא כאשר עשה דמסתמא נתחייב זה מיתה ממקום אחר דהא אלקים נצב בעדת אל ולא היה מניח שהב"ד יהרגו צדיק וא"כ כל שהעדים זוממין ואפ"ה יובא להרג ע"כ שהמיתה נתחייב רק לא על אותו עון ולכך אמר תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מעון זה וע"ז אמרו שא"כ כל אדם יאמר כן כדי לנקות עצמו ויאמר שהב"ד הרגו שלא כדין ולא נתחייב מיתה בשום פנים וכדי בזיון להב"ד שהקב"ה לא הצילם מבוא בדמים ודוק היטב. ובגוף דברי הרמב"ם בהכחשה עם הזמה היה נלענ"ד כעין מ"ש למעלה אבל בפשיטות יותר וכעין חדתא קאמינא דהנה כבר הבאתי שנחלקו אביי ורבא בהוכחשו ולבסוף הוזמו דאביי ס"ל דהכחשה לאו תחלת הזמה ורבא ס"ל דהכחשה תחלת הזמה והנה ענין הכחשה תחלת הזמה פירש"י שנים העידו שהרג הנפש ובאו שנים והכחישו הראשונים ולבסוף באו כת שלישית שהזימו אם כן מבואר נגלה דכל המחלוקת דוקא כשהכת המזמת לא היתה מכחשת בזה ס"ל לאביי דמ"מ כבר נתכחשו הראשונים ולא יפול עליו שם הזמה ורבא ס"ל דמה בכך שהוכחשו כבר גם זה צירוף להזמה שאחריה דכיון שבאמת לא הי' שם שפיר נתכחשו אבל הזמתן של זו היה כמשפט ולפ"ז זהו דוקא בשני כתות אבל כשהכת המזמת בעצמה הכחישה נראה לפענ"ד ברור דכ"ע מודים דל"מ הזמתם דהא כבר נתכחשו ואף דאמרו תחלה לעדים עמנו הייתם גם המלוה והלוה וכדומה מ"מ כיון דבב"א הוא שפיר הוכחשו ולא הוה הזמה גמורה דכבר הוסר עדותם ע"י ההכחשה או שעכ"פ הוכחשו והוזמו בבת אחת ואנן בעינן שתוסר גופן של עדות על ידי הזמה בלי צירוף שום דבר והרי הוכחשו ג"כ ובזה לפענ"ד מיושבים דברי הרמב"ם כמין חומר שכתב בפי"ח הלכה ב' בציור הכחשה והזמה ביחד דהיינו שאמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולהד"מ לא הרג זה את זה ולא זה הלוה את זה הרי"ז הכחשה וכן אם אמרו להם היאך אתם מעידים כך וההורג או הנהרג וכו' היה עמנו ביום זה במדינה אחרת ודקדק המהרי"ט חלק אהע"ז סי' ל"ז למה לא נקט הרמב"ם בזה הציור שאומר שהורג או נהרג היה עמנו גם זה שאומר שגם העדים הי' עמנו ואפ"ה לא נעשו רק להכחשה וגם דקדקו בציור הראשון למה הוסיף רבינו להד"מ. ולפמ"ש אתי שפיר דבחלוקה הראשונה שתחלה הזימו לעדים א"כ באמת היה תחלת הזמה והא דמה בכך דהוסיפו הזמה גם לההורג ולהמלוה הא כבר הוזמו לזה הוסיף רבינו שכיון שאמרו להד"מ לא זה הרג את זה וכו' וא"כ לא היה הזמה כלל שהרי נתכחש כל המעשה אבל כל שהתחילו בהזמת הבע"ד שכבר הוכחשו אם כן פשיטא של"מ ואין שום רבותא אף שצרפו הזמה או לא צרפו דהרי כבר הוכחשו וז"ב. ובזה מיושב גם סיום דברי הרמב"ם שסיים הואיל והעדים שהזימו לא השגיחו על עצמם של עדות כלל אם אמת היה או שקר ודקדק המהרי"ט דלא יתכן כלל הלשון דכיון שלא הזימו רק שהעדים לא היו שם ואם לא כן לא הוה הזמה א"כ לא היו יכולים להשגיח כלל על גוף המעשה ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת אף שהיה שזה לוה או ההורג וכדומה כל שלא העידו ע"ז ולא הכחישו הראשונים רק הוזמו בלבד אף שבא בודאי הכחשה מזה לגוף המעשה לא איכפת לן. ובזה מיושב היטב הקושיא מפלוני רבעני ומשליח נעשה עד וכן הקשו האחרונים ממכות דף ה' דבאו והעידו שהיה עמהם באותו היום אבל ביום שלפניו הרג דא"כ הוא הכחשה עם הזמה (הן אמת די"ל שלא העידו שהרג אותו נפש רק אחר ביום שלפניו אבל הלשון לא מורה כן והרמב"ם פי"ט מעדות ה"ב ביאר כן בהדיא ע"ש) ולפמ"ש א"ש דכל שלא היה רק הזמה אף שבודאי אתכחש הדבר מ"מ מועיל ומ"ש הרמב"ם דהכחשה הוה שהוכחשו בעדות עצמה שלא היה הדבר או שיצא מכלל דברי' שלא הי' היינו כמו שמצייר שאמרו שהמלוה או ההורג וכדומה הי' עמהם דממילא נשמע שהעדים הראשונים העידו שקר אבל הי' בתורת הכחשה אז לא מועיל אבל אם היה הזמה גרידא כיון שיאמרו אין אנו יודעין בגוף העדות אם הי' או לא היה רק אתם הייתם עמנו א"כ זהו תורת הזמה שאינן מכחישין גוף הדבר זה מועיל אף שממילא נשמע הכחשה ובזה מיושב גם מיפך והזמה שנתקשה מהר"י בן לב ועלח"מ פח"י שם ולפענ"ד הוא ענין נכבד שלא עמדו בזה הראשונים ואחרונים ובזה גם מה שהקשו מהך דמכות ג"כ א"ש דשם לאותו העדים הזימו הזמה גרידא רק שממילא נשמע ששקר הי' דהא כבר הרגו אבל כל שאינו רק הזמה היה מועיל ודוק היטב כי לפענ"ד מקום הניחו לי ת"ל. עוד נראה לפענ"ד בכוונת הרמב"ם דבאמת ענין הזמה חידוש היא דמה חזית דסמכת אהני סמוך אהני אך כל מה דנוכל לקרב להשכל יש לקרב דבאמת מה שאמרו עמנו הייתם אינו בגדר עדות וכל ענין עדות היינו כשיעיד על דבר שאנו צריכין לדעת מה שהי' שם וכאן עיקר העדות שלא היו במקום שהעידו הראשונים ואם כן זה אינו ענין עדות דיפול בו ענין הכחשה דבשלמא כשמכחישין עצמן שכת הראשונה אמרה שכך הי' העדות והכת השני' אמרה שלא כך הי' אם כן נופל גדר עדות והוה עדות המוכחשת משא"כ כאן כשאומרים האחרונים שהי' עמהם זה אינו גדר עדות כלל ולא נצרך לדעת כלל מה עשו שם וכדומה ועיקר הוא לשלול שלא הי' במקום שהיו הבעלי דברים וא"כ איפוא לא יפול ענין תרי ותרי ואף דממילא כל שלא היו במקום שהיו הבע"ד שוב מוכחש עדותן של הראשונים מ"מ ל"ש בזה לומר מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני דהאחרים אינם מעידין שום עדות ואין נ"מ במה שהעידו שהי' עמהם רק שלא היו במקום שהי' הבע"ד בזה מהראוי להאמין להאחרוני' יותר דפשיטא דע"ז נאמנים אף בלי דו"ח כלל רק שעיקר הדו"ח היא בשביל שיזימו הראשונים אבל לא שיתברר היאך הי' שם כי בזה אין נ"מ כלל ולכך האחרונים נאמנים כנלפענ"ד לקרב הדבר שלא יהי' זר כ"כ ומ"מ מקרי חידוש דהא הראשונים מכחישים אותם והם באמת עדות ומהראוי להאמינם אבל מה שנוכל לקרב אל השכל פשיטא דמסתבר דהאחרוני' נאמנים ולפי זה שוב מבואר דברי רבינו דלכך צריך שלא יהי' הכחשה והזמה ביחד דאז שוב האחרונים בגדר עדות ושוב הוה תרי ותרי ולכך צריך שיהי' הזמה לבד.

5ומעתה מיושב קושית הגאון מוהרח"י ז"ל דבפלוני רבעני שם באמת גוף הזמה אינו תורת עדות כלל רק שממילא נתכחש גוף העדות ובזה לא אכפת לן ודוק היטב כי לפענ"ד הוא ענין ברור ונחמד. והנה במשאת בנימן סי' ק"ו כתב דלפסול אדם לכ"ע ל"מ שלא בפני בע"ד ואף אם עבר וקבל ל"מ ע"ש שהאריך וכבר הבאתי מחלוקת הפוסקי' בזה ועיין ש"ך סי' ל"ח. אך מ"ש שם לדחות דברי המרדכי שכתב דעדים זוממין חידוש הוא וע"ז כתב המ"ב דאף דחידוש הוא דוקא לענין החומרא דעדים זוממין אבל הקולא ילפינן שאם בעדים זוממין הקילו ק"ו בדבר אחר לא זכיתי להבין דהרי לכך אין מקבלין בעדים זוממין שלא בפניהם הוא משום דחידוש הוא מה דיכולין להזים אף בפניהם דמה חזית דציית להם ולכך שלא בפניהם אין מקבלין אבל לענין שאר דברי' מקבלין אף שלא בפניהם והך חידושא אינו מכח קולא וחומרא רק דהחידוש הוא דמה חזית דסמכת אהני סמוך אהני וא"כ לכך יש לומר דע"כ לא מהני הזמה רק בפניהם משא"כ שלא בפניהם וגם בלא"ה דברי המ"ב תמוהין דמ"ש דניהו דעדים זוממין חידוש הוא אין למדין רק החומרא אין למדין אבל לא הקולא דהרי התוס' במ"ק דף ח' ד"ה נפקא כתבו וקשה קצת אליבא דר"י שמה שיש בחומרא חידוש אין ללמוד המינו קולא דקאמר משום דחידוש הוא דעצים ואבנים לא מטמאי אין ללמוד הימנה אלא דכוותיה אמרינן פכ"ה בב"ח חידוש הוא ופירש ר"י דאי תרו לי' כולי יומא בחלבא שרי וכי מבשל לי' אסור והחידוש אינו מן האיסור דבהדי הדדי אסור והאי לחודי' והאי לחודי' שרי דהא כלאים נמי כל חדא שרי ובהצטרפות אסירי כדמסיק פ' א"ע משמע כשהאיסור חידוש אין ללמוד ממנו קולא מה"ט הי' מיישב ריב"א האי דעדים זוממין דחידוש הוא עכ"ל הנה ביארו דכל דחידוש אין ללמוד ממנו קולא ג"כ וא"כ ממילא אין ללמוד מעדים זוממין. הן אמת דדברי התוס' תמוהים במ"ש דכל שהוא חידוש אין ללמוד ממנו אף קולא דהא בחולין דף צ"ח אמר אי חידוש הוא אפילו למאה וששים נמי לא לגמר ומשני אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן הרי דאף דחידוש הוא אפ"ה לחומרא גמרינן וה"ה בזה להיפך וכבר התעורר בזה בשו"ת נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ל"ז בהשמטות שם שבסוף הספר לבנו הרב ז"ל ובאמת שגוף דברי הש"ס במ"ק סותרים דברי הש"ס חולין. אך לפענ"ד הי' נראה דאינם סותרים דחילוק יש בין כשהאיסור בעצמו מצינו דוגמתו אך שיש איזה פרט בזה דיש בו חידוש עד"מ זרוע בשלה דמצינו בכל איסורים דבטל בששים או במאה ורק דכאן מצינו שיוכל לבטל איסורי' שפיר אמרינן כיון דעכ"פ גוף האיסור שיתבטל זה אינו חידוש רק מה שמותר לבטל א"כ שפיר ילפינן מיניה ועכ"פ חומרא בק"ו דמה התם דהתורה הקלה בדבר דיכול לבטל לכתחלה ואפ"ה בעי ששים א"כ מכ"ש בשאר איסורים אבל בהך דמ"ק דגוף טומאת הבית הוא חידוש דהא עצים ואבנים לא מטמאי בעלמא ולמה יתטמא הבית וכן רצה המלמ"ל לפרש בפי"ד מט"ץ ואף שהוא דחה הדברים אבל בהשמטות הנוב"י שם מחזיק פירוש זה וא"כ י"ל שגם התוס' ס"ל כן ואף דלא פירשו כן בד"ה דהא עכ"פ זה ודאי דגוף הטומאה הוא חידוש וא"כ כל דהוא חידוש גוף הענין של הטומאה שוב אין למדין ממנו לא קולא ולא חומרא וז"ש התוס' ראי' מבב"ח דשם כל הענין שיהי' אסור בב"ח הוא חידוש דכל חדא שרי בפ"ע ואף שמצינו דוגמתו בכלאים הא שם ל"ש טעם והתחברות אסרה תורה משא"כ כאן דתלוי בטעם והרי מצינו דדרך בישול אסרה תורה ולא בתרו לי' אלמא דהוא חידוש לגמרי וכן עדים זוממין חידוש הוא דמה חזית דציית להני ציית להני וא"כ לכך לא גמרינן שום דבר מזה ועיין תוס' סנהדרין דף כ"ז ד"ה אין שכתבו ג"כ כעין זה ע"ש ותבין הכוונה לענין עדים זוממין דחידוש הוא ובזה מדוקדק לשון התוס' שכתבו כשהאיסור חידוש אין ללמוד ממנו קולא ובהשמטות שם כתב להגיה כשהיתר חידוש אין ללמוד ממנו איסורא ותמה על המהרש"א ולפמ"ש בדקדוק נקטו כשהאיסור חידוש היינו שכל עצמות האיסור חידוש אין ללמוד ממנו ומ"ש דאין ללמוד קולא לא קאי על בב"ח דשם חומרא רצה למילף וכקושית המהרש"א ותירוצו דחוק אבל הכוונה שזה קאי למעלה שרצו להוכיח מבב"ח דכמו דשם אין למדין חומרא כיון דגוף האיסור הוא חידוש כמו כן בעלמא כל דהאיסור חידוש אין ללמוד קולא וז"ב ודוק.

6ובזה מיושב הרבה תלונות של ההשמטות שם ואכ"מ להאריך. שוב מצאתי בנדרים דף ד' האי חידוש לחומרא היא ופירש"י והר"ן והרא"ש דהיאך שייך לומר דלא נילף קולא מיניה ומבואר שלא כדברי התוס' במ"ק הנ"ל ולפמ"ש אתי שפיר

7והנה בהא דאמרו בכתובות דף כ' דר"ש סבר דכשם שאין מזימין אלא בפניהם גם הכחשה אינו רק בפניהם ור"נ סבר דיכולין להכחיש שלא בפניהם ור"א ס"ל דאף הזמה שלא בפניהם הכחשה מיהא הוה. לפענ"ד הי' נראה דבאמת באיסורא דעת המאירי דיכולין לקבל אף שלא בפניו דזכות היא לו לאפרושי מאיסורא ורק היכא דפתיך בי' ממונא אין מקבלין ולפ"ז בשלמא הזמה דשייך עונש גוף או ממון לכך אין מקבלין אבל הכחשה דאין שום עונש וגם פסול ל"ש בו כמ"ש למעל' שכן דעת הרבה פוסקים וא"כ הוה לאפרושי מאיסורא גרידא וזכות היא לו שלא יפסד אחד על ידו ושפיר מקבלין. ובזה מובן לשון ר"נ דלכאורה לא נודע מה זו שאלה והלא בהזמה ג"כ אם הוא בפניהם מקבלין ושלא בפניהם אין מקבלין וה"ה בהכחשה ואף די"ל דהזמה חידוש טפי אבל מ"מ מה קושיא כ"כ ולפמ"ש א"ש דכאן דמתו הראשונים ל"ש שום עונש ולא פסול על הראשונים למה לא יקבלו שלא בפניהם דשמא היו מודים להם ובזה מיושב מה דק"ל טובא דהרי בהיו עדים חולים מקבלים שלא בפניהם וא"כ מכ"ש באם מתו הראשונים ולמה לא יקבלו שלא בפניהם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת זה טענת ר"נ דבהכחשה שאין שום נגיעה לראשונים למה לא יקבלו וגם אם לא מתו רק שאינם לפנינו מקבלים וניהו דהזמה לא הוה הכחשה מיהא הוה עכ"פ כמ"ש ר"א ודוק: