שפתי כהן על התורה, ויקרא טו:ב

1דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם. שניכם תאמרו אליהם בלשון רכה. איש איש כי יהיה זב מבשרו, בא לו הזיבה ע"י שרובו בשר מרבוי מאכלות, ובפרט אם הם מאכלות אסורות א"כ מבשרו זובו טמא הוא, הוא אב הטומאה לטמא משכב ומושב לזובו ורוקו ושכבת זרעו ומי רגליו וכל אשר יגע בו, וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכלי עץ ישוטף במים ואין לו טהרה במקוה אלא במים חיים, וזו הטומאה היא על ב' פנים, או כמו שאמרנו מבשרו שהיה מענג גופו, או החתים בשרו שמירק בשרו לדבר עבירה, כמו שארז"ל כל הממרק עצמו לדבר עבירה חבורות ופצעים רעים באים עליו שנאמר חבורות פצע תמרוק ברע, זהו החתים בשרו, שמרוב החמום והמרוק נתעבה השכבת זרע וסתם פי האמה, זו יותר טומאה מהראשונה, לזה אמר טומאתו היא קרי וכתיב הוא שסופה להוליד טומאות אחרות, ובזב מבשרו אמר טמא הוא, ולזה אמר איש איש ב"פ לומר שהם ב' מינים, לזה תזהירו אותם שאל יקל בעיניהם דבר זה שהרי כל הטמאים הם עולים מטומאתם במ' סאה מי מקוה ובלבד שלא ישאבו, אבל הזב אינו עולה מטומאתו אלא א"כ יטבול במים חיים, אחר שיפסוק מזובו ואחר שיספור ז' ימים לטהרתו, ואחר שיביא קרבן ביום השמיני, ולזה וכפר עליו הכהן, להודיע שמחטא גדול באה לו זאת הטומאה החמורה. ולפי שהם שני מיני טומאה או מבשרו או החתים, לזה אמר איש איש. דברו שניכם, שכל אחד מכם נקרא איש, אתם שנקראתם איש אתם ראויים להוכיח ולא אחרים, ולא אחד אלא שניכם, לפי שזו היא קלה בעיניהם וכששניכם מוכיחים להם על זאת הטומאה תהיה חמורה בעיניהם ויתרחקו ממנה. וכתב הרמב"ן ז"ל טעם קרבן הזב מפני היותו חולה חולי כבד מן החלאים הדבקים וצריך קרבן לתת הודאה להשם יתברך שרפאהו והחיהו ע"כ: