שפתי כהן על התורה, ויקרא ו:ב

1צו את אהרן וגו', אז"ל אין צו אלא ע"ז שנאמר הואיל הלך אחרי צו וגו', ולפי שאהרן עשה העגל, לזה אמר לא יעלה על דעתך שהוא חס ושלום פסול לכהונה שכן הדין כהן שעבד ע"ז אפי' בשוגג אינו עולה לדוכן שנאמר על כן לא יעלו כהני הבמות וגו', אבל אהרן אינו כן כי לא עשה אלא להצלתם של ישראל וכדי לקדש ש"ש כמו שכתבנו פרשת תשא, כי בעשותו מה שעשה נבחר ונתעלה לכהונה הוא ובניו, זהו שאמר לאמר, להאמיר ולהעלותם כמו את ה' האמרת היום, ועיין שם פרשת תשא. ובזוהר ת"ח כתיב צו את אהרן ואת בניו לאמר, רזא הכא דהא אוקימנא לית צו אלא ע"ז והכא אתיהיבת ליה לאתוקדא ההיא מחשבה, ולאעברא לה מגו קדושא בהאי רעותא דסלקא לעילא ובההוא תננא ותרבין דאתוקדן בגין לאעברא מגו והאי צו ברשותייהו קיומא לאפרשא לה מן קדושא מגו האי קרבנא, ואי תימא צו את בני ישראל הכי נמי דהא ברשותייהו קיימא כל זמנא דעבדו רעותא דמריהון לא יכיל לשלטא עלייהו והאי קרא כולה אתייא לאחזאה רזא דמלא ולעטרא בהאי רוחא קדישא לעילא ולאפרשא לרות מסאבא לנחתא לה לתתא דא ברעותא ובצלותא ובעובדא כדקא חזי ליה קיימא, והאי קרא מוכח עליה, דכתיב צו את אהרן דא ע"ז ורוח מסאבא לאמר אתתא דאקרי יראת ה'. כתיב הכא לאמר וכתיב התם לאמר הן ישלח איש את אשתו, ובהאי קרא אתמר כולא ובהכא קיימא לאתקנא כולא ע"כ, שהכוונה בו לטהר המחשבה ולהעביר רוח רעה שהיא צו ע"ז שלא תשלוט, והכהן הוא ש"צ היה מכוין להעבירה מכל ישראל, במחשבה שהם כהנים בעבודתם, בדבור שהם לויים בדוכנם, ובצלותא הם ישראל במעמדם, כל זה היה צריך להעביר רוח רעה שהיא צו. וזהו צו את אהרן דא כהני, ואת בניו דא ליואי שהתלמידים נקראים בנים והלוים הם נתונים לאהרן ולבניו אומרים דא ישראל במעמדם שהם עוסקים באמירה שהיא התפלה, כל זה היה צריך להעביר רוחא מסאבא שהוא יצה"ר דע"ז:

2זאת תורת העולה. היא מחשבה רעה שעולה על האדם להחטיאו, זהו היא העולה היא הגוברת על האדם לזה באה התורה לתת לו עצה במה יתגבר עליה בתורה, היא השורפת אותה. זהו על מוקדה, שהיא אש שנאמר אש דת, ובמיעוט חלבו ודמו שהוא התענית זהו על המזבח, כלומר מה שהיו מקריבים על המזבח שישרף אותו באש התענית, כל הלילה שהוא זה העולם ששלט בו היצר, עד הבקר בקרו של משיח שיבער אותו הקב"ה מן העולם שנאמר והסירותי את לב האבן, ולזה היתה העולה כולה כליל. ובזוהר ז"ל, העולה היא מחשבה רעה דהיא סלקא על רעותא דבר נש לאסטאה ליה מאורחא דקשוט, היא העולה היא דסלקא ואסטי לבר נש ובעי לאוקדא לה בנורא, כדון דלא אתיהב לה דוכתא לאסגאה, ובגין כך על מוקדה על המזבח כל הלילה, מאי לילה דא כ"י דאתי לאדכאה ליה לבר נש מההוא רעותא ע"כ. ואש המזבח תוקד בו, בא לטהר מסייעין לו, אם הוא יוקד אותה כמו שאמר באשה של תורה ובאש התעניות, אש המזבח שהיא השכינה שהיתה יורדת על המזבח ושוכנת שם, על זה נקראת אש המזבח, היא תוקד בו באותה מחשבה רעה לסלקה מעליו, לזה אמר ואש המזבח צריך שהוא יתחיל ואח"כ היא תסייע, לזה אמר ואש בוא"ו, ד"א זאת תורת העולה, התורה היא העולה על הכל אפי' שעשה כל עבירות שבעולם תורה מכבה עבירה, זהו על מוקדה, עולה על המוקד שהוא היצר שמוקיד האדם ומחממו, תבא אשה של תורה ותכבה אשה של עבירה, יש אש אוכלת אש שנאמר הלא כה דברי כאש וגו', מה אש כל מה שנכנס לתוכו נעשה אש כמוה כן כל הקורא בתורה הוא נטהר כמוה, אפי' עשה כל עבירות שבעולם אם עסק בתורה לשמה מרוב אהבה עליו נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו', ולזה אמר רבי מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו של אלישע אחר. שמעתי שמה שאמר כן רבי מאיר הוא מפני שמה שהיו מעכבין לו לאלישע שלא יכנס לג"ע הוא מפני שהחטיא את הרבים, שרבים כשראו שעשה מה שעשה אמרו זה ת"ח הוא גברא רבא הוא ועושה אנו ג"כ נעשה, לזה בא רבי מאיר ואמר אני אעלה עשן מקברו, שכל הרואה עשן עולה מקברו מאותם שטעו אחריו ייראו ויעשו תשובה, ובזה יכנס לגן עדן, וכל מה שעשה תורתו מגינה עליו ומצילתו, זהו שאמר כאן על מוקדה על המזבח כל הלילה, שהיא אשה של גיהנם שהיא דומה ללילה, התורה עולה עליה ומצילתו, עד הבקר עד שפכה לבקרו של עוה"ב, ובתנאי שלא חלל השם ולא החטיא את אחרים ולזה נאמר תורת העולה, שהיא עולה מכל הקרבנות שהיא כולה כליל ואינה עולה אלא על מוקדה על המזבח לבד, אבל התורה עולה למעלה מן הכל, שנאמר זאת התורה לעולה למנחה וגו', כלומר לא עולה לא מנחה ולא חטאת, אין צריך שום קרבן, שהיא עולה על כל הקרבנות ומצילתו מדינה של גיהנם. ואש המזבח תוקד, ס"ת שחד, שנותנים אחר תחתיו, וזהו השחד שנותנים לשרו של גיהנם, שנאמר צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו, זהו תוקד בו באותו רשע שמביאים תחתיו. במדרש תנחומא למה נסמכה פרשת עולה לפרשת גזל, לומר אם בקשת להביא קרבן לא תביא מן הגזל, למה כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה, ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה כשתנקה ידך מן הגזל, אמר דוד מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים וגו', ומתחילת הקרבנות אתה למד, אדם כי יקריב מכם, אמר הקב"ה כשתהא מקריב לפני תהא כאדם הראשון שלא גזל מאחרים שהוא היה יחידי בעולם ע"כ. עוד במדרש אמר רבי לוי כל מי שמתגאה אינו נדון אלא באש שנאמר היא העולה על מוקדה, דור המבול נדונו באש שנאמר בעת יזורבו נצמתו בחומו נדעכו, שנדונו ברותחים, סדומים נדונו באש שנאמר וה' המטיר על סדום ועמורה גפרית ואש, פרעה על ידי שנתגאה שאמר מי ה' נדון באש, שנאמר ויהי ברד ואש מתלקחת. סיסרא ע"י שנתגאה שנאמר והוא לחץ את ישראל בחזקה נדון באש שנאמר מן השמים נלחמו וגו', סנחריב על שנתגאה ואמר מי בכל אלהי הארצות לא נדון אלא באש שנאמר ותחת כבודו יקד יקוד וגו', נבוכדנצר ע"י שנתגאה ואמר ומאן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי לא נדון אלא באש שנאמר גובריא אלין די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו קטיל המון שביבא די נורא. והחיה הד' בדניאל על ידי שמתגאת ואומרת מי לי בשמים אינה נידונית אלא באש שנאמר חזי הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא, אבל ישראל על ידי שנבזים ושפלים בעוה"ז אין מתנחמין אלא באש שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב (זכרי' ב) ע"כ. כוונת רבי לוי ז"ל הוא לומר שיש ב' מיני גיהנם, יש גיהנם של אש ויש גיהנם של שלג שנאמר ציה גם חום יגזלו וגו', ואמר ר' לוי ז"ל שהמתגאה אינו נדון אלא באש שהאש מכלה הכל משא"כ בשלג, וישראל אינם מתנחמים אלא באש היא אש שאוכלת ומכלה כל אשות שבעולם, שהוא הקב"ה, שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, והם אדוקים בו, ודאי אינם כלים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, לזה מנחם אותם ואומר ואני אהיה לה חומת אש וגו', לפי שהם שפלים ואינם מתגאים ואינם לובשים מלבושים של מלך, כי הלובש מלבושו של מלך ח"ו מבזה למלך לומר שהוא שוה לו שלובש מלבושו, שנאמר ה' מלך גאות לבש, ודייק שלא אמר לבש הבי"ת בפת"ח או לובש, אלא לבש הבי"ת בציר"י, ולא אמר גאוה לבש כי גאוה הוא תואר, וגאות הוא קצת ממנה, כל זה הוא לומר שהגאוה היא שנואה, ואינו לובשה אלא מקצת ממנה ולצורך, שנאמר ה' מלך, בשביל שמלך לובש גאות, לא מלבוש גאוה אלא גאות שהוא מקצת ממנה, למה לפי שמלך, כדי שייראו ממנו, ולא בתמידות אלא לפעמים לעת הצורך כדי שייראו מלפניו. המלך לעת הצורך לובש בגדי מלכות ומראה עצמו כדי שייראוהו המון העם, ואינו אלא מלבוש חיצוני לצורך כמ"ש, אבל הקב"ה נאמר וענותך תרבני, ונאמר מרום וקדוש אשכון ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, כי רם ה' ושפל יראה, המגביהי לשבת המשפילי לראות, וכמו שאמר המדרש א"ר אלכסנדרי הדיוט אם משתמש בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים שנאמר קרוב ה' לנשברי לב, הרופא לשבורי לב, זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר וגו', יש לך ענוה גדולה מזו הוי אומר וענותך תרבני, ולזה קרא עצמו הוי"ה, לפי שאלו האותיות מלואם אינו עולה יותר מהם, יו"ד ו"ד עשר, וכן ה"ה ו"ו ה"ה, ומכאן יראה כמה הגאוה היא שנואה לפני הקב"ה ויתרחק ממנה וינהיג עצמו בענוה, וילמוד מהקב"ה שנאמר והלכת בדרכיו, ולזה צוה לכהן שילבש מדו בד ומכנסי בד וירים את הדשן קודם הקרבת שום קרבן, לומר שהעיקר והקודם הוא השפלות. ובזוהר אמר טעם אחר למה הרמת הדשן קודם כל דבר, לפי שאותו דשן היה מהעולה שהיא באה לכפר על הרהורים רעים ועל הרהורי ע"ז, ולזה צריך קודם כל דבר לטהר ולנקות המזבח ואחר כך יתחיל להקריב בטהרה, ולזה לא היה לובש שאר בגדים כי אם אלו לבד: