שפתי כהן על התורה, דברים לב:מ
שפתי כהן על התורה · Siftei Kohen on Torah, Deuteronomy 32:40
Open in the reader →1כי אשא אל שמים ידי, כשגוברת מדת הדין בעולם אני מסלק אותה למעלה ואמרתי חי אנכי לעולם במה אני מסלקה שאומר לה חי אנכי, איני כבשר ודם שרוצה להנקם מאויבו או ממי שעשה עמו רעה מהרה קודם שימות, אני חי לעולם אימתי שארצה אני יכול להנקם וכו', כי אע"פ שאמרתי ואין מידי מציל אע"פ כן אני נותן אריכות אפים לדין ומסלקו מעליהם למעלה, לא לגמרי, זהו אל שמים ידי שהוא הדין. ובמדרש אשא אל שמים ידי, כשברא הקב"ה לעולם לא בראו אלא במאמר ולא בשבועה, ומי גרם לו לישבע מחוסרי אמנה שנאמר וישא ידו להם וגו', א"כ פירוש כי אשא אל שמים ידי הוא לשון שבועה, וכן דעת המתרגם אם שנותי ברק חרבי. אם אני אשנן החרב לא כדי להנקם בה ולעשות בה משפט אלא כדי שיהיה לה ברק, להראותה לבני העולם כדי להפחידם וכדי להרעידם שייראו מלפני ולא יחול רוגזי עליהם, ותאחז במשפט ידי שלא יחול בעולם אפילו אחר שיצא, לא כמדת בשר ודם שאחר שירה החץ אינו יכול להשיבו, אבל אני ותאחז במשפט ידי, יש בי כח להשיבו. ופירש"י ז"ל שהברק הוא חציו של הקב"ה שנאמר ברק חרבי ואני יכול להשיבו, שנאמר ותאחז במשפט ידי, פירש"י ז"ל ובמשפט הזה לשון פורענות הוא ע"כ: