שפתי כהן על התורה, דברים כב:יא

1לא תלבש שעטנז. מלה מורכבת שטן עז יעלה עליך ומזיקך, וכן אמר בזוהר מאן דמחבר לון אתער עליה רוחא דלא אצטריך ומטו ליה לבר נש לסטרא אחרא בישא, דא הוא לא יעלה עליך ההוא רוחא מסאבא קרבנא דקין מאי הוא פשתים קרבנא דהבל צמר לא דא כדא, רזא דכולא קין כלאים הוא ערבוביא דילה איצטריך סטרא אחרא ובמעהא דחוה אתבריאון תרין סטרין אילון ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו ועד יומא דין סטרא דילהון קיימא, ומאן דאחזי בגרמיה עובדא דא דחיבורא דא אתער עליה אינון סטרין ולא יכיל לאתקיימא ושרי עליה רוחא אחרא דלא איצטריך וישראל בגין לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין ואשתכח שלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי, ולזה סמך גדילים תעשה לך לאתערא עלייכו קדושה, ולזה גדילים שמגדלים אותם ומעלים אותם וכאלו עשו עצמן, וזהו תעשה לך לך דייקא, גדלים בגימ' פ"ז, תשית לראשו עטרת פ"ז, סודו ה"ס א"ך, שהן אהי"ה אדני עם הכולל, על ארבע הם ד' יסודות, שבכל כנף וכנף יש בו י"ג חוליות וה' קשרים הם ח"י, שנותן חיות לכל יסוד ויסוד. גדילים וסמיך ליה כי יקח איש וגו' רמז כאן מעשה של אותו תלמיד ששמע על אותו זונה וכשנתקרב אליה באו הציציות וטפחו לו על פניו וכו', ואח"כ נתגיירה והיתה לו לאשה, ופרשו השמלה לפני זקני העיר, שכתב לה שמו ושם עירו ושם מדרשו, והביאה הכתב ונתנה אותו לרבו, היינו ופרשו השמלה לפני זקני העיר, וענשו אותו מאה כסף, הם אותם מטות ששה של כסף, ואחד של זהב, ושליש ממונה, שחלקה שליש למלכות ושליש לעניים ושליש לקחה לעצמה, ולשון כסף מלשון נכספה וגם כלתה נפשי, ואמר וענשו הוצרך לומר כן שאולי שנתבייש ולא יהיה רוצה לישאנה, או כמו שצוה רבי אל תשב על מטה ארמית דלא תנסוב גיורתא, וגם כן שלא יאמרו התלמידים שלקחה מחמת עושרה, לסלק כל זה מעליו הוצרך רבו לענשו שיקחנה, ולא די זה אלא שברכו ואמר לו תהיה לאשה, שתהא בת זוגו, מפני שעל ידו נסתלק מכשול מרבים שרבים היו נכשלים בה מחמת יפיה, הנה זה התלמיד שהיה צורבא מרבנן כמעט שהיה נכשל בה אילולי הציציות, והוצרך לברכה לפי שאולי היה זה נסיון ועמד בנסיונו, וברך גם כן לה שאמר ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, לפי שנתגיירה לא מחמת שחשקה בו מחמת יפיו ולא מחמת עושרו אלא מחמת תורתו ומחמת המצות, הרי שעל ידי מצות ציצית נתגדל. אם כן גדילים תעשה לך שעל ידי הגדילים תעשה לך ממון הרבה. והיו המטות שבעה והספסלים ששה הם י"ג, רמז על היחוד שעתידה ליחד שם שמים, ולזה הביאתה עמה, והכל רמוז בתורה. והמעשה בא במנחות פרק התכלת (דף מ"ד):

2וברעיא מהימנא פירש פרשה זו על משה רבינו ע"ה, כי יקח איש אשה זה משה, אשה אלו ישראל שנתמנה פרנס עליהם, והוציא עליה שם רע שאמר למה יחרה אפך בעמך, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה., ופרשו השמלה, יפתחו יריעה של ס"ת וימצאו בה כתוב אלה אלהיך ישראל, לא אמרו אלקינו, וענשו אותו שנענש על ידם, ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו, שהוא הולך עמהם בכל דור ודור, שנאמר דור הולך ודור בא וגו' ובמדרש ובא אליה ושנאה, רבי יהודה אומר אם בא אליה לוקה ואם לא בא אליה אינו לוקה מכאן אתה אומר עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה עבר אדם על ואהבת לרעך כמוך סופו לעבור על לא תקום ולא תטור, ועל לא תשנא את אחיך, וחי אחיך עמך עד שבא לידי שפיכות דמים, לכך נאמר כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה ושם לה עלילות דברים ע"כ. יש לשאול מה בא ר' יהודה ללמד אם בעל לוקה ואם לאו אינו לוקה זיל קרי בי רב הוא שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה וכן אמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה, ועוד אומרו עבר אדם על ואהבת לרעך היל"ל. עבר אדם על אהבת אשתו שנאמר והיו לבשר אחד סופו לעבור על אהבת חבירו, ועוד אומרו מכאן אתה אומר עבר אדם וכו' מהיכן נלמד זה. אלא רבי יהודה הרגיש שלא מצינו מלקות אלא על לאו שיש בו מעשה, ובמוציא שם רע לא יש לא לאו ולא מעשה, עד שבגמרא אמרו אזהרה למוציא שם רע מנין שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, ואמרו מלא תלך רכיל, לזה אמר רבי יהודה אם בעל לוקה, שאחר שבעל נקראת רעך, שכן ארז"ל על לא תחרוש על רעך רעה זה שיושב עם אשתו ודעתו לגרשה, לזה אמר מלקות זה אינו לפי שהוא הוציא שם רע אלא סופו לעבור עבירה חמורה, ויותר טוב הוא שילקה זכאי ואל ילקה חייב, לזה התחיל ואמר עבר אדם על ואהבת לרעך כמוך, לפי שהאשה נקראת רעך כמו שאמר סופו לעבור על לא תקום ולא תטור, ועל לא תשנא את אחיך, ועל וחי אחיך עמך, ואע"פ שאין לוקין על אלו. וכן כתב הרמב"ם פרק י"ח מהלכות סנהדרין כל לאו שאין בו מעשה כגון הולך רכיל ונוקם ונוטר ונושא שמע שוא אין לוקין עליו. הכונה לומר שמוציא שם רע עובר בכולן, א"כ ראוי שילקה, ולא די אלא שסופו לבא לידי שפיכות דמים שמרוב השנאה יהרגהו, א"כ קודם שתרבה השנאה ייסרוהו, ולזה מאה כסף ולא חמשים כאונס ומפתה, כתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה לפי שמוהר האשה הנזכר בתורה שנאמר מהר ימהרנה לו הוא חמשים כסף ולאיש הזה המוציא שם רע ורצה להפסידה כתובתה ולפוטרה בלא כלום לכך חייבתו תורה לשלם הכפל כענין שנאמר אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים, הוא רצה להוציא עליה שם רע לכך ויסרו אותו, הוא רצה להפסידה כתובתה חמשים כסף לכך וענשו אותו מאה כסף, הוא רצה לבגוד בה ולשלחה לכך לא יוכל שלחה כל ימיו ע"כ: