שפתי כהן על התורה, דברים ח:ג

1ויענך וירעיבך. הענוי היה שאכלו מן החררה שהוציאו ממצרים ס' סעודות כי לא ירד להם המן עד יום ט"ז באייר ואכלו המן קודם קבלת התורה עשרים יום כדי לקבל תרי"ג מצות וז' מצות דרבנן הם כת"ר, עשרים בגי' כתר. וירעיבך שכלתה החררה ובאו ואמר מי יתן מותנו וגו' כי הוצאתם אותנו להמית את כל הקהל הזה ברעב, שהרגישו ברעבון והיה זה כדי שיתעכל ויכלה מהם זוהמת מזון הגופני, שאי אפשר להבין המושכלות אלא אחר הפסק זוהמת מזון הגופני, כן דרך הרופא נותן לחולה קודם דברים המשלשלים כדי לנקות העפוש ואח"כ נותן לו דברים המעצרים, כן עשה השי"ת הרעיבם עד שכלה עפוש מזון הגופני ואח"כ האכילם המן. רז"ל אמרו על ויענך וירעיבך, וכן אמרו המאכילך מן במדבר למען ענותך, אז"ל שאכילת המן הוא הענוי לפי שאמר שם רב אמי ורב אסי חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, שכל יום ויום היה יורד וחם השמש ונמס והיו עיניהם תלויות, וזהו הענוי. וחד אמר אינו דומה רואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל א"ר יוסף מכאן לסומים שאוכלים ואינם שבעים, א"כ הענוי הוא שהיו טועמים בו כל מה שהיו מתאוים אבל בעיניהם לא היו רואין אלא מן. שנאמר בלתי אל המן עינינו. ואפשר עוד לו שרמז כאן ענין המן הרשע שעינה אותנו שלשה ימים לילה ויום והביאנו במצור ובמצוק, אשר לא ידעת כמו שאמרה אסתר ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי כן כתיב והתמכרתם לעבדים ולשפחות, אבל לא להרג, ויאכילך את המן, לסוף תלו אותו ואת בניו ואכלו ממונו שנאמר ותשם אסתר את מרדכי על בית המן:

2ומה שאמר אשר לא ידעון אבתיך. לא שהיו בלתי ראוים לאכילת המן, אלא שאכילת המן היא לזכך חומרם שהיו בחמר ובלבנים ונתעכר חומרם, אבל האבות לא היו צריכין לזה שהיה חומרם זך והיה גופם מרכבה לשכינה, כאמרם ז"ל האבות הם הם המרכבה. למען הודיעך כי לא על לחם לבדו יחיה אדם, להודיע שאם האדם יעסוק בתורה הקב"ה יזמין לו, שכל דבר שיאכל יהיה מזונו ויהיה טבעו כטבע הלחם ולא יצטרך לבקש הלחם, כמו שאמרה המשנה אכל שלק והוא מזונו רבי עקיבא אומר מברך ג' ברכות. ורבי חנינא בן דוסא שהיה מזונו קב חרובין, והרי המן אינו מאכל חומרי ונזונו בו ארבעים שנה שהקב"ה אמר לו שיזין, כמו המעשה בבתו דרבי חנינא בן דוסא שבמקום השמן נתנה חומץ בנר ואמר לה לא תחוש שמי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק ודלק עד מוצאי שבת והבדילו לאורו, כל זה לומר שההדלקה אינו מטבע השמן אלא מגזרת הש"י, כן ת"ח כל דבר שיזדמן לו יהיה מזונו וחומרו יקבלנו כמו אחר בבשר שמן ולא יטרח לבקש פת ענוג ונקי כי הכל בגזרתו ית', ומי שאמר ללחם ויסעד יאמר לשלק ויסעד. ויתכן עוד לומר לא על הלחם לבדו יחיה וגו', שהוא רמז שלא יתעסק האדם בתורה שבכתב לבד כמו הצדוקים, שהיא נקראת לחם שנאמר לכו לחמו בלחמו כי היא עיקר כמו הלחם שהוא עיקר והכל בא ללפת בו הפת, כי על כל מוצא פי ה', זו תורה שבעל פה שהיא נקראת פי ה' שתורה שבכתב היא מתפרשת על פי תורה שבעל פה. וכתב הרב בחיי ז"ל לא על הלחם לבדו יחיה וגו', על הלחם שאדם רגיל בו אין חיותו של אדם בו לבדו בלתי הכח המצמיחו והוא מזלו וכחו, כמו שאז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל שנאמר הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ ואותו כח המצמיחו יש לו כח אחר ממונה ואותו כח אחר יש לו כח וגבורה מושל עליו שהוא מעמידו ומקיימו, וכן מכח לכח עד סיבה עליונה שהיא כח הכחות כולם, והוא מקור החיים והמות לכל חי, שהרי ישראל כל ארבעים שנה שהיו במדבר לא אכלו לחם וחיו, זהו על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כלומר על הכח הנגזר מפי עליון. וכל הכחות האלו הם אמצעיים וקראם הכתוב מוצא פי ה' כלומר שהם כולם נגזרים ויוצאים מכחו. ובא הכתוב הזה להודיע שאין עיקר החיות במזון הבא מסבה אחר סבה כענין הלחם שאנו אוכלים שהאמצעיים רבו, אלא שעיקר החיות במזון הרוחני הקרוב לסיבה עליונה, כי כל מה שיתקרב מכחו יתברך ויתמעטו האמצעיים הוא עיקר החיות, וזהו שאז"ל ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, רבי יוחנן אמר אכילה ודאית שנאמר באור פני מלך חיים, נתכוין ר' יוחנן לומר שהאור הוא חיי הנפש, ומזונה ותענוגיה היא האכילה הודאית, אבל מזון הגוף הבא מסבה אחר סיבה אינה אכילה ודאית. נראה לי כי קרא הכתוב המן מוצא פי ה', כי אע"פ שכל האמצעיים כולם על ידם יחיה האדם אין צריך לומר על כל מוצא פי ה' שהוא המן שאין בו רבוי אמצעיים הוא מוצא פי ה' ממש ע"כ. א"כ פירוש על כל שהמן עולה על כל מוצא פי ה'. ומה שנקראה מקום, מן במלואו מ"ם נו"ן בגימ' מקום:

3שמלתך לא בלתך מעליך. אחר שאמר ויאכילך את המן אחר האכילה הלבישם, האכילה קודם שכן הדין אמר פרנסני מאכילין אותו מיד שנאמר הלא פרוס לרעב לחמך מיד, אמר כסוני עד שיראה להם שצריך כסות שנאמר כי תראה ערום עד שיראה: