שפתי כהן על התורה, במדבר כא:לד

1עוד במדרש. כי בידך נתתי, אתננו אין כתיב כאן, אלא נתתי, כבר פסקתי דינו בימי אברהם דכתיב ויעש אברהם משתה גדול, ובאו כל גדולי הדור, א"ל לעוג לא אמרת שאברהם פרדה עקרה שאינו מוליד, אמר להם עכשיו מתנתיה מה היא לא שפיפה (פירוש גוזל) אי יהיב אנא אצבעי פחיש יתיה, א"ל הקב"ה אתה מבזה מתנתי, חייך שאתה רואה אלף אלפים ורבי רבבות מבני בניו, ואין סופך ליפול אלא בידם. ד"א כבר פסקתי דינו מימי יעקב, שנאמר ויברך יעקב את פרעה, והיה שם עוג באותה שעה, א"ל פרעה לא כך היית אומר אברהם פרדה עקרה, הרי זה בן בנו וע' נפש יוצאי ירכו, אותה שעה התחיל עוג מכניס בו עין הרע, א"ל הקב"ה עין הרע אתה מכניס, חייך כו' כדלעיל, ע"כ:

2עוד במדרש הביאו הילקוט, עוג זה אליעזר ופרסות רגליו מ' מיל ואברהם היה טומנו בכף ידו, פעם אחת גער בו ומיראתו נפל שנו ונטלו אברהם ועשאו מטת שן והיה ישן בה, ויש אומרים עשאו כסא וישב עליו כל ימיו. ומי נתנו לאברהם, נמרוד. והלך עוג ובנה ששים עיירות, הקטנה שבהם היה ששים מיל, שנאמר ששים עיר כל חבל ארגוב, ומה היתה אכילתו אלף שוורים, וכן מכל חיה. ושתייתו אלף ליטרא כו', עד כאן. הכונה בזה היא באומרו פרסות רגליו מ' מיל, לומר שהיה לו זכות שהלך לעיר נחור להביא את רבקה וקפצה לו הדרך והיתה מהלך כמה ימים והלך ביום אחד, ומהלך אדם בינוני ביום הוא עשר פרסאות, אם כן מ' מיל הוא עשר פרסאות, לומר שהיה לו זכות אלו הפרסאות שהלך. ואברהם היה טומנו בכף ידו, לומר שאילו לא היה בזכות אברהם, לא קפצה לו הארץ, זהו ואברהם טמנו לזכותו שלא יזכר, למה בשביל הזכות שבידו של אברהם היה גובר עליו וטומנו. פעם אחת גער בו אברהם, הוא הפעם שלקחו להציל את לוט, שנאמר וירק את חניכיו חניכו כתיב, שמנה עשר ושלש מאות, הוא גימ' של אליעזר. ומיראתו נפל שינו, לומר שלא הלך מאהבה אלא מיראה, אם כן אין זכות בזה לאכול ממנו. והיתה אכילתו אלף שוורים, תרגום קפץ שוור, ר"ל שקפץ ודלג כששמע ששבו את לוט, אמר, אברהם הוא קנאי וילך להציל בן אחיו ויהרגוהו ואשא אשתו, ונתן לו הקב"ה שכרו שהאריך ימים ת"ק שנה שכר פסיעותיו, ואע"פ שהיא לא היתה כונתו לטובה, הואיל והיתה הצלה על ידו, ועשה הקב"ה הנס הגדול עם אברהם עד שאמרו העליונים בא"י מגן אברהם. וכן אמרו רז"ל על פסוק והוא נשאר מיתר הרפאים, כפריצי זיתים שיוצאין הפליטים שהן קשים ומדלגים מן הגת שאינם נדרכים, הרי שפירשו ז"ל פליט מלשון דלוג:

3וכתב רבינו בחיי ז"ל, ראיתי במדרש, סיחון ועוג מבני שמחזאל היו שהיה מבני האלהים, ושמחזאל בא על אשתו של חם סמוך לכניסתה לתיבה, וסיחון נולד בתיבה, ולכך שמש חם בתיבה כדי לחפות על אשתו, ולדעה זו נצטרך לומר בסיחון שגם הוא האריך ימים כעוג, והאריכות ימים של כל אחד היתה סיבה מבעל הסיבות ית' לסיבה ידועה. ומה שאמרו בפרק הרואה מחייה בקרסוליה וקטליה, ירמוז כי משה ביטל זכותו ושכר פסיעותיו. נמצאת למד שלא היתה יראתו של משה ע"ה על כחו ועל גבורתו ועל גובה קומתו רק משום זכותו, שהרי רצונו של הקב"ה אינו דבוק באדם לפי הגבורה והכח כי אם לפי הזכות, שכן כתיב לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו, כן כתב בשם רבו רבינו שמעון זצ"ל. ובזוהר אמר אל תירא אותו מלא ו', אות ו' אות המילה, שביום שנמול אברהם נמולו כל אנשי ביתו ונמול עוג עמהם, ומשה היה ירא מאות בריתו של אברהם עד שאמר לו הקב"ה כבר טימא בריתו והלך לו אותו האות. כי בידך נתתי אותו, עד עתה היה בימינא דאברהם ועתה בשמאלא דילך:

4גימטריאות וידבר ה' אל משה ואל אהרן. לפי שהפרה כפרה על העגל, והעגל עשאו אהרן, לזה נאמר גם לאהרן:

5ויקחו אליך. לא אמר ויתנו, לומר כשעושים המצוה הם לוקחים שכרם של אותה מצוה:

6אלי ך פרה. כפרה לפי שהיו ישראל כפרה סוררה, לזה באה הפרה כפרה עליהם:

7אדומה. אדמה כתיב, כשיקיצו ישני אדמה יטהרם משה באפר פרה לטהרם מהטומאה שקבלו מסמאל בשעת המיתה שמתו על ידו:

8תמימה. אותיות המתים:

9הפרה. קרי ביה הפרה רפויה, שנרפה עון העגל:

10וכבס בגדיו. בוגדיו ועונותיו, ובמה בצום, וכן ורחץ בשרו במים ס"ת צום:

11ואחר יבא אל המחנה. המחנה הידועה, למחנה הצדיקים, מאחר שעשה תשובה:

12והניח מחוץ למחנה. ס"ת חצה, שהיה חוצה אותה לג' חלקים כמו שאמרה המשנה היו חולקין אותה לג' חלקים, אחד נתן בחיל ואחד נתן בהר המשחה ואחד מתחלק לכל המשמרות:

13ענין הפרה שמטהרת את הטמאים ומטמאה את העוסקין בה, הטעם כי כל הטומאות שבתורה סימן לעבירות שהן מאוסין לפני המקום ב"ה, משל למה הדבר דומה, לבית שיש בו אשפה וצואה וזבל, ובא אחד והוציאם לחוץ, אע"פ שאינו נוגע בהם בגדיו מתלכלכים מהריח ומהאבק, כך העונות כל כך הה מאוסים, שאפילו שעוסק בם לפנות החטאים אפ"ה טמא:

14אשר יגע. ס"ת רע, גימ' הגולל ודופק:

15או בעצם. בגימ' האבר:

16מעפר שריפת החטאת. ראשי תיבות משה, רמז שעתיד שיתנו בכל פרה ופרה מעפר שריפת פרת משה:

17להם מים. אלו ד"ת:

18מן הסלע. אלו תלמידי חכמים, שהן כפטיש יפוצץ סלע:

19והשקית את העדה. אלו הבינונים:

20ואת בעירם. אלו קטנים, שנאמר עיר פרא אדם יולד, ר"ל שילמד לכל אחד ואחד כפי ערכו:

21שמעו נא המורים. המרים כתיב, שנעשו להם כמו מי המרים, שנענשו על ידיהם:

22ויקדש בם. שמחה לצדיק עשות משפט, שמחה לצדיקו של עולם כשעושה משפט עם הצדיקים, ששמו מתקדש בעולם שאפילו לבני ביתו אינו נושא להם פנים:

23הוי"ה ויקדש בם. ס"ת משה:

24וירדו אבותינו. וי רד"ו, וי שישבו מנין רד"ו. ד"א וירדו, שירדו ושלטו עליהם בעשר מכות במצרים:

25ימים רבים. ר"ת י"ר, מנין רד"ו:

26דרך המלך נלך. דרך שיורנו מלכו של עולם שם נלך:

27לא נטה ימין ושמאל. מדרכו של מלך עולם:

28עד אשר נעבור גבולך. רמז על העתיד, שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון:

29לא תעבור בי. שאם אתם עוברים בגבולי, כאילו אתם עוברים בגוכי. ד"א בי י"ב שבטים, שלא רצה להניחם לעבור. לא תעבור בי, ס"ת ארי, לפי שאתם דומים בעיני לארי:

30ברגלי אעבורה. עתיד אני לרמסם ברגלי, שנאמר תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים:

31על גבול אדום יאסף אהרן, רמז כשיהיה לבני אדום עלוי ומעלה, תבטל כהונה גדולה מישראל:

32הקלקל. גימט' באברים, שהיה נבלע באיברים. ד"א הקלקל, הקל קל יעקב:

33נחשת וישימהו על. ר"ת עון, שעתידין לטעות בו ולעשותו ע"ז:

34ואשד הנחלים ס"ת דם:

35אשר נטה. ס"ת הר, ההרים נדבקו זה בזה ונהרגו כולם ונשפך דמן, תרגום ושפך, ואשד:

36ומשם בארה. היא התורה, שנאמר באר את התורה:

37ואתנה להם מים. בגימט' היא תורה:

38נדיבי העם. בגימ' עם ב' המלות והכולל, הן הדיינין:

39כרוה נדיבי. ר"ת כן, גימט' ע' סנהדרין:

40כרוה נדיבי העם. ר"ת כנה, וכנ"ה אשר נטעה ימינך, הנ"ך יפה רעיתי:

41במחקק. בם חקק, מחקק בגימט' רמ"ח, רמ"ח מצות חקוקות באיבריהם:

42ומבמות הגיא. כל המגביה עצמו הקב"ה משפילו ומפילו בגיא:

43ונשקפה. נשק פה, שמת בנשיקה: