שפתי כהן על התורה, הקדמת המחבר

1אמר המחבר. בהיותי בבאר שבע בארה של תורה, חצבה עמודיה שבעה, שבע בלחמה של תורה, מקום נהרים יאורים מקום מים חיים, ישבתי בין משאבים ללקוט שושנים, לשמוע אמרות ה' אמרות טהורות, פה צפת תוב"ב, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, וקורות הזמן לא הניחוני הממוני הלמוני וגרשוני והוציאוני מבית אבי שבשמים ללכת מבאר שבע לחרון אף לחוצה לארץ, וגם שם לא הונח לי, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז, הצרות חולפות ובאות תכופות זו אחר זו. סבוני גם סבבוני לא הניחוני עד בלעי רוקי, להשלים חוקי, חוק התורה ומי שכל אלו התלאות חולפות ובאות עליו ובפרט מי שהוא טבוע בכור עוני, כמו שאמרו חז"ל עניות לא הניחה מדה טובה לישראל, ובפרט עול הגלות שהולך וגדל, מה פנאי יהיה לאדם ללמוד ולהבין ושמעתתא בעיא צלותא כיומא דאסתנא. וכן אמרו במדרש על פסוק כי חולת אהבה אני א"ר יצחק בראשונה היתה הפרוטה מצויה היה האדם מתאוה לשמוע דבר משנה דבר גמרא עכשו שאין הפרוטה מצויה וביותר שאנו חולים מן הצרות אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא דבר אגדה ע"כ. זה אמר רבי יצחק בזמנו מה נאמר אנו שכל יום קללתו מרובה מחבירו שנאמר רק רע כל היום, כי עקר חיי האדם בזה העולם הם יום אחד לבד ועל זה היום אמר התנא ושוב יום אחד לפני מיתתך, כי יום גורר יום ועל זה אמר ואותי יום יום ידרושון, ועל יום זה אמרה תורה וידעת היום, כי אפילו שיחיה האדם אלף שנה בשעת מיתתו ידמה כאלו הם יום אחד, והלואי יום אחד, כמו שארז"ל כי צל ימינו עלי ארץ לא כצל כותל ולא כלל אילן אלא כצל עוף הפורח שצלו עובר עמו, ועל זה צותה תורה אשר אנכי מצוך היום וכתיב וידעת היום הוא ע"ד ושוב יום אחד לפני מיתתך. גם ירמזו על יום המיתה שיהיה תמיד בין עיניו ועל זה ארז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, לזה אמר אשר אנכי מצוך היום על יום זה שהוא יום המיתה, למען תחיה חיים אמיתיים שהם חיי עולם הבא. עוד ירמזו על יום הכפורים שהוא יום גדול ונורא, יום אדיר בשנה ויום חשוב כימי השנה שנאמר יום לשנה:

2נחזור לעניננו כי היום קצר והמלאכה מרובה ארוכה מארץ מדה, ומה יוכל לעשות בקוצר יומו והוא טרוד אחר טרפו ומזונו טרדת הגוף הנגוף, לעלוקה שתי בנות הב הב, הב מה לאכול בערב הב מה לאכול בבקר, שתי בנות שבנין האדם על שתי אכילות כמו שהוא עומד על ב' רגלים, וגם עמידתו על יום ולילה, ביום חי ובלילה מת, שהשינה היא אחת מס' במיתה אי אפשר לחיות זולתה, ולזה רמזה תורה החיים והמות נתתי לפניך ובחרת בחיים ומי לא יבחר בחיים ויבחר במות, אלא יבחר לעשות המות חיים שיעשה מהלילה יום, ולזה אמר והגית בו יומם ולילה היה לו לומר לילה ויום כי היום מתחיל מהלילה והלילה קודמת בבריאה שנאמר ויהי ערב ויהי בקר, ואמר יומם ולא אמר יום לומר שיאריך מהלילה ליום שאחריו, וכן אמר מאן דלא מוסיף מהלילה על היום יסיף, וכן הוא עומד על ב' בנות יצה"ט ויצה"ר, וכל אחד אומר הב הב, ועל זה ארז"ל לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר שהוא דומה ללילה, והאדם הוא מורכב מחומר שהוא הגוף וכל בנינו הוא אחר היצה"ר ואיך אפשר להרגיזו, לזה צותה תורה שביום יציאתו אחר שעבר עליו ז' ימים כדי שיהיה לו קצת חיות, למולו ביום השמיני, כדי שיהיה כפות תחת בחירתו, וכן צוה לאביו להוליכו לבית הספר כמו שארז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש בן חמש למקרא שהיא מתשת כחו, בן עשר למשנה שהיא תורה שבעל פה חמש נגד חמש, בן י"ג למצות קרי ביה למצות לאכול מצה ולבער חמץ, ולזה רמזו חז"ל אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר, שהיא התורה שהיא אור ולמצות שהם נר שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, ואומר ושמרתם את המצות שמרו עצמיכם מלהחמיץ, ולאכול לחם עוני לענות חומרו ויצרו, ענ"י בא"ת ב"ש ע"ה בגי' הטמא, שהוא היצר, ובזה יאיר נרו שהיא התורה והמצות. ענ"י, עי"ן יו"ד נו"ן גימ' נרו, ובזה יוכל ליחד ה', עני במ"ק אחד, ובהיות האדם טבוע בכור עוני וטרוד במלחמת היצר וטרדות הזמן איך יוכל לכוין וליחד הבנין ולעיין ולפלפל בתורה שדנין אותו ואומרים לו קרית פלפלת בתורה ואפילו בפשטיה, שהיא בת מלך ואי אפשר להביט אפילו בקצתה או בקצת ממלבושיה כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק שהוא החומר, כי בת מלך אינה נתנת אלא למלך מאן אינון רבנן, וע"י מלבושים שנאמר לרקמות שהם המלבושים תובל למלך, והתורה אי אפשר להשיגה אלא ע"י מלבוש לפי שאנו מלובשים בחומר והתורה כולה שמותיו של הקב"ה זו התורה מבראשית ועד לעיני כל ישראל היא בעצמה שהיו לומדים המלאכים קודם שהורידה משה רבינו מן השמים, ואי אפשר שהיו לומדים אותה כמו שאנו לומדים, כי כתוב בה אדם כי ימות ואין מיתה ביניהם, וכן אשה כי תזריע וטמאה ואין טומאה ביניהם ולא נשים, וכן דברים הרבה שאי אפשר שיהיה ביניהם, אבל היתה במלבוש יותר זך רוחני כפי כח הרוחניות שבהם. ואפילו האבות שהיו לומדים התורה היו לומדים אותה במלבוש אחר לא כמו שאנו לומדים אותה, כי א"א לו לאברהם לומר הן לי לא נתתה זרע וכתוב בה אלה תולדות יצחק בן אברהם, אלא ודאי מוכרח הוא שהתורה שהיו לומדים היתה במלבוש אחר, וכשנשתברו הלוחות נתלבשה במלבוש אחר שהוא זה המלבוש שהוא עתה בו אלא כל דור ודור כפי הנהגתו וכפי זכות חומרו היתה ידיעתם בתורה כמו שאמרו בגמרא מס' חגיגה שאמר רבי אליעזר הגדול הרבה למדתי מרבותי ולא חסרתי מהם כטפה מהים והרבה למדו ממני תלמידי ולא חסרו ממני כמכחול בשפופרת, והביאו שם שהיו לומדים מעשה מרכבה ובא האש והקיפתם, א"כ היו לומדים אותה בסודות ה' כפי הכנת גופם, וכן גבי יונתן בן עוזיאל כשהיה דורש כל עוף הפורח היה נשרף, פירש"י ז"ל שהמלאכים היו באים לשמוע הדרשה, משמע שלא היה דורש פשט, וכן אמרו בגמרא רבא ברא עגלא תילתא, פירש"י ז"ל כשהיו לומדים בספר יצירה, וכן רבא ברא גברא וכו', וכן ארז"ל שהיו סדרי המשניות שש מאות ועתה לא נשאר לנו אלא ששה ומאלו הששה לא יש גמרא אלא על ארבעה, ואפילו אלו הארבעה צריך עיון להבינם, שאמרו בגמרא בד' לא מצינן בשיתא מצינן, וכן אמר בזוהר פ' תולדות יצחק דף קל"ה עמוד א' ז"ל ת"ח אתא שלמה ובעא לקיימא על מילי דאורייתא ועל דקדוקי אורייתא ולא יכיל אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, דוד אמר גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ת"ח כתיב בשלמה וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, והא אוקמוה דחמשה ואלף טעמים הוו בכל משל ומשל דהוה אמר, ומה שלמה דאיהו ב"ו כך הוו במלוי מלין דאורייתא דקאמר קב"ה על אחת כמה וכמה דבכל מלה ומלה אית בה כמה משלים כמה שירין כמה תושבחין כמה רזין עילאין כמה חכמאן, וע"ד כתיב מי ימלל גבורות ה' ע"כ. א"כ כל אחד אמר לפי זכות חומרו לא כזמננו זה שחומרנו עכור ואין לנו אלא פשטי הדברים וספורם:

3ועוד בזוהר פרשת תולדות יצחק (דף קמ"ה עמוד ב') ז"ל, דלית מלה זעירא דלית בה כמה אורחין ושבילין ורזין דחכמתא עלאה. ת"ח דהא ר' שמעון הוה אמר תלת מאה הלכות פסוקות ברזא דחכמתא עילאה בפסוק שם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב, ולא גלי לון אלא לרבי אלעזר דהוה עמיה בגין למנדע דכמה רזין עלאין אינון בכל עובדא ועובדא דאיהי באורייתא ובכל מלה ומלה חכמתא איהו ואורייתא דקשוט, בגין כך אינון מלין דאורייתא מלין אינון לאחזאה מינה נפלאות, כד"א גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. ואם בזמן ר"ש ז"ל לא גלי לאנשי דורו אלא לר"א לפי זכות חומרו כ"ש בדורנו זה שהוא בתכלית העכירות כדתנא דבי אליהו. דתנא דבי אליהו כשנשתברו הלוחות נגזרה גזירה על ישראל שילמדו התורה מתוך צער ומתוך שעבוד ומתוך טלטול ומתוך טנוף ומתוך דוחק ומתוך שאין להם מזונות, ובשביל אותו הצער שמצטערים עתיד הקב"ה לשלם שכרם לימות משיחנו כפול ומכופל שנאמר הנה ה' אלהים בחזק יבא וכו', לטובתי נשברה רגל פרתי ע"כ. ואומר מתוך טינוף למה והלא אסור להרהר בד"ת במקום הטנופת ואם הרהר עליו נאמר כי דבר ה' בזה כ"ש דבור וצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח ועל זה רמזו ז"ל אסור לשמש מטתו בבית שיש בו תפלין אלא אם כן היו בכלי תוך כלי וכלי השני אינו כליין, וכן התורה נתלבשת בכלי שני שנראה שהוא ספור דברים היינו שאינו כליין והיינו מתוך הטנופת, ואילו לא נשתברו הלוחות לא היה רשות לשום אדם לחדש בה שום חדוש או לעשות בה שום פירוש כי אין לבא אחר מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא היתה יכולה לקבל שום פירוש מבשר ודם לפי שהיא שכלית ודקה בתכלית הדקות ובשר ודם גס בתכלית הגסות, אבל כשנשתברו ונעשו ע"י ב"ו נתנה רשות לחדש ולדרוש בה, והיינו מתוך טנוף ר"ל היותה נדרשת ע"י ב"ו ועל דרך שהיא עתה בו על דרך גשמות:

4ובזה נבין מאמרם ז"ל, שאמר קודם שבא שלמה היתה התורה דומה לאסקופה שאין לה אזנים בא אחד ועשה לה אזנים והיתה נטלת על ידם. כאן רמזו ז"ל מה שאמר לא היה יכול שום אדם לעשות בה שום פירוש עד שבא שלמה והלבישה במשלים גופניים, לומר שיש רשות לבאר ולפרש, וכן אמר משל לבור עמוק שיש בו מים עבר אדם אחד ואמר מי יוכל להוציא מים מבור זה עד שבא פקח אחד וקשר חבל בחבל וחבל בחבל ודלה מים, כאן רמזו שיכול להעמיק בה, ולזה אמר ב' משלים משל לאסקופה שהיתה נטלת ע"י אזנים לומר שיש רשות לפרש אפילו על דרך הסוד שהוא עמוק, ולזה במשל החבל אמר בא פקח אחד, ובמשל של אסקופה אמר בא אדם אחד ולא אמר פקח, והוכרח לומר ב' משלים לפי שהתורה יש בה פשט וסוד, ולמד שלא יסתפק האדם בפשט לבד אלא שצריך לטרוח אחרי רמזי הדברים ואחר סודם, ולזה בא משל לבור עמוק שצריך להביא חבלים לקשור חבל בחבל לדלות מים לרוות צמאו:

5וכן אמרו בזוהר פרשת בהעלותך (דף קמ"ט ע"א) ז"ל, זכאין אינון ישראל דאתיהיב להו אורייתא עלאה אורייתא דקשוט ומאן דאמר דההוא ספורא דאורייתא לאחואה על ההוא ספור לבד קאתי תיפח רוחיה דאי הכי לאו איהי אורייתא עילאה אורייתא דקשוט אלא ודאי אורייתא קדישא עילאה איהי אורייתא דקשוט, ת"ח מלך ב"ו לאו יקרא דיליה הוא לאשתעי מלה דהדיוטא כ"ש למכתב ליה, וכי סליק בדעתך דמלכא עילאה קב"ה לא הוו ליה מלין קדישין למכתב ולמעבד אורייתא, אלא דאיהו כניס כל מלין דהדיוטין, כגון מלין דעשו, מלין דאתון, מלין דבלעם, מלין דבלק, מלין דזמרי, וכל שאר ספורין, ועבד מנייהו אורייתא, אי הכי אמאי אקרי תורת אמת תורת ה' תמימה עדות ה' נאמנה פקודי ה' ישרים מצות ה' ברה יראת ה' טהורה, וכתיב הנחמדים מזהב ומפז רב, אלא ודאי תורת ה' אקרי וכן אקרי תורת אמת תורה תמימה, וכל מלה ומלה אתיא לאחואה מלין אחרנין עילאין, דההיא מלה דההוא ספור לאו לאחואה על גרמיה בלבד קאתי אלא לאחואה על ההוא כללא כמא דאוקימנא, ע"כ:

6ולקמיה בפרשה הנזכרת דף קנ"ב ז"ל, רבי שמעון אמר וי ליה לבר נש דאמר אורייתא דאתא לאחואה ספורין בעלמא ומלין דהדיוט, דאי הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכולהו אי לאחוא מלין דעלמא אפילו אינון קפסירי (פי' שלטונין) אית להו מלין עילאין יתיר אי הכי נזיל אבתרייהו ונעבוד מנייהו אורייתא, אלא כל מלין דאורייתא כהאי גוונא, ת"ח עלמא עילאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו, ישראל לתתא ומלאכי עילאה לעילא, מלאכי עילאי כתיב עושה מלאכיו רוחות האי באתר עילאה בשעתא דנחתי לתתא אע"ג דנחתי מתלבשי בלבושא דהאי עלמא ואי לא מתלבשי בלבושא כגוונא דהאי עלמא לא יכלי למיקם בהאי עלמא ולא סביל לון עלמא, ואי במלאכי עילאי כך אורייתא דברא להו וברא עלמין וכלהו קיימין בגינה כיון דנחתא להאי עלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושי דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל, ועל דא האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו מאן דחשיב דההוא לבושא דאורייתא איהו ממש ולא מלה אחרא תפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי, ובגין כך אמר דוד גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה מתחות לבושא דא דאורייתא, ת"ח אית לבושא דאתחזי לכלא ואינון טפשי כד חמאן לבר נש בלבושא דאיתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר חשיבו דההוא לבושא גופא, חשיבותא דגופא איהו נשמתא, כהאי גוונא אורייתא אית ליה גופא ומילי אורייתא דאקרון גופי תורה, האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא, טפשין דעלמא לא מסתכלין אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא ולא ידעו יתיר ולא מסתכלן במה דאיהו תחות ההוא לבושא, ואינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדי דמלכא עילאה אינון דקיימי בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהי עיקרא דכולא אורייתא ממש ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא, ת"ח הכי נמי לעילא אית לבושא וגופא ונשמתא לנשמתא, שמיא וחיליהון אלין אינון לבושא, וכ"י דא גופא דמקבלא לנשמתא דאיהו תפאר"ת ישראל, ועל דא איהי גופא לנשמתא. ונשמתא דאמרן דאיהי תפארת ישראל דאיהי אורייתא ממש, ונשמתא לנשמתא דא איהו עתיקא קדישא וכללא אחיד דא בדא, וי לאינון חייביא דאמרי אורייתא לאו איהי אלא ספורא בעלמא ואינון מסתכלי בלבושא דא ולא יתיר, זכאין אינון צדיקיא דמסתכלי באורייתא כדקא יאות, חמרא לא יתיב אלא בקנקן כך אורייתא לא יתבא אלא בלבושא דא, ועל דא לא בעי לאסתכלא אלא במא דאית תחות לבושא, ועל דא כל אינון מלין וכל אינון ספורין לבושין אינון ע"כ. מכאן ראיה לכל מה שאמרנו. ובזה יאירו עיניך להרבה דברים כמו ענין ראובן שאמר השליכו אותו הבורה להשיבו והרי כתיב וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו, וענין יהודה עם תמר איך אמר ולא ידע כי כלתו היא והוא כתוב בתורה בארוכה, וענין תבערה ומסה וענין המתאוים מאחר שהן כתובים הם מוכרחים ואינם בני עונשים, ובזה לא יהיה מן הגסים האומרים ונפשנו קצה בלחם הקלקל, ובזה לא יערב להם לחמה של תורה, ואמר הקלקל לפי שאינם יודעים טעם, הוא קל בעיניהם זהו לחם הקלקל, ובזה יערב לך אכילתך באכלך לחם ערבה בלא מסה ומריבה של שטן, באמר לך מה טעם אף אתה הקהה את שניו בזה ויעבור זעם, מלבד שיש כמה וכמה טעמים וסודות עמוקים והנפשות משתוקקים עד שיצאו ממאסרם וידעו הדברים על ברים, וכל עוד שהחומר לא הופשט יסתפקו בזה ע"ד הפשט:

7ובזוהר פ' בראשית (דף כ"ו) ז"ל, ד"א ונהר יוצא מעדן בודאי יוצא לעילא בעץ חיים דתמן לית קלפין נוכראין הה"ד לא יגורך רע, אבל בעץ דלתתא אית קלפין נוכראין ודאי ואיהו נטוע בגנתא דעדן דזעיר אנפין דאיהו חנוך מטטרו"ן ובגין דא ונהר יוצא יכילנא למימר במטטרון יוצא מעדן מעדון דיליה להשקות את הגן גן דיליה פרדס דיליה דתמן עאלו בן עזאי ובן זומא ואלישע וקלפין דיליה מסטרא דא טוב ומסטרא דא רע ודא אסור והתר כשר ופסול טמא וטהור ע"כ. אם כן אחר שנעשה מטטרון שרו של עולם ונתנה תורה ע"י, מטטרו"ן ש"ר הפנים ראשי תיבות משה והבן, נתלבשה במלבוש של טוב ורע אסור ומותר כשר ופסול טמא וטהור, ולזה רומז בי"ת של בראשית, וכן ארז"ל יהי כבוד ה' לעולם פסוק זה אמרו שרו של עולם, הרי קראוהו שרו של עולם, וכ מצאתי כתוב בלשון זה אמר בפרקי היכלות, אמר הקב"ה לקחתי לחנוך בן ירד והמלכתיו על עולמי ומסרתי בידו שס"ה מפתחות כו'. והכונה הוא כשראה הקב"ה שהכל הולכים אחר ההבל ואחרי השקר ואינם כדאים להשתמש באור העליון עמד והמליכו לחנוך על העולם כדי שאם יחטאו לא יהיו נענשים כ"כ, אינו דומה מי שחוטא למלך כחוטא לעבד, וכל זה כדי להקל מעליהם העונש, וזה הוא טעם שחזרו ונשנו עשרת הדברות ע"י משה במשנה תורה, ולזה רמז שלמה תחת עבד כי ימלוך וימי מלכותו הם ששה ימים ועליו רמזה תורה שש שנים יעבד, וארז"ל שתא אלפי שני הוי עלמא והם נקראים ששת ימי המעשה. ובזה תבין שאלתו של קיסר שאמר לרבי יהושע בן חנניא, א"ל אלהיכם הוא אוהב את השבת למה אינו שובת שהוא מוריד גשמים ומצמיח אילנות וצמחים ומשיב רוחות ומצמיח פירות וזרעים. והסוד הוא כי העבד פטור ממצות וימי המעשה וימי החול אליו הם רומזים עד בא היובל הגדול שהוא מלך העולם לא שרו של עולם, בו יצאו העבדים לחירות שנאמר וביובל יצא ואז יגלו נ' שערי בינה ע"י תורה חדשה אחר חדוש העולם שנאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וכו' ותהיה ההנהגה על ידו ית', ויאיר עינינו לראות נפלאות מתורתו. ואשאל מאתו ית' מחילה וסליחה וכפרה, ואל יחשבני כהולך רכיל מגלה סוד, כי מרוב חשקי ותאותי באתי עד הנה:

8ונחזור לעניננו שהתורה נתלבשה וכן פסוק ראשון של התחלת התורה מתחיל בבי"ת בראשית ומסיים בצ', בי"ת צד"י גימ' תיק"ו, כלומר שיש לה תיק ומלבוש, פסוק ראשון יש בו כ"ח אותיות כח מעשיו הגיד לעמו, כשתסיר שתי אותיות שהם ב' צ' ישאר כ"ו הוי"ה, והב' אותיות שעלו בגימ' תיק"ו הוא רמז לוה' בהיכל קדשו, שהכל סתום וחתום בו, ואע"פ שאמר שאנו מסורים תחת ממשלתו של מטטרו"ן בימי המעשה לבד, לא בימי שבתות וימים טובים ולא בזמן שאנו עושין רצונו של מקום, כי באותו זמן אנו כבנים זהו אם כבנים אם כעבדים, אם כן נתנה רשות למי שחננו ה' קצת דעת וחכמה ובינה לבאר ולפרש מה שקבלה נשמתו בסיני, כמו שאמרו ז"ל אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש לפני רבו הכל נאמר למשה בסיני, ואם לא יכתבם נראה לי שהוא נענש כמו הנביא שכובש נבואתו שחייב מיתה. ואני יודע בעצמי שאין בי לא דעת ולא תבונה לא מנה ולא מקצתה, אלא מרוב ההתלהבות והחשק אמרתי לכתוב מה שקבלה נשמתי, וגם מפחדי מהעונש, גם לפי כח צערי ועניי כמו שאמר דוד ע"ה זאת נחמתי בעניי אין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה, ואומר לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי,:

9ואל אלהים יודע שלא להתגדל ולא להתפאר ולא להתחכם ולא להתיהר ולא להתעשר ולא להתגאות ולא להתנאות הלא אלהים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות לב, ועל זה לא כתבתי שמי אלא ברמז וקראתיו שפתי כהן, יהי רצון שיהיה לי לנר לעולם הבא ויאמר עלי אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ואמרו במדרש משלי נצור בני מצות אביך מה כתוב אחריו קשרם על לבך תמיד, למה בהתהלכך תנחה אותך, ר' מאיר אומר עשם לך אור לכשתלך לאורי ואיזה זה אורה של תורה שנאמר כי נר מצוה ותורה אור:

10ואני מחלה ומשביע לכל הקורא בספר זה שאם יראה בו שום דבר שכתוב בשום ספר מהמפרשים שידון אותי לכף זכות, כי בלא שבועה שאין לי שום מפרש כי אם רבינו בחיי ז"ל ורש"י ז"ל ורבי מנחם רקנאט"י ז"ל והזוהר, וה' ידין אותי לכף זכות אמן נצח סלה. כי האומר מה ששמע מאחר ואינו אומרו על שמו נקרא גזלן, כמו שאמר בתנחומא על פסוק אל תגזול דל כי דל הוא בפר' במדבר ז"ל אל תגזול דל כי דל הוא א"ר תנחומא בר אבא א"ר לוי אל תגזול דל כי דל הוא זה התורמוס שנכנס עם הפרפרת אל יאמר אדם יש לפני אגוזין ותרדין עליהם אני אומר ברכה תחילה ואניח את התורמוס אמר הקב"ה אל תניח את התורמוס אל תגזול דל כי דל הוא, וצריך אדם כשהוא שומע דבר לומר אותו בשם אומרו אפילו משלשה כמו ששנו רבותינו אמר רבי תנחום הלבלר מקובל אני מפי ר' מישא שקבל מן הזקנים הלכה למשה מסיני, כל מי שאינו אומר דבר בשם אומרו עליו הכתוב אומר אל תגזול דל כי דל הוא, וכל האומר דבר בשם אומרו זוכה שיגאלו ישראל על ידו, ממי אתה למד מאסתר ששמעה הדבר ממרדכי ע"י כן זכתה שיגאלו ישראל על ידם. אגב אורחין נלמוד שלא יסתפק בדרשות ובדרך הסוד ויניח הפשט כמו התורמוס, כי הפשט לא יופשט, שגם הפשט יש לו צורך והדינים אינם אלא מפשטי התורה והוא המלבוש העליון שהוא הנראה והמתקבל. ומה שאמר אפילו משלשה, פירוש שאותו דבר נאמר על שם שלשה איש מפי איש כמו שאמר ר' תנחום הלבלר מקובל אני מפי מישא אחד, שקבל מן הזקנים שנים, הלכה למשה מסיני שלשה, שצריך לומר משם כולם כי כל אחד אחד קבלה נשמתו במעמד הר סיני ופעמים מה שקבל זה לא קבל זה והוא אומרה משם עצמו נמצא שמכזב בקבלתו וגוזלו מגאולתו, כי אילו היה אומרה בשם אומרו היה מביא לו גאולה, כי האדם נקרא עולם קטן ויהיה לו נחת רוח וזה מנעו ממנה אם כן אין לך גזלן גדול מזה שהוא גזל שאין הבן שת"ח שהוא הבן זהו תי"ש ברא, ובזעת אפו יאכל לחם לחמה של תורה שאין הלכה ברורה אלא ע"י קל וחומר, בחומר, ובלבנים עד שתתלבן ההלכה.

11עוד בראשי"ת בר"א תי"ש שהוא אילו של יצחק שנברא מששת ימי בראשית.

12עוד בראשי"ת ב"ת ארש"י כלומר ארוסתי שנאמר וארשתיך לי וכו'.

13עוד בראשי"ת ב"א תשר"י שבתשרי נברא העולם.

14עוד בא תשרי לומר שהוא מוחל וסולח עונות כשעושין תשובה.

15עוד בראשית ב"א רשת"י, לומר כמו שאמר התנא הכל צפוי, כלומר שיש צופה ומביט על כל מעשה בני אדם והם כנלכדים ברשת.

16עוד בראשית נוטריקון בראשונ"ה רא"ה אלהי"ם שיקבל"ו ישרא"ל תור"ה.

17עוד בראשית ברא שי"ת, שהן שש קצוות ד' רוחות ומעלה ומטה, לזה התחילו התורה במלה בת שש אותיות.

18עוד בראשית אב"י שר"ת, פירוש אב"י לומר שהרצון והכוונה כמו אבי יבחן איוב וכו', שר"ת פירוש לשרתו. עוד בראשי"ת בי' ארש"ת, כלומר בעשרה מאמרות נברא העולם, ארשת פירוש מאמר כמו וארשת שפתיו, ופירוש בי' מאמרות, לומר שבאמירת הדבר ובמבטאו היה נעשה מאליו, ואין זה מן התימה שהרי בימי חכמי הגמרא כשהיו לומדים בספר יצירה בהוצאת האותיות היו נעשים ונבראים מה שהיו לומדים מאליהם, כמו שאמרו ר' פלוני ברא עגלא, רבא ברא גברא, אע"פ שלא היתה כוונתם לבריאה אלא בדבור לבד, והכוונה כדי שיתנהג העולם בלי עמל ובלי טורח.

19עוד בראשית ברי"ת א"ש שהיא התורה שלא נברא העולם אלא בשבילה שנאמר הלא כה דברי כאש, ואומר מימינו אש דת וגו', תורה בגימ' תרי"א, ברי"ת תרי"ב, על זה אמרו שצריך להקדים הברית בברכת המזון.

20עוד בראשית רבי"ת א"ש, שמי שהוא מלוה ברבית תאכלהו אש של גיהנם אש לא נופח.

21עוד בראשית יר"א בש"ת, לומר ראשית חכמה יראת ה', לזה הזהיר על היראה קודם הכל. וכה"א יראת ה' ראשית דעת וכשיהיה בו יראה יהיה לו בושת פנים ולא יחטא שנאמר בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וגו'.

22עוד בראשית יר"א שב"ת, שבשמרו שבת של זה העולם יזכה לעולם שכולו שבת, ולזה תיקנו רז"ל בכל תפלות השבת והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך, הוא שיזכנו לעולם שכלו שבת. שזה היא תכלית הבריאה שיטרח בערב שבת כדי שיזכו לשבת שהוא עולם הבא. עוד ארז"ל על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, והשלשה הם רמוזים בפסוק, ברא אלהים דין, בר"א אלהי"ם לעש"ת ס"ת אמ"ת, השמים היינו שלום שהם מאש ומים שנאמר עושה שלום במרומיו: