שושנת העמקים על שיר השירים ג:ו

1מי זאת עולה וכו'. משיבה כנסת ישראל ואומרת אבי שבשמים אל תמנע חסדך ממני כי אם חסרתי זכות אנכי הלא אתה תמלא חסרוני ותשפיע בי שפע כשרון ושלימות כי לא דבר חדש הוא לפני כסא כבודך להריק עלי שפע קדושה עד בלי די כי הלא זכרתי לך חסד נעורי שעשית לי שהעליתנו גם עלה על כל אומה ולשון כי מי זאת עולה מכל הבבליים מן המדבר שעל ידי צאתי את המדבר ולא שאלתי צידה ראויה לזקנים וחולים ועוברות ומניקות זכיתי אל מעלה גדולה והוא מאמרם ז"ל על פסוק זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו' וזהו מי זאת עולה במעלה מסיבת המדבר והאם יחסר ממנו בזכות ההוא שעליו לעיתי אז במעלה בלי הדרגה כתמרות עשן כמיני עם היות המדבר באיכותו משולל הכנה להשגות קדוש' ונבואה כי נשקתנו שם מנשיקות פיך תחת אשר מקרוב באנו מעבוד אלהים אחרים ועלינו לשמוע קול אלהים מדבר מתוך האש ומאין ולאין זכינו את כל הכבוד ההוא אם לא כי ממך הכל שחננתנו הכנה רבה כי הייתי מקוטרת מור ולבנה כי הקטרת אותנו בחנותנו במדבר נגד ההר בשפע המתיחס אל המור והוא כנמצא בדברי חכמי הטבע כי הקטרת במר מועיל להעביר מיני ארסיים כן שם הקטרתני בשפע שהעברת העביר מהם ארס חלאת זוהמת נחש כי כל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ובזה אחשוב לתת טוב טעם אל שאלת השואלים איך יתכן כי בששים רבוא מישראל בהר סיני איש לא נעדר מהכנות הראויות להשגת נבואה ומה גם במדרגה הרמה ההיא כמאמר הכתו' פנים בפנים דבר ה' אל כל קהלכם נדחקו המפרשים להשיב כי בחול הנבואה על המוכנים תחול גם על הבלתי מוכנים שהוא דבר בלתי מתקבל לפי פרטות איכות קדושות הנשוא כי הלא פרטות קדושת נושא להנבא פנים בפנים בהקיץ יבקש לו כנודע:

2אך יתכן במאמרנו זה כי הלא בזה אדרבא נפלא על השאלה כי אחרי שפסקה זוהמתו אין הכנה גדולה מזו לכלם כאחד והוא אצלי מאמר המגיד אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו כי מה בצע בקריבה בהעדר התורה אך הוא כי על ידי ההקרבה שם זכינו בהעמדה ההוא ליפסוק זוהמתנו וזהו ויחן שם ישראל נגד ההר ולא נאמ' ויחנו כי ע"י השפע הנשפע בהם אז על יד מה שיצא הוא יתברך לקראת' והביאם שם כחתן היוצא לקראת כלה נתאחדו וידוע ליודעי דעת כי היות כלם מתייחסים לא' בעצם שלא יאמר בהם ויחנו רק ויחן הוא על ידי הפסק הזוהמא וזהו מקוטרת מר וגם היתה מקוטרת לבונה על יד כל התורה ודקדוקיה ותרי"ג מצותיה כלליה ופרטיה המתייחסים לכל אבקת רוכל והוא כי אחרי מציאות הקריבה שקרבנו לפני הר סיני בכבודו ובעצמו שיצא לקראתנו ונהי לפניו מר"ח עד יום הששי מזדככים והולכים עד שאז פסקה זהומתינו וזהו מקוטרת מר וגם היתה מקוטרת לבונה בשפע המלבין איכותנו אחר הפסקת הזוהמא על ידי דברך עלינו פנים בפנים ונדבקת בנפשותנו שהם נשיקות פיך כמדובר למעלה וז"א ולבנה מכל אבקת רוכל כי זככתנו כזכוכית לבנה ע"י שמוע כל אבקת רוכל מכל פרטי התורה כמאמרם ז"ל שבכל א' מהדברות היו שומעים כמה מצות ודינים המסתעפים מן המאמר ההוא כי כל התור' ומצותיה כלולים בעשר' הדברות ולא זה בלבד כי אמרו רז"ל שהדבור עצמו היו מדבר עם כל א' ואחד מישראל ואומר לו כך וכך מצות יש בי וכך וכך קלים וחמורים וכל פרטי תורה שבעל פה שבכל דבור עד אומרם שאפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר אז בסיני וזהו אומרו ולבונה מכל אבקת רוכל כי נקטרנו בלבונה מפאת כל אבקת רוכל ואם כן עשה גם עתה אבי ישראל כמעשיך בימים ההם משיב הוא יתברך ואומר הנה מטתו שלשלמה כו' לומר להם אל תדמו את ישראל בזמן הזה לאיכות' בימים ההם כי הלא הנה מטתו שלשלמה היתה אז זאת שהיתה עולה מן המדבר כי נעשו יש' מטה ומושב ומרכבה אל המלך שהשלום שלו ובמה בששים גבורים שהיו סביב לה כו' והיא ששים רבוא של מ"ה שהיו מסבבים אותם והוא כי באומרם נעשה ונשמע כל איש ואיש מכל ישראל נעשה בזכות מאמרו מלאך ע"ד מאמרם ז"ל כל העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד נמצא סך המלאכי' ששים רבוא למספר בני ישראל שיהיו אז מסבב' אל המטה ההיא שהיא כנסת ישראל וזהו סביב לה ופירש מהיכן היו ואמר מגבורי ישראל כלומר מן הגבורים הנעשים על יד ישראל בזכותם שהוא באומרם נעשה ונשמע ואחשבה שאלו הם הששים רבוא מלאכי השרת שארז"ל פ' ר"ע שקשרו הכתרים בראשי ישראל בשעה שאמרו נעשה ונשמע שהן הם אשר עשו בזכות אמירתן וזה לשון המאמר דרש רבי סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' רבו של מלאכי השרת וקשרו שני כתרים בראש כל אחד מישראל אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכיון שחטאו ירדו ק"כ רבוא מלאכי השרת ופרקום שנאמר וינצלו בני ישראל כו' אמר ריש לקיש ועתיד הקב'"ה להחזירם לנו שנאמר ופדויי ה' ישובון כו' שמחה שמעולם על ראשם עכ"ל:

3והנה מאומרו בשעה שהקדימו יראה שזכות הקדימה היתה גרמת הכתרים ואם כן למה היו שנים והלא הקדימה אחד הוא ואם מציאות העשיה והשמיעה הוא הזכות כאומרם אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע מה זה אומרו שהקדימו ומהראוי יאמר בשעה שאמרו נעשה ונשמע וגם מה ענין הכתרים האלה ולא עוד אלא שהוצרך הוא יתברך לאמר להם בהעוותם הורד עדיך מעליך ואדעה מה כו' ויהי כן כאומרו ויתנצלו בני ישראל את עדים כו' מה עיכוב היו הכתרים לתקנם שהוצרכו לפרקם וכן אומרו שעתיד הקב"ה להחזירן איך מתייחסי' אל ענין פסוק ופדויי ה' ישובון כו' ואם אין הכרח רק אומרו ושמחת עולם מי הגיד לו שעל הכתרים ידבר:

4אך הנה שלשה זכיות היו בידם א' הקדימה עשיה לשמיעה. שנית או' נעשה. ג' אומרו נשמע ועל הקדימה נבראו ס' רבוא מלאכים ועל הנעשה ונשמע היו הכתרים וקשרו אותם הששים רבוא מלאכים כמו שע"י הקדימה נאמרו שניהם והעטרו' תהינה אותם שאמר רשב"י במדרש חזית על פסוק משכני כו' וז"ל תני רשב"י כלי זיין שנתן להם לישראל בחורב שם המפורש היה חקוק עליו וכשחטאו במעשה העגל ניטל מהם כיצד ניטל ר' איבו ורבנן רבי איבו אמר מאליו היה נקלף ורבנן אמרי מלאך היה יורד ומקלפו ע"כ:

5הנה שהעדי שניתן להם בחורב הוא כלי זיין ושם המפורש חקוק בו שהוא אצלי שתי מעלות וכתרים ואורות שדבקו בנפשותם אחד להיותם בני חורין מן הגלות ב' חירות ממ"ה והאחד יתייחס לזיין לעומת הגליות והשני יתייחס לשם המפורש הוא ממקור החיים לעומת מלאך המות כי ע"כ משה רע"ה בבא מלאך המות ליטול נשמתו הזכיר עליו שם המפורש והבריחו כמאמר' ז"ל באלה הדברים רבה והם השני כתרים אשר על ראשם הוא נפשם כי שם יתדבקו השתי כחות ועל יד העגל ששבה זוהמתן בהם דעת רבי איבו שמאליו נקלף שעל יד הזוהמא מאליהן נסתלקו כחות הקדושה ומה גם המות הקשורה בזוהמא ודעת רבנין שלהיות שאשר חטאו מתו אשר בעדים והתראה ע"י בני לוי עדים בלא התראה ויגוף ה' שלא בעדים והתראה השקם משה מאבק העגל ובדקם כסוטות אך הנשארי' לא דבק בהם מאום רק שלא מיחו ולא היה כדאי בזוהמא שדבקה בם לשיקלף מאליו זיין ועדי השני כחות קדושה שדבקו בם אלא שמלאך ירד וקלפה לטובת' והוא כי אילו לו פירקום בהעוותם לא היתה להם תקומה ח"ו כי שבה זוהמ' נחש למקומה ועו' לא יתוקנו להשיג האושר המקווה בגוף ונפש עד שהמות יפריד ויומרק החומר בכור העפר ואחר יטהר כנודע ולהציל את נפשותם מדינה של גיהנם הוצרכו היסורין בעה"ז כי ע"כ בחר אברהם אבינו בהם לכן הוצרך העביר שני כחות המעכבים שתי אלה וזה הורד עדיך ואדעה וארחם בייסורין שאעשה לך בהסתלק' כי יהיו לטובתך כמדובר ושניהם באים כאחד בפסוק ופדויי ה' ישובון כו' שהוא פדויים מגלות ונסו יגון ואנחה כי כאשר יבולע המות ינוס היגון כד"א ביגון ושאולה ובהבטל הגלות תנוס האנחה כד"א ויאנחו בני ישראל מן העבודה וז"א שעתיד הקב"ה להחזירם והאחד שהוא חירות מן הגלות הוא כנגד נעשה שהוא להשלים החומר במעשה כי החומר לבדו הוא אשר ימשלו בו בני אדם כד"א ותשימי בארץ גוך וכמאמרנו בספר חבצלת השרון על פסוק ויהבו גשמהון כו' והב' שהוא חירות ממלאך המות הוא כנגד נשמע שהוא נוגע אל הנפש כד"א שמעו ותחי נפשכם וארז"ל כן במדרש חזית כי ענין פסוק אומרו השמע עם כו' מדבר מתוך החשך הוא חשך מ"ה שהיה מנגד על השמיעה לבל יתבטל הוא מן העולם הנה כי יתייחס ענינו אל השמיעה וסיים ואמר שכשחטאו ירדו ק"ך רבוא מלאכי חבלה ופרקום והנה בתוספות הקשו כי הלא מדה טובה מרובה ממדת פורענות ואיך לקשרם ירדו ס' רבוא ולפרקם ק"ך רבוא ותרצו שזו היא יתרון שלא הספיקו ס' רבוא לפרק' והוצרכו ליכפל ואחשב' על פי דרכנו כי הנה ידענו מרז"ל כי כל מצוה שאדם עושה בורא בה מלאך והנה ארז"ל שאמר הקב"ה למשה הנה שתי דברות שמעו מפי ושמנה ממך ומי יתן עברו על מה ששמעו ממך כ"א על השנים ששמעו מפי ובזה נבא אל הענין והוא כי כל א' מישראל פעל ועשה שתי מלאכי חבלה על עוברם אנכי ולא יהי' לך נמצאו סך הכל ק"ך רבוא מלאכי חבלה והן הם היו אשר ירדו ופרקום וז"א וכיון שחטאו ירדו ק"ך כו' לומר כי מציאות חטאם סיבב הק"ך רבוא מ"ח והוא מה שכתבנו בי בחטאם אשר עשו את העגל עשו ק"ך רבוא מלאכי חבל' ונבא אל הענין כי הנה ששים רבוא שנעש' על ידי קדימת נעשה לנשמע קנו שתי מעלות טובות א' שהיה להם לישראל זיין וכח לבטל מעליהם הגלות שנית לבטל מלאך המות וזהו כלם אחוזי חרב כי כל הששים גבורים שהם ששים רבוא מה"ש כלם היו אחוזין מהזיין שארז"ל שהוא כאשר כתבנו חרב נגד הגלות שבו שם המפור' שהוא כנגד מלאך המות ואמר מלומדי מלחמ' הוא כי הנה ראוי לדעת אם מעת העמדתן בהר סיני זכו אל היותם בני חורין מן מלאך המות מה ענין אומרם ז"ל חרות על הלוחות מה ענין הלוחות אצל מה שהיה טרם ינתנו מ' יום אך בלי ספק כי כח החירות לא היה מוחלט מאז רק היה מעותד מעתה להתקיים בעת נתינת הלוחות שאם היו זוכים לקבל לוחות ראשונות היה להם החירות וזה יאמר מלומדי מלחמה כי עדיין לא היו לכחות ההם כח ללחום לעומת צריהם רק היו מלומדי מלחמה בלבד ע"י מעמד הר סיני והי' הלמוד מלחמה מה שאז"ל כי כל נפש ונפש שנמצאו בסיני הנולדים ואשר עדן לא היו בעולם קבלו כל א' חלקו בתורה איש איש לפי בחינתו והוא מה שממדש כל ת"ח וכל תלמיד ותיק בתורה להלח' מלחמתה של תורה כנודע וזהו מלומדי מלחמה ופי' ואמר איש חרבו כו' שכל איש מהששים רבוא מלאכים היה חרבו על ירכו שהוא הזיין מפחד בלילות שהם שתי לילות ליל גלות וליל חשך המות כי שתיהן היה כולל כמדובר שהיה זיין ושם המפורש חקוק בו: