שפתי כהן על התורה, ויקרא א:יא

1עוד צפונה לפני ה', שמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ביאור הענין הוא כי בעלי תשובה הם צפונים וטמונים שלא יראו אותם המקטרגים שעשה תשובה ויקטרגו עליהם, ולכך צפונה לפני ה' שהוא אדוק שם, כמו בנח שנאמר בו את האלהים התהלך נח, שלא יקטרג עליו מלאך המות ויתבע עלבון הזנות שאם יתבע עלבון הזנות לא ישאר לא נח ולא בניו, כמו שארז"ל כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולימוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים, ולזה לא נחתם גזר דינם על הזנות אלא על הגזל, כדי שישאר נח ובניו, ולזה היה נחבא שנאמר את האלהים התהלך נח, ולזה אמר לו לעשות תיבה שלא יראוהו המקטרגים, וזהו אמרם במקום שבעלי תשובה עומדים, לא אמר יושבים שמי שהוא עומד אין לו כ"כ נחת רוח כמו היושב, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, שעונג הצדיק הוא ללכת בשליחותו של מקום כמו המלאך שנאמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים, וכן נאמר לירמיה שהיה מתרעם אמר לו אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד, לפי שאינו מתירא מן המקטרגים, שמעולם לא טעם טעם חטא ולא נתלכלכו בגדיו ואינם צריכים לא כבוס ולא לבון אלא הם עומדים בליבונה נקיים וזכים וברים, כי הלבוש אחר שנתכבס א"א לו לחזור כמו שהיה בעודו חדש, ולזה לא אמר וסמך ידו כמו שאמר בעולת הבקר לפי שאין לו הרמת יד, וגם לא אמר והפשיט שאין די לו בהפשטה אלא צריך שנוי מקום ושנוי מעשה, ויעשה עצמו כאילו הוא בריה חדשה, ולזה אמר ונתח אותו ואת ראשו ואת פדרו, לא אמר את הראש ואת הפדר בה' הידיעה כמו שאמר בעולת הבקר אלא את ראשו כפי ערכו, ולזה לא אמר ג"כ קרבו כרעיו בגימ' תרי"ג יתר א', רמז על הגוף שמתלבש בו כשבא לזה העולם בשליחותו של מקום, וזהו לפני ה' אינו יוצא ואינו בא, לזה והקרב והכרעים הידועים שהיו בו קודם שחטא ירחצם במימי התורה שהיא מטהרת הכל. והקריב הכהן את הכל, בעולת הבוקר לא אמר והקריב לפי שאינו צריך שיקריבוהו אחרים שהוא מקריב עצמו, אבל זה מתבייש וצריך אחרים שיקריבוהו, ואחר כל זה עולה הוא, ובעולת הבקר לא אמר הוא, לפי שמתחלה ועד סוף היה צדיק, אבל זה שמתחלתו היה צדיק וסרח, אם עשה כל זה חוזר להויתו ולצדקתו הראשון, לזה אמר הוא אשה ריח ניחוח, כל אותם זדונות נעשות לו כשגגות וכזכיות, שנאמר מור ואהלות קציעות כל בגדותיך קרי ביה בגידותיך, זהו ריח ניחח לה', ריח ניחח עה"מ בגימ' רחץ, שרוחץ מטומאתו. ואם מן העוף עולה קרבנו, שלא שב בתשובה עד שהנשמה מעופפת לצאת, עולה קרבנו, שה' מקבל תשובתו, שנאמר תשב אנוש עד דכא, אז"ל עד דכדוכה של נפש, עולה קרבנו, שהקב"ה מקבל, תשובתו, ובמה יראה לפני המלך שאין לראות פניו ריקם שנאמר ולא יראו פני ריקם, והקריב מו התורים, מן המצות שהם בתורה, ואמר תורים שיש מצות מן התורה ויש מדרבנן, שהיא תורה שבעל פה, וכן התורים בגימ' מתרי"ג ב', פי' ב' תורות שאין לך ריקן בישראל שאינו מלא מצות, יקריב מהם או מן בני היונה, אולי מל בנו, שכן יונה בגימ' מל ש"ה, או שמא עסק בתורה שהיא נקראת לקח, וכן בני היונה בגימ' לקח, או היה לו חלק בה או בשום מצוה, ובזה יראה לפני ה'. והקריבו הכהן העליון שהוא מקריב הנשמות אל המזבח לא לפני ה עד שיעשה לו כל מה שצריך לטהרתו. ראשונה ומלק את ראשו כל מה שעשה מראשיתו, מלקו במקלו, עד שימלקם וימחו ולא יזכרו, חוץ מדם מילה זה אינו מוחה, אלא אדרבא ממציאו. והסיר את מראתו בנצתה, אח"כ ינקה אותו מטומאת העבירות שהם מוראתו, וכן מראתו בנוצתה בגימ' הם טומאת העבירות, והשליך אותה אצל המזבח, המזבחים בני אדם שהם כחות הטומאה, קדמה שמקומם הררי קדם, אל מקום הדשן גימ' שטן, שהוא מתדשן כשמשטין על בני אדם, יתן לו חלקו ויפרידו מעליו. ושסע אתו בכנפיו, בגימ' יתקנו ויקשטו עה"מ. בכנפיו, הם המצות שפורח בהם, כמו שאז"ל למה נמשלו ישראל ליונה לומר לך מה יונה נצולת בכנפיה וכנפיה מגינים עליה כן ישראל נצולים במצות, לא יבדילם ממנו. והקטיר אותו הכהן, לא אמר כמו שאמר בבקר ובצאן והקטיר הכהן את הכל, זה אין לו כי כל ימיו היו בעבירות והכהן בירר קצת המצות ומן התורה שעשה להראות בהם כי היה משליך מראתו, וזהו על העצים שהם המצות, אשר על האש היא התורה שנקראת אש, שנאמר מימינו אש דת, ואז אחר כל זה עולה הוא, שעלה למעלה ליראות את פני ה':

2ועל דרך הפשט, מן הבקר ומן הצאן, מן הבקר הוא קרבן העשיר, ומן הצאן קרבן עני, ובזה תבין שיש כמה שנויי לשון בין קרבן הבקר לקרבן הצאן, וכולם הם עולה. בבקר אמר אם עולה קרבנו מן הבקר, שהוא מתגאה ואומר ראו קרבני שהוא מעולה שהוא פר, ולזה אמר אם עולה קרבנו, אבל בקרבן הצאן אמר ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים לעולה וגו', לא אמר לעולה מן הכבשים:

3עוד אמר יקריבנו אל פתח אהל מועד, שמרוב גאותו נכנס בו לפנים להראות בו, משא"כ העני, לזה לא נאמר בקרבן הצאן יקריבנו אל פתח אהל מועד, אלא יקריבנו סתם, כי הוא מתבייש ליכנס בו, ואמר יקריב אותו לרצונו, כבר אמר יקריבנו למה חזר ואמר יקריב אותו, ועוד כאן אמר לרצונו ובצאן לא אמר לרצונו, אלא אמר הוא הקריב פרו והוא מתגאה בו יהיה לחוטא תרעומות לומר אתה בראת היצר, זהו מאמר ר"י שאמר אשרי מי שעמלו בתורה שעמל וטרח, ומצד העמל והטורח אינו בא לידי חטא, כי אינו בא לידי חטא אלא מצד הבטלה, כמו שארז"ל הבטלה מביאה לידי זמה, עושה נחת רוח ליוצרו שמתוך שהוא עמל אינו בא לידי חטא, כי אם היה חוטא היה מענישו, והיה מתרעם על הקב"ה לומר שהוא כמו אנוס באותו חטא, מאחר שהוא בראו וכביכול שאין להקב"ה נחת רוח בו, אע"פ שברא תבלין יאמר לא יברא הוא ולא תבליו, כי קורץ מחומר והחומר נמשך אחריו, ויאמר שכביכול שעושה עמו עול על שהענישו על החטא ואין נחת רוח לפניו, אבל כשלא חטא או חטא ועשה תשובה אז אינו מתרעם, ולזה אמר ועושה נחת רוח ליוצרו, לא אמר להקב"ה אלא ליוצרו שיצר היצה"ר, זהו ריח ניחח לה', וזהו שפירש"י ניחוח, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, לפי שיצר הרע הוא אחד מהדברים שהקב"ה מתחרט עליהם כביכול שבראם, כאומרם ז"ל פרק קמא דסוטה א"ר אחא אמרי בי רב ד' דברים הקב"ה מתחרט עליהם בכל יום שבראם ואלו הן כשדים וישמעאלים וגלות ויצר הרע, כשדים שנאמר כו', וכששב בתשובה עושה נחת רוח שברא יצה"ר וברא לו תבלין שהיא התשובה והועילו, כביכול כאדם שלוקח נחמה: