שפתי כהן על התורה, ויקרא כו:ד

1ונתתי גשמיכם בעתם וגו', כנגד ג' דברים יתן ג' דברים, כנגד בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם, שחוק וזמן אני קבעתי להם, כי אם ירדו בזמן הקציר הם קללה לעולם, אם אתם תלכו בחקותי הם גם כן ילכו בחוקי שקבעתי להם, וכנגד את מצותי תשמרו ונתנה הארץ יבולה, מה שמוביל ושמור לה, תתן לכם, ולזה לא אמר פריה, וכנגד ועשיתם אותם ועץ השדה יתן פריו, פירש"י ז"ל הם אילני סרק, כמו שאתם עושים המצות כן אילנות שאינם עושים פירות יעשו, כי בעשייתכם המצות יגדלו הפירות שלהם, לזה אמר פריו ולא אמר פרי. כי ודאי אילן גדול בעובי ובקומה לא נברא לבטלה, וכל מה שברא הקב"ה הכל היה בשלימות בלי חסרון כלל, אלא ודאי שהיה להם לאילני סרק פרי חביב ונחמד ומתוק, ובחטא אדם נמנע ממנו שלא היה הגון וראוי לו מרוב עלויו, וכן ארז"ל אילן שאדם אכל ממנו חטה היה, והחטה עתה היא נזרעת בכל שנה ושנה ואינה אילן, אלא מחטאו של אדם אחר שהיתה אילן נעשית זרעים, וכן אמרו עתידה חטה שתתמר ועולה, וכן תמצא שהיא סדוקה כגרעין תמרה, כל זה להורות שהיתה כמו התמרה, א"כ לזה אמר ועץ השדה, לא כמו שאמר בקללה ועץ הארץ, אלא עץ השדה שיוצא מאליו ואין לו שמירה שהוא בשדה. יתן פריו, בגימ' הן אילני שרק, יתן פריו אם תהיו ראוים והגונים לאותו פרי:

2ובמדרש ונתנה הארץ יבולה. לא כדרך שעושה עכשיו אלא כדרך שעשת בימי אדם הראשון, מנין אתה אומר שתהא השדה נזרעת ועושה פירות בת יומה, ת"ל זכר עשה לנפלאותיו, ואומר תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, ביום שנזרעת בו ביום עושה פירות. ועץ השדה יתן פריו, לא כדרך שעושה עכשיו אלא כדרך שעשת בימי אדם, מנין אתה אומר שיהא אילן ניטע ועושה פירות בן יומו ת"ל זכר עשה לנפלאותיו, ואומר עץ פרי עושה פרי ביום שניטע בו ביום עושה פרי ע"כ יצא להם דרשה זו מאומרו מזריע בלשון הווה, כי היל"ל תדשא הארץ דשא ותזריע זרע, וכן בעץ היל"ל עץ פרי שיעשה פרי, ואמר עושה, שעושין פירות בכל יום. והשיג לכם דיש את בציר וגו', כמו שאתם תכופים בהליכה ובחקים ובשמירה במצות עשה ובמצות ל"ת, כן תהיה ברכתכם תכופה זו אחר זו בלא הפסק, וא"ת הואיל והם עסוקים ברבוי הטובה הדיש ישיג הבציר והבציר ישיג הזרע, א"כ כל השנה עוסקים בצרכי הגוף ואימתי יעשו המצות ויתעסקו בתורה, ת"ל ואכלתם לחמכם אין לחם אלא תורה שנאמר לכו לחמו בלחמי, ואמר לחמכם שהיא ירושה לכם שנאמר תורה צוה לנו וגו', הא כיצד שיהיה להם עבדים שיעשו מלאכתם שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם, וכן ואכלתם לחמכם בגימ' היא התורה עם שתי המלוה"כ. לשובע במדרש אין צריך לומר שיהיה אדם אוכל הרבה ושבע אלא אוכל קמעא ומתברך במעיו, וכן פירש"י ז"ל. הוקשה להם אם יש רבוי ברכה ורבוי מאכל פשיטא שיאכל עד שישבע, לזה אמר אוכל קמעא ומתברך במעיו. ופירוש הענין הוא, כי רבוי החליים באים מרבוי האכילה וכשיראה רבוי מאכל יאכל ביותר ויבא לידי חולי, נמצא מהברכה בא לידי קללה, לזה אמר אוכל קמעא ומתברך, כאילו בטנו מלאה שאינו יכול לאכול, וזהו פירוש ובשבע כלכלתנו, כמו ויכלכל יוסף את אחיו לחם לפי הטף, כלומר בצמצום. לזה אמר לשובע, כל מה שיאכל יהיה לשובע, ולא אמר ושבעת. ואמר לחמכם ולא אמר לחם סתם, לומר שאפילו אינו אוכל לחם ממש אלא דבר אחר והוא מזונו מתברך במעיו, וכן לשבע, לעשב, כלומר אפילו אוכל עשב והוא מזונו, וכן לחמכם בגימ' קלח, ולזה רמז רבי עקיבא שאמר אפילו אכל קלח של כרוב והוא מזונו מברך שלש ברכות, וכן ואכלתם לחמכם לשבע בגימ' אפי' אכל קלח של כרוב והוא לו מזונו. עוד לחמכם ולא מן הגזל, לחמכם לחם מך, ר"ל לחם עוני ולא לחם פנק, ר"ל לחם תענוגים, כי טוב מעט בהיתר ויראת ה' וכו', עוד לחם מך שלא ישבע ויהיה מאותם שנאמר עליהם ואכל ושבע ופנה אל אלהים אחרים, וכן צוו חז"ל אם תערב לך אכילתך משוך ידך הימנה, כי כשיאכל וישבע יבא לידי גאוה. עוד לחמכם גימ' לקח, אם לקח בדמים או אם יש לו שדה תרגום שדה חקל, שאם יש לו שום שדה בשותפות שיקח מחלקו ולא מן הגזל, זהו לחמכם בגימ' חלק, ויש אם למקרא שאנו קורין לחמיכם ביו"ד בגימ' מקח, ואז יהיה לשובע שאוכל קמעא ומתברך במעיו, ואם הוא מן הגזל לא ישבע ועליו נאמר ובטן רשעים תחסר, עוד ואכלתם לחמכם לשובע רמז על הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, וזהו לשובע שיהיו נהנין מזיו השכינה, וכן פירש במדרש הנעלם פרשת תולדות, עוד לשובע רמז על מה שאמר בזוהר על פסוק צדיק אוכל לשובע נפשו, שהצדיק קודם שאוכל משביע נפשו מד"ת ואח"כ מאכיל הגוף, זהו צדיק אוכל אחר שהשביע נפשו מדברי תורה שהוא מזון הנפש:

3עוד נאמר ונתנה הארץ יבולה, שהם על היעודים שלעתיד לבא, יבולה מה שמובל לה, כלומר מה שנפקד לה לעשות, כמו שארז"ל במסכת שבת עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, ולזה תקנו ז"ל בברכת הלחם המוציא לחם מן הארץ, שאנו מאמינים שעתידה להוציא, ואפילו שרבי חנינא סבר המוציא דמפיק משמע, ורבנן סברי דאפיק משמע, והלכה כחכמים, חכמים גלו טפח וכסו טפחיים מפני אפיקורסים שאינם מאמינים וסמכו על המבין. ועץ השדה יתן פריו, כמו שארז"ל בכתובות פרק שני דייני, ת"ר עתידה חטה שתתמר ועולה כדקל בראש ההרים, שמא תאמר יש צער לקצרה ת"ל ירעש כלבנון פריו הקב"ה מביא רוח מתוך גנזיו ומשרה את סולתה ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פס ידו וממנו פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו: