שפתי כהן על התורה, ויקרא א:א

1ויקרא אל משה וגו', לפי שלמעלה אמר ולא יכול משה לבא חל אהל מועד כי שכן עליו הענן, כי משה מרוב ענותנותו נתלבש בענוה ולא יכול לבוא, כמו שאמר תרגום ירושלמי והוה כיון ד לים משה לאקמא ית משכנא ורבי יתיה וית כל מנוהי וחשב משה בלביה ואמר טורא דסיני דבעיר רבוייה רבוי שעה וקדושיה קדושת שעה לא סליקית לגויה עד זמן דאתמר לי מן קדם ה' ברם משכנא דרבוייה רבוי דלעלם וקדושיה קידוש עלם דינא הוא דלא ניעול לגויה עד זמן דיאמר לי מן קדם ה', וכן אמר בזוהר כיון דאתקם משכנא קאים משה לבר אמר לא אתחזי למיעל אלא ברשותא, מיד ויקרא אל משה. ולמה אל"ף זעירא דאזער גרמיה:

2עוד ויקרא אל משה, לא אמר ויקרא למשה, שהיה, נראה שלצורך קרא לו, אלא אמר ויקרא אל משה לא לצורך אלא לחבה, ומרוב חבתו זוכר שמו אע"פ שהוא לפניו, כי כשהוא מרחוק קורא אותו בשמו כדי להודיעו שהוא קוראהו, אבל כשהוא יושב לפניו אין צורך לקריאה אלא מרוב חבתו כדי להזכיר שמו ששמו חביב עליו קוראהו אע"פ שהוא לפניו:

3עוד ויקרא אל משה ולא למשה, כאילו אמר אם יש לי שום קריאה היא אל משה, כמו שאמר המדרש משאוי שקשה לששים רבוא נוח למשה, שהם אמרו אם יוספים לשמוע עוד קול ה' ומתנו ומשה שמע וחיה, כמו שאמר במדרש אע"פ שדבר הקב"ה עם אדם הראשון ועם נח ועם אברהם יצחק ויעקב, הם היו יחידים בדורם אבל בדורו של משה היו שבעים זקנים בצלאל אהרן ובניו והנשיאים ולא קרא אלא למשה, זהו ויקרא, אם יש מי שהוא ראוי לקריאה הוא משה, לזה לא אמר למשה שהיה נראה שהוא הבדל פי' שהיה נראה למי קרא, משמע שהם ראוים לקריאה ומשיב למשה שהוא הבדל, לזה אמר ויקרא אל משה, מעולם לא היתה שום קריאה אלא למשה:

4ובמדרש שאמר משה כבר עשיתי שליחותי, הוצאתים מארץ מצרים וקרעתי להם את הים הורדתי להם המן העליתי להם הבאר הגזתי להם השליו הקפתים בענני כבוד ועשיתי להם המשכן, אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות עמהם, וישב לו, אמר לו הקב"ה חייך יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית, ללמד לבני טומאה וטהרה ולהזהירם היאך יקריבו קרבן לפני, לזה אמר אל משה, כלו' כל מה שעשית הוא נקל, ופירוש אל כמו אל בפת"ח כמו וישם לאל מלתי, יש לך מלאכה גדולה וכו':

5עוד במדרש. ויקרא אל משה, מה כתיב למעלה מן הענין פרשת המשכן כאשר צוה ה' את משה, למלך שצוה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטרין על כל דבר ודבר שהוא בונה כותב שמו של מלך, בנה כותלים וכתב עליהם שמו של מלך, מעמיד עמודים וכתב עליהם שמו של מלך, מקרה קורות וכתב עליהם שמו של מלך, לימים נכנס המלך בתוך הפלטרין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מיצא שמו, אמר המלך כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני בפנים והוא בחוץ, קרא לו שיכנס לפנים, כך בשעה שאמר הקב"ה למשה עשו לי משכן ועל כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו כאשר צוה ה' את משה, אמר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא בחוץ קרא לו שיכנס לפנים, לכך נאמר ויקרא אל משה ע"כ. ויהיה פירוש וידבר ה' אליו שהיה קורא על כל דבר ודבר, מאהל מועד, פירוש אני בפנים והוא בחוץ, אני בפנים שהוא אוהל מועד, ופירוש לאמר מלשון רוממות כמו את ה' האמרת וגו', והרוממות הוא שיאמר לו ליכנס, ותמצא כאן קריאה ודיבור ואמירה, וכל אחד רמוז במקומו, כי קריאה היא מרחוק, ולזה לא אמר מי הוא הקורא, כמו שאמר בדבור וידבר ה' וגו', והדבור מקרוב, ואמירה בלחישה, והיה שם במשכן ג' מקומות, לפני ולפנים, ואוהל מועד וחצר המשכן, שהן כנגד ג' שמות אהיה הוי"ה אדני, ואמירה מלשון אימרא שעושין בשפת הבגד שלא יקרע, וזהו סוד הקרבנות שנאמר בהם ג' מדרגות, אשה ואח"כ ריח ואח"כ ניחוח, מלמטה למעלה והבן, כי קרבן הוא לקרב המדות, ועל זה רמזו ז"ל מי שאמרו לו לירד לפני התיבה פעם ראשונה מסרב, פירש"י ז"ל כלומר שאינו ראוי, שנייה מהבהב, כלומר הרי אני מזומן ומזמין עצמי, מלשון הב הב, שלישית פושט, כלומר פושט הטרדות והמחשבות, ויורד, ומסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול, והכל ברמז:

6עוד אומרו לאמר. למד דרך ארץ שלא יכנס אדם לבית חבירו פתאום עד אחר קריאה ודבור. ויקרא בגימ' טוב ברחמים, שהקב"ה הוא טוב שנאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, הוי"ה במ"ק טוב, ומן הראוי שנפש החוטאת היא תמות שעברה על צווי הקב"ה אלא מרוב רחמיו על בריותיו לוקח נפש הבהמה תחת נפש האדם, זהו שאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, טוב באתב"ש נפש, הוי"ה במ"ק טוב, עשה ה' טובה עם בריותיו לקחת נפש תחת נפש, לפי שהאדם לא חטא אלא בנפש הבהמית שחמדה לאותה עבירה, וכשרואה ששוחטים לאותה בהמה והיא לא חטאה אז יתבייש ויאמר אוי לי זאת הבהמה לא חטאה ואני הוא החוטא והיא תשחט ותשרף, אז תכנע נפשו הבהמית שחטאה בה. וא"ת זאת הבהמה שלא חטאה הוא עול לה שתשחט, לזה אמר עולה אשה ריח ניחוח לה', שנפש הבהמה היא יורדת למטה וזו עולה למעלה, הואיל ובאה לכפרה על הבריות שלא יאבדו, שהעולם נברא בשבילם ולא יאבד עולמו, שכל אחד הוא עולם קטן, ולזה התחיל זה הספר שהוא ספר הקרבנות בויקרא שהוא גימ' טוב ברחמים, עוד ויקרא לשון זמון כמו יאכלו הקרואים, ועל מקראיה (ישעי' ד'). ויקרא, כאן רמז לו שמדת הדין עתידה לפגוע בבני אהרן והם מזומנין לה, ולזה רמז אדם כי יקריב מכם, לא אמר אדם מכם כי יקריב, אלא אדם כי יקריב מכם, רמז על אהרן שהוא אדם שהוא עתיד להקריב ב' בניה, וכן אמר הקב"ה בקרובי אקדש, בקרובי שהוא אהרן, וכן רמז ואמר מן הבהמה, בהמה בגימ' בן, ואמר דבר אל בני ישראל, לומר שהם כפרה עליהם ועליהם לבכות, כמו שאמר וכל בית ישראל יבכו את השרפה, זהו מכם, ועליהם נאמר אנחנו טמאים לנפש אדם, כי לא היו נשואים וכל אחד נחשב כחצי גוף ושניהם נקראים אדם, כמו שאמר בזוהר פרשת פנחס, ולזה על הבהמה יש רביע. מן הבקר, לא אמר ומן הבקר כמ"ש ומן הצאן, לומר מן הבהמה הוא ענין בפני עצמו רמז על בני אהרן כמ"ש. מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, שהוא קרבן בהמות, אבל קרבן אדם שהוא אהרן, קרבנו מן הבהמה גימ' הבן, ולזה אמר קרבן לה', שה' בחר בהם: