שפתי כהן על התורה, ויקרא כד:י
שפתי כהן על התורה · Siftei Kohen on Torah, Leviticus 24:10
Open in the reader →1ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל, בתמיה, כלומר מאחר שהוא בן איש מצרי למה ישב בתוך בני ישראל שכולם מיוחסים אין בהם שום פסול משום שאמו ישראלית, מה לנו באם והוא בן איש מצרי, לזה ויצא הוציאו הכתוב מכלל ישראל שנאמר וברותי מכם הפושעים וגו', א"כ ויצא אפיקורוסות שהיתה בו בכח יצאה לפועל מתוך מריבה. וכן אמר בזוהר וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גליא ליה קמי כולא מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל ע"כ. א"כ ויצא יצא ויקלל, יצא מכלל ישראל והפסול שהיה בו הודיעו לכל, זהו במחנה בקרב כולם. בתוך בני ישראל, פירש"י ז"ל מלמד שנתגייר, וקשה שהרי נאמר וירא כי אין איש, ארז"ל שאין עתיד להתגייר ממנו גר. בן הישראלית ואיש הישראלי, ולא ידענא מי היה זה הישראלי, ובזוהר אמר שזה הישראלי הוא בן בעלה שלומית כשידע שבא עליה המצרי הניחה ולקח אשה אחרת והוליד ממנה זה הישראלי והמריבה היתה שהיה חושב בן הישראלית שהוא אחיו של הישראלי מאביו והיה רוצה לידבק עמו, כשהודיעו הדבר שאינו אחיו והוא בן איש מצרי שהרגו משה בשם אז ויקב ויקלל, ויקב הוא שפירש השם והוא יותר מן מקלל, וכן פירש"י ז"ל פרשת בלק, לכה קבה לי קבה קשה מארה שהוא נוקב ומפרש ע"כ, א"כ קב וקלל הם ב' דברים, לזה הניחו במשמר לפרוש על איזה מחייבין אותו, כי מק"ו מאב היו יכולין להבין שחייב, שנאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת, אלא לפי שהיו ב' עבירות לזה הניחוהו לידע על איזה חייב, א"ל הקב"ה למשה הוצא את המקלל, אמר לו זה אין לו כפרה, אבל לפי שהחטיא את הרבים ששמעו הקללה וצריכין כפרה לזה הוצא וגו' וסמכו כל השומעים, ובזה יתכפר להם עון השמיעה אבל הוא אין לו כפרה לפי שנקב וקלל, נקב לשם המיוחד וקלל לכנוי. ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, אמר כן לפי שיש אפיקורוסים שאומרים עתה לפי שנגע בעצמו אין לו כפרה, והקב"ה הוא רחום אינו בא בטירוניא עם בריותיו, שהרי מצינו בירבעם בן נבט שעשה ב' עגלים ועשה מזבח והיה מקריב על המזבח קרבן לע"ז ובא אליו איש אלהים ואמר מזבח מזבח וגו' וזבח עליך את כהני הבמות המקטירים עליך ועצמות אדם ישרפו עליך וישלח ירבעם את ידו לאמר תפשוהו ותיבש ידו, הרי שהיה מקריב לע"ז ולא יבשה ידו וכיון ששלח ידו באיש האלהים נתיבשה, אם הקב"ה מוחל על כבודו למה האכזריות הזה וסמכו כל השומעים ורגמו אותו כל העדה, לזה בא הקב"ה כביכול בהתנצלות ואמר, איש איש כי יקלל אלהיו, מן הראוי הוא שמי שקבל עליו לעבוד איזה דבר וקבל עניו באלוה, כל עוד שלא פסלו מאלוה אם קללו ראוי ליענש מאחר שקבלו לאלוה, כ"ש וכ"ש וק"ו לנוקב שם ה' שחייב כמה מיתות, זהו מות יומת רגום ירגמו: