שפתי כהן על התורה, שמות כא:ב

1כי תקנה עבד עברי. כתב רבינו בחיי ז"ל כוונה תורה להתחיל הדין הראשון בעבד עברי מפני שיש בו זכר ליציאת מצרים וזכר למעשה בראשית, זכר ליציאת מצרים שהיו ישראל עבדים והקב"ה הוציאם משם להיותם עבדים לו לבדו, והוא שכתוב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, והזכיר בדינים דין עבד עברי ראשון כשם שהזכיר בדברות שאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים. זכר למעשה בראשית, כי כשם שהשבת הוא זכר למעשה בראשית שהקב"ה ברא עולמו בששה ימים ויום השביעי הוא מנוחה, כן הדין הזה זכר למעשה בראשית, כי השנה השביעית לעבד היא זמן מנוחה ממלאכת האדון כמו יום השביעי, כי השביעיות נבחרו לעולם, בימים ובשנים ובשמיטות, בימים יום ז' שהוא שבת, ובשנים השנה השביעית שהיא שמטה נקרא ג"כ שבת, ובשמיטות השביעי שהוא יובל, ע"כ:

2עבד עברי. כאילו אמר עבר ר"י, שהיא עבודת מצרים, אלא שאתה רוצה להשתעבד בו יותר משש שנים על שעבר על לא תגנוב או על כי לי בני ישראל עבדים, ולזאת כי לי בני ישראל עבדים עבדי, הרי ו' מלות. עוד שש שנים יעבוד, שתא אלפי שני הוי עלמא זהו שש שנים, ואחר שתא אלפי יצא, שתם גלגולו ויחזור לסיבה ראשונה:

3עבד עברי. אם במוכר עצמו הכתוב מדבר, עברי עבר ר"י, שעבר על זכרון יציאת מצרים שיש בו ר"י שנה, ועבר על מה שאמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, ואם במכרוהו ב"ד הכתוב מדבר, עברי למפרע ירעב, שמחמת רעבון גנב ואין לו ונמכר בגנבתו, וקרא אמר אל יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, א"כ לא יבוזו לו אלא בשביעית יצא עוד כי תקנה קרי ביה תיקנה, שהאדם בעוה"ז הוא קנוי לעבודתו, או לעבודת בוראו או לעבודת מקרי הזמן, זהו עברי ע"ב ר"י, או לעבודת התורה שהיא שמותיו של הקב"ה, או לר"י שהיא עבודת העולם שהיא כמו עבודת מצרים שהיתה ללבון לבנים לבנין העולם הזה, כמו שאמר כי אדם לעמל יולד אשרי מי שעמלו בתורה, שש שנים, שנים במ"ק י"ג, ושש, היינו תרי"ג, א"כ שם שנים יעבוד, בתרי"ג יעבוד. ומה שאמר שש שנים לפי שימי שנותינו בהם שבעים שנה, העשר שנים הראשונים אינם נחשבים כי אין בו דעת לעבודה, כי עיר פרא אדם יולד, נשאר ששים הרי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי, לחפש מעשיו ועל צורתו אם מספקת ואם לאו, כי הא דמר עוקבא דאיתא בכתובות (דף סז:) דאמר כי קא נח נפשיה אמר איתיאו חושבנא דצדקה אחזי כמה צדקא קא עבידנא אשכח דהוה כתיב אלפי דינרי סינאקי, אמר זוודין קלילא ואורחין רחיקא קם בזבז לכוליה נכסיה, חנם מתן חנם. בזוהר שאל מהו חנם דלא יהיה למרום כלום, אלא דא רזא הכא אוליפנא כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, בלא ברכה, דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא, ת"ח עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא ועל דא פטורין מעול מלכות שמים, אלא כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה שבע לעלמא ואי לא קביל עליה ההוא עול לא עביד מידי, הכי נמי אצטריך ליה לבר נש לקבל עליה עול בקדמיתא ולבתר יפלח ביה בכל מה דאצטריך ואי לא יקבל הא בקדמיתא לא יכול למפלח, הה"ד עבדו את ה' ביראה מהו ביראה דא מלכות שמים הא בקדמיתא מאן אוכח תפלה של יד בקדמיתא בגין דבהאי עייל לשאר קדושא ואי האי לא אשתכח לגביה לא שריא ביה קדושא, והאי עול כמאן דאיהו כפית מאחורא וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים, ואי מהאי עול פטורין מכל שאר פטורין דהא שאר לא שריא עליה דבר נש עד דאשתכח גביה בהאי עול, ובגין כך הוו אכלי ישראל במצרים חנם, אוף הכא יצא לחפשי חנם, דהא עבדא הוא וכל מה דעביד חנם הוא בלא עול מלכות שמים, ואע"ג דהוו עובדייהו חנם יצא לחפשי ויהא ליה נייחא לבתר דאיהו בחירו ואשתכח ביה נייחא יהבין ליה עול מההוא אחד דאפיק ליה לחירו ע"כ. עם זה יובן פירוש אחר בעברי, שהעביר מעליו עול מלכות שמים, זהו עבד עברי, מיד שנעשה עבד, עברי, העביר מעליו העול, וזהו עברי, ולפי זה יהיה פירוש חנם יצא ממה שהיה חנם בלא עול מלכות שמים, חנם מ"ט אתוון דשחרית ומ"ט אתוון דערבית, היינו חנם אותיות, שמע ישראל כ"ה ואותיות ברוך שם כ"ד, הרי מ"ט, מ"ט מ"ט גימ' חנם. אם בגפו יבא אם היתה עבודתו בזה העולם על עסקי גופו, בגפו יצא, כי לא דבקה הנשמה באותו הגוף אלא היה חוץ מגופו שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, שלא נתפשטה בגופו אלא היא באפו, כן ביציאתו מן העולם ישאר בגופו, לא כמו הצדיק שעשה מן הגוף נשמה שהיה מסגפו ומענהו עד שנזדכך חומר הגוף וחזר להיות רוחני, אז הנשמה היא שוכנת ומתפשטת באותו הגוף, שמצא מין את מינו וניעור, וכן בצאתו מן העולם אע"פ שתפרד מן הגוף לא תפרד ממנו לגמרי כי נותנת ומשפעת לו חיות ע"י הרוח, הנשמה לרוח, והרוח לנפש, והנפש לגוף, שהוא בקבר נותנת לו חיות שנאמר ועצמותיך יחליץ, כההיא מעשה דרבי אחאי דמששיה חזייה דאית ביה מששא, א"ל קום אזיל לביתך וכמה צדיקים כמו רבי אלעזר בר"ש יוחאי ז"ל ששכב כמה שנים ולא שלטה בו רמה ולא תסריח אבל הרשע לעולם היה דוחה הנשמה לחוץ שלא היה עושה עיקר אלא מגופו, כן ביציאתו לא ישאר עמו אלא גופו ויצא לבית השריפה, שכן בגפו בא"ת ב"ש שרוף. ובזוהר פירש בלשון אחר, פירוש בגפו ששב בתשובה כמו על גפי מרומי קרת, שעלה לרמתה והיא תקבלנו וזהו בגפו יצא ע"כ: