שפתי כהן על התורה, שמות י:יב

1ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על ארץ מצרים בארבה וגו'. מעולם אין ארבה בא למצרים ואם בא אינו מזיק ואינו נח, ולזה מר נטה ידך, כמי שקורא לחבירו שהוא רחוק ממנו קורא לו בהטיית ידו כן נטה יד על ארץ מצרים שלא בא לה ארבה מעולם ויעל ויאכל וינח:

2ויאמר ה' אל משה נטה ידך על ארץ מצרים בארבה וגו', וכתיב ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על השמים ויהי חושך וגו' במדרש מהיכן היה אותו חושך ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר מחושך של מעלה שנאמר ישת חשך סתרו, ר' נחמיה אומר מחושך של גיהנם שנאמר ארץ עיפתה וגו'. צריך שתדע כי אלו הב' תנאים אינם חולקים אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא, ר' יהודה שאמר מחושך של מעלה, וכי למעלה יש חושך והא כתיב ונהורא עמיה שרי, אלא כיון לומר מרוב הבהירות שנאמר בהיר הוא בשחקים הוא חושך בארץ, שאין להם להארציים יכולת לקבלו ומחשיך עיניהם, וזה החושך לא היה למצריים אלא לרשעי ישראל שמתו בו' ימי אפילה שנאמר וימנע מרשעים אורם, כי מרוב הבהירות אין יכולים לקבלו הגשמיים והארציי שהלך אחר יצרו ויתלבש גשמות עב וחומר עכור, לזה מתו, אבל מי שחומרם זך יכולין לקבלו והיו מביטין ורואין בו מסוף העולם ועד סופו, א"כ לזה כיון ר' יהודה מחושך של מעלה, שלשון חושך הוא מניעה כמו ולא חשך ממני מאומה וכן הרבה, וכה"א וימנע מרשעים אורם, ועל זה אמר נטה את ידך על השמים. ואמר בזוהר נטה את ידך על השמים וכי היך יכול לארמא ידיה על השמים, אלא נטה הרכין כדאמר ויט שמים וירד משיכו מלעילא לתתא, ידך אתרך אתרא דילך דרגא דאת שרי בגויה וכו', כי מדתו שמים והבן. ור' נחמיה שאמר מחושך של גיהנם כיון על המצריים שבא להם חשך עב הפך מהחושך שבא על רשעי ישראל, וימש חשך על חושך של מצריים שיש בו ממש. וכן במעשה אמר ויט משה את ידו על השמים ויהי חושך זה חושך של רשעי ישראל, אל, אפילה זו של מצרים שנאמר ארץ עיפתה כמו אופל, אמרו ז"ל ו' ימים שמש החושך, שנאמר ויהי חושך אפילה, בכל ארץ מצרים לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים הרי ששה ימים, וכל מכה ומכה היתה משמשת ז' ימים וזו ששה, הרי כמ"ש, שפרעה הוסיף במכת הצפרדעים, ומשה הוסיף יום במכת הערוב לפי שהתל בו שאמר אשלח אתכם כמ"ש, והקב"ה הוסיף יום במכת הברד, כאן חסר יום כנגד יום שהוסיף, ורז"ל אמרו שהניח להם היום ונפרע מהם בו על הים שנאמר ויהי הענן והחושך. וימש חושך תרגם בתר דיעדי קבל ליליא וכו'. וכתב רבינו בחיי ז"ל מכאן שמכת החושך התחיל באור הבקר אחר שעבר הלילה, שאילו התחילה מן הלילה היו המצריים אומרים שהיה הלילה ארוך שעור ו' ימים ולא היה בזה פרסום האות, וכדי שיתפרסם האות אצל הכל לא חלה המכה עד שהוסר חושן של לילה ונתברר לכל שהוא יום אז בא החושך ע"כ. ועל זה הדרך צריכים אנו לומר ולכל בני ישראל היה אור, שהתחיל להם האור בלילה כדי שיוכר האות, שאם היה מתחיל ביום לא היה פרסום הנס כ"כ כי היו אומרים שהוא יום ארוך, אלא שהתחיל מהלילה אחר שבא הלילה וידעו הכל שהוא לילה בא להם האור, וכן ולכל בני ישראל היה, ס"ת לילה, ואמר היה אור לא אור של יום אלא אור של עולם הבא, במושבתם קרי במושב ת"ם, שהוא עולם שכולו שבת שהוא מזומן להם לישראל. וזו מכה ט' והאור שגנזו ששמש ז' ימים מהבינה וגנזו לצדיקים ביסוד, ואמר ראה הקב"ה שאין כדאי שישתמשו בו רשעים וגנזו לצדיקים, ועכשיו רשעים אבדו שלא יכלו לסבול, א"כ כדאי הם ישראל להשתמש בו שהם כולם צדיקים, ולזה לא אמר ולכל בני ישראל האיר ולא היה אור שכבר היה בששת ימי בראשית, וכה"א והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים הם ימי בראשית, ולזה אמר כאן הימים בה' הידיעה, ומרבוי בהירות האור בא החושך כמו שאמר אליבא דר' יהודה, ואפשר שאותו חושך בעצמו החשיך למצרים, כל מה שהם עבים ועכורים כן היה מתעבה להם כפי ערכם וכפי קבלתם, לא שיש בו שנוי אלא כל אחד כפי מזגו, ישראל מזגם זך קבלוהו וראו אור והמצריים כפי מזגם ועכירותם היה חושך עב שיש בו ממש, שכן הקב"ה עושה כמה שליחות בשליחות אחת, שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. בימין בה מכה מצרים ובה מציל ישראל, וכן א"ל על פסוק הנה יום ה' בא בוער כתנור שעתיד הקב"ה להוציא חמה מנרתקה ובה שורף לרשעים ובה מרפא לצדיקים שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא וגו', ומרוב בהירות האור כמו שאז"ל אור שברא הקב"ה היה אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו, לזה נגלה להם כל סתום וראו כל מחבואותיהם וכל המטמונות שהיו להם למצרים. וכן במדרש היה אור בארץ גושי לא נאמר אלא במושבותם בכל מקום שהיה ישראל נכנס היה האור בא ומאיר לו מה שבחביות ומה שבתיבות ומה שבמטמונות, ובזה נתן להם חן בעיני מצרים וישאילום, שהיו אומרים להם השאילונו כלי פלוני והיו המצריים אומרים אין לנו, היו א"ל הרי במקום פלוני והיו המצרים אומרים אילו רצו לשקר היו נוטלין אותו בלא דעתנו כמו כן לא יחזיקו בו והיו משאילים להם, א"כ היה אור לקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ברכ"ש כתיב, במ"ק כמו או"ר במ"ק: