שפתי כהן על התורה, במדבר י:לג

1ויסעו מהר ה' דרך שלשת וגו'. אחז"ל שהוא פורעניות, שאמר מהר ה'. מאחרי ה' כתינוק הבורח מבית הספר, ולהפסיק בין פורענות לפורענות נכתבה פרשת ויהי בנסוע. ויש לשאול מה פורענותם, וכי על מנת לשבת בהר סיני באו. אלא הואיל והילוכם על פי הענן שנאמר ונעלה הענן ונסעו, א"כ היה להם להמתין להעלות הענן, ולא המתינו אלא ויסעו, ולזה לא אמר ויסעו בני ישראל, ועכ"ז נתן להם תאותם. וארון ברית ה' נסע כתיב שהוא לא היה נוסע אלא לפי שנסעו ישראל הסיע עצמו למלאות תאותם, וגם ענן ה' עליהם, וזהו שאמר לעיל ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני, הם הסיעו למסעיהם שהם ארון ברית ה' וענן ה', א"כ מכאן דרשו כתינוק הבורח מבית הספר, וכן אמר וענן ה' עליהם בנסעם, שאחר שהסיעו עצמן בעוד ענן ה' עליהם שלא המתינו עד שיעלה הענן תחלה, לזה אמר ויהי בנסוע הארון לשון צער. ויאמר משה, לא אמר יאמר משה כמו שאמר ובנוחה יאמר, אלא ויאמר, כשראה משה שנסעו בלא רשות שלא המתינו לעמוד הענן, והארון נוסע לפניהם דרך ג' ימים, חשב משה שהוא הולך בחרון אף בשביל המהירות, לזה אמר אם יש שום אף יהיה על משנאיך, זהו וינוסו משנאיך מפניך, ולזה קומה ה' שלא יהיה כל כך המהירות. וכן מצאתי במדרש, ויהי בנסוע הארון לא היתה ראויה ליכתב כאן ולמה נכתבה כאן לפי שכתוב ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים, לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד ונסעו מפי עצמן מהלך ג' ימים בורחים מהר ה' מפני שעשו שם אחד עשר יום והיה נותן להם מצות בכל יום, וכשאמר להם משה שיסעו יום אחד נסעו הם מהלך ג' ימים ולילה אחד כתינוק הבורח מבית הספר ורץ, אעפ"כ לא עזבם הקב"ה אלא וארון ברית ה' נוסע לפניהם, והיה קשה לפני הקב"ה שעשו כך, אמר הקב"ה נכתוב צרה אחר צרה לאו, אלא נכתוב פרשה של כבוד ביניהם, לכך נכתב פרשת ויהי בנסוע הארון, ע"כ. וכן אמרו בפרק כל כתבי שפרשה זו אין כאן מקומה אלא לעיל בפרשת דגלים פרשת במדבר שכתוב שם ונסע אהל מועד. וכתב ה"ר בחיי ז"ל אם תמנה הפרשיות שיש מן ויהי בנסוע הארון עד ונסע אהל מועד תמצאם חמשים, ולכך היו הסימניות מנוני"ן לומר שפרשה זו פונה לסוף נו"ן פרשיות למפרע, ולכך הנוני"ן הם למפרע. וכתב עוד על דרך הקבלה, ויהי בנסוע הארון, פרשה זו רומזת על כל ימי עולם, כי נרשמו בה ז' אלפים, כמו בפסוק ראשון שהוא בראשית ברא שיש בו ז' אלפים, ודרשו ז"ל שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב, והענין הזה רצה לרמוז אותו במקום המדבר שהוא מקום החורבן והשממון, וכיון שהתורה כולה בנויה ומיוסדת על חדוש העולם, יש להבין שיש לו סוף, כי כל דבר שיש לו התחלה יש לו סוף בהכרח, זהו שכתוב אני ראשון ואני אחרון, והכתוב הזה יורה כי העולם יש לו סוף. כי כשם שהיה הקב"ה ראשון לכל כן עתיד שיהיה הוא אחרון לכל ואילו ישאר בעולם שום נברא לא יהיה הוא אחרון. ודהמע"ה ביאר זה ואמר לפנים הארץ יסדת ומעשה ידיך שמים המה יאבדו ואתה תעמוד וגו'. ואותה אלף הששי רמוזה במלת אלפי, והז' נחתמה במלת ישראל, ופי' ישראל בכאן היא הסרת הכחות, כי הפסק המשכתן באותו זמן הוא זמן אלף השביעי שעליו אמרו וחד חריב, וכן מצינו הכתוב בשורי מהם בשי"ן במקום סמ"ך והוא מלשון הסרה וביטול, ובעבור כי מלת ישראל כוללת דבר והפכו, ואפשר שתתפרש על ב' לשונות, כי כשם שמורה על החרבן כן מורה על הבריאה שלאחר החרבן, כי הוא כולל שררת הכחות, ורמז לך כי אחר חרבן אלף השביעי ואחר ביטול הכחות והסרתם תחזור השררה ותתחדש העולם כשהיה, וזהו סוד הכתוב ועל נהרות יכוננה, ולא אמר כוננה כמו שאמר יסדה, כי דבר על החרבן מתחלת המזמור שישוב הכל לסבה ראשונה, ודבר ג"כ על החדוש. ומזה תמצא במזמור שיר ליום השבת. שהזכיר שם צדיק כתמר יפרח, רמז להויה שאחר השבת, והוא סוד חתימת פרשת ויכולו במלת לעשות, לרמוז למעשה שאחר השבת, וזהו יפרח בימיו צדיק, בכל שמיטה ושמיטה, ורוב שלום עד בלי ירח, ביאורו שילך הענין כן עד היובל הגדול שיתבטלו כל כחות העולם והשמש והירח בכללם, ויחזור העולם לתהו ובהו. והכתוב שאמר עוד כל ימי הארץ, יורה שיש לארץ זמן קצוב והוא עולמו של יובל, ולכך אמר שלמה והארץ לעולם עומדת, הוא עולמו של יובל, כי אין דבר שאין לו תכלית, וכן דעת דוד אביו ממה שכתב לפנים הארץ יסדת וגו' המה יאבדו ואתה תעמוד. ומה שאמר הללו את ה' וגו' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם. ואמר עוד יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, אין ענינו שיגזור בהם נצחיות, אלא מצד תוקף בריאותם וחוזק חמרם התקיף אמר כן, שהם ראוים לעמוד לעולם ושלא יתמוטטו כלל עד שיגזור בביטולם מי שבראם, ומפני שלא תבין כי הסדור והנוהג הזה של שמיטות העולם ילך אל לא תכלית, לכך הפרשה מסמנת הנוני"ן בתחלה ובסוף, לבאר כי ילך אל יובל הגדול שהוא אלף דור. ולזה נו"ן שהוא רמז ליובל היא מהופכת, רמז לבטול העולם ויחזור לתהו ובהו, ולזה הנו"ן הפוכה, כי כשם שכתב האות בתיקונו מורה על קיום דבר, כך הפוך האות ובטולו מסדרו הראוי מורה על בטול דבר וחרבנו, ועל כן הנו"ן הפוכה ראשה למטה וגופה למעלה כזה נ, ואומר המעתיק הרים ולא ידעו אשר הפכם באפו, ואומר על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט וגו', ביובל הגדול שיתמוטטו ההרים והשמים והארץ יחזרו אל יסודם, וכדי לחזק הענין היו הנוני"ן ההפוכים שנים. ומפני שעתידים שיתחדשו אחר היובל יתכן לומר כי על כן היו שני נוני"ן כנגד השמים והארץ, והזכיר לשון ויהי אחר כל נו"ן ונו"ן להורות על הויה אחר כל יובל ויובל, וזהו סוד הנו"ן שחסר באשרי, שהנו"ן מורה נפילה וביובל הוא עתיד ליפול ויחזור לתהו, וכדי לבאר שעתיד לחזור ולהתחדש הכל אחר היובל רמז הנו"ן אחר כן, שאמר סומך ה' לכל הנופלים וזוקף וגו', הזכיר זקיפה אחר הנפילה כשם שהזכיר הויה אחר הנו"ן. וכדי להעיר הלבבות על הענין הזה, באו בתורתנו הקדושה מצות השמיטה והיובל שהן מן המצות המקובלות. ולמען יהיה הענין קבוע בלבך נטוע בשכלך, אבאר לך מה הוא הסבה בחורבן העולם ובחדושו בשמיטות, ומה הסיבה ג"כ בביטול המציאות ובחדושו ביובלים. ידוע כי ששה ספירות פעלו בששת ימי בראשית כל ספירה וספירה יומה, כגון שתאמר יום ראשון הבינה, יום שני החסד, יום שלישי הגבורה, וכן כולם, עד שנכנס יום שביעי והוא היסוד ופעל פעולתו, ומה היתה פעולתו העונג והמנוחה, כי היתה מנוחה לעצמה ומנוחה לכל הששה, כי בשביתתו שבתו כולם ומנוחתו הוא פעולתו. וזהו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי, כי עשה שש ספירות והשלים מלאכתו בהם והיתה המנוחה ביום השביעי שהוא היסוד, וכן הענין בששת אלפים, כי חזר חלילה והתחיל לפעול באלף ראשון בבינה, ובשני בחסד, ובשלישי בגבורה, וכן כולם, עד שנכנס האלף השביעי שהוא יסוד, לכך הוא שבת ומנוחה. ויהיה העולם חרב בהכרח, לפי שפעלו כל ספירה וספירה אלף שלה, הנה ההמשכה פוסקת מן התחתונים בהיות כולם חוזרים ומתעלים למעלה לקבל מן הבינה, ומאחר שהתפארת והכבוד שהם מנהיגי חמה ולבנה מתעלים למעלה, על כל פנים יתחייב שתפסק ההמשכה, וזהו החרבן שיהיה העולם חרב, אבל לא יהיה תהו ובהו כי עתידים הם שיחזרו כבתחלה וישפיעו למטה מה שקבלו למעלה, ואז יתחדש העולם, וכן יהיה הענין מז' לז' עד היובל הגדול, וכשיגיע היובל הגדול יחזרו כל העשר לשרשן, שהוא אין סוף, וזהו סבה שיהיה העולם בהכרח תהו ובהו ונגולו כספר השמים וכל צבאם יבול, וכן הארץ כבגד תבלה, כי התפארת וההוד שכנגדם חמה ולבנה השמים והארץ נבלעו אל הקדושה וחזרו אל יסודם. והענין הזה מבואר במזמור לה' הארץ ומלואה, כי שם הזכיר חזרת העליונים והתחתונים אל יסודם הראשון, והתחיל בתחתונים וסיים בעליונים, והוא שאמר בסוף על הסתלקות המדות מהמשכתם למטה, ועל התעלותם וחזרתם לאין סוף, אמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם, והמשכיל יבין הפסוקים ההם, כי איני רשאי להרחיב ביאור בהם, וא"כ יתחייב שיהיה כל המציאות בטל ונעדר, ואחר היובל יתחדש המציאות כלו, כי יחזרו הע"ס כבתחלה להתגלות מאין סוף ותחזור ההמשכה בעליונים ובשפלים כימי קדם, וכן מיובל ליובל עד י"ח אלף יובלים, וכל ספירה וספירה תפעול אלף יובלים כו', וזה כנגד עשר ספירות למעלה ועשר ספירות למטה. ומפני שלא תבין שילכו היובלות הללו אל לא תכלית ואין סוף, לכך הזכיר שובה ה' רבבות, להורות שעתיד הקב"ה ליישב עולמו שתי רבבות שהם כ' אלף יובלים, ואמר אלפי ישראל, לבאר שמסיר שני אלפים מן הרבבות, וזהו רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אל תקרי שנאן אלא שאינן, כלומר שהם אין, ולכך אין להזכיר האלפים, ועל כן הם י"ח אלף יובלים, וזהו סוד הכתוב סביב י"ח אלף בפרק קמא דע"ז, איבעית אימא רוכב על כרוב קל וסגי ועובר בי"ח אלף עולמות שלו, שמע מינה רכב אלהים רבותים וגו' אל תקרי שנאן אלא שאינן, כן מלת ישראל במקום הזה מלשון הסרה, שתסיר ב' אלפים מב' רבבות, שמענה ואתה דע לך. והנה זה מהדברים הנמנעים שאין לנו רשות להרהר, הוא מה שאמרו מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור. והקב"ה ימחול לנו ויזכנו להמנות עם יראיו וחושבי שמו ויתן לנו מהלכים בין העומדים לפניו. ועוד יש טעם בנו"ן ההפוכה, והוא, כי מלת בנסע גימט' יעקב, על שם שהאדם החקוק בחיות המרכבה מהפך את פניו לפניו ולאחריו לד' רוחות העולם, על כן באו הנוני"ן בהפוך בפרשה זו לפניה ולאחריה, ע"כ: