שפתי כהן על התורה, במדבר כח:ב

1וידבר ה' אל משה וגו' צו את בני ישראל. נסמכה פרשה זו למיתת משה, לפי שכל זמן שהיה משה קיים, היה לו להקב"ה נחת רוח על ישראל והיה מגין על ישראל, עכשיו שהוא מסתלק מי מגין על ישראל ויהיה לו נחת רוח עליהם, בקרבנות, שנאמר ריח ניחוח לה':

2צו את בני ישראל. אין צו אלא לשון זירוז א"ר שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס, וכאן צריך ליקרב כבש תמיד בבוקר וכבש תמיד בין הערבים, לזה אמר אין לבני שום חסרון כיס אע"פ שאני מזרז אותם, למה את קרבני, הכל הוא שלי, כמו שנאמר כי לי כל חיתו יער. ורז"ל אמרו במדרש סמיכות אחרת וז"ל, לפי שהוא אמר אשר יצא לפניהם וגו', א"ל עד שאתה מצוני על בני צוה את בני עלי, ויהיה פירוש את קרבני לחמי לפי זה, שיקרבוני כביכול ואל ירחיקוני, במה בלחמי, שיתעסקו בתורה, כד"א לכו לחמו בלחמי, כדי שתהיו אישי מלשון איש, כלומר שתהיו בני היכלי מבני חילא דמלכא, לאשי כתיב. ובזה אתם עושים לי נחת רוח, זהו ריח ניחוחי. ולזה אמר את קרבני לחמי, א"ת היא התורה מאל"ף עד תי"ו, לומר שמלבד הקרבן העיקר הוא התורה. ולזה היו אנשי מעמד עומדים ועוסקין בתורה במעשה בראשית, לומר שלא על הקרבן נברא העולם אלא על התורה, כמו שארז"ל אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ. זהו תשמרו, רמז על אנשי מעמד שהיו עומדים ושומרים לזמן הקרבן, זהו להקריב לי במועדו. ואמר תשמרו, כמו ואביו שמר את הדבר, שימתינו לבנין בה"מ ולקרבנות, כמו שארז"ל כל הקורא פרשת עולה כאילו הקריב עולה כו'. וצריך לכוון בפרשה זו כמ"ש בזוהר פרשת ויצא (דף קס"ד:) וז"ל, א"ר אלעזר את קרבני לחמי לאשי, את קרבני רזא דכנסת ישראל דכתיב את, את דייקא, קרבני דהא איהו קרבנא וקשורא לאתקשרא. לחמי דא מזונא דאתי מלעילא באתערותא דלתתא. לאשי, לאתכללא שאר חיילין אחרנין דאצטריכו לאתזנא כל חד וחד כדקא חזי ליה. ריח ניחוחי, דא רעותא וקשורא דאתאחדא כלא ברזא דעלמא עילאה. תשמרו להקריב לי במועדו, מאן מועדו, בזמן דאתער אברהם למעבד רעותיה דכתיב וישכם אברהם בבוקר, ובזמנא דאתעקד יצחק על גבי מדבחא דההיא שעתא בין הערבים הוה. וא"ר חייא אי הכי האי דכתיב במועדו במועדם מבעיא ליה, א"ל האי שעתא אתכליל אשא במיא ומיא באשא ובגין כך כתיב במועדו. ת"ח בכל קרבנין לא כתיב כמא דכתיב הכא תשמרו להקריב לי. תשמרו רזא דשמור דאיהי צריכא לקרבן לגבי לעילא דכתיב תשמרו להקריב לי במועדו בימינא ושמאלא כמא דאתמר באברהם ויצחק וכלא ברזא עילאה, ע"כ:

3עוד תשמרו להקריב לי במועדו. מי שאפשר לו ללמוד ביום ובלילה, יעשה לו עת קבוע, ובאותו עת אני מתקרב עמכם, זהו להקריב לי, כביכול לי ממש. כמו שאמר בזוהר, עת לעשות לה' כביכול לה' ממש. ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה', כלומר שלא יתעסקו בתורה שבכתב לבד אלא לחברה עם תושבע"פ זהו האשה, לחבר זה אלי, שהוא זה עם אלי אשתו, קרי ביה אשה, וכבוד אלהים הסתר דבר. ואמרו במדרש על פסוק ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה, וכי יש מנחה טהורה בבבל, אמר הקב"ה הואיל ואתם עוסקים בה כאילו אתם מקריבין אותה, ע"כ:

4עוד את קרבני לחמי. הקב"ה אינו חפץ בחטאות ואשמות, שאדם יחטא ויביא קרבן, והקרבן שהוא חביב אצלו הוא קרבן עולה. לאשי, שכולו לאש, היא נקראת קרבני. לחמי, שהיא חביבה עלי כלחם שאי אפשר לחיות זולתו, היא העולה, שהיא כולה כליל. או יהיה פירוש לאשי כמו לאנשי. וכן מצאתי בזוהר כדלקמן כלומר לאותם שגברו על יצרם שנקראו איש, שנאמר אשרי איש, וארז"ל בעודו איש, להם אני אומר שיקריבו לי קרבן תמיד, ואיני קץ בהן, שנאמר אבוא ביתך בעולות. אבל חטאות ואשמות, על זה נאמר הוקר רגלך מבית רעך:

5ובזוהר את קרבני לחמי ואח"כ לאשי, (פירוש לאנשי), דלא חזי למשאל פרנסה ומזוני אלא בתר צלותא, דמאריה מלכא ייכול בקדמיתא ובתר ייכלון עבדוי, הה"ד באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי כו', ובתר אכלו רעים. אכלתי יערי דא צלותא דמיושב, עם דבשי דא קרית שמע, אכלתי יערי דא צלותא דמיושב דההוא יער לבנון יוצר אור ואופנים וחיות הקדש כולם קדושים כו' כל הני אקרון יער לבנון ואילנין ונציבין דביה, עם דבשי דא ק"ש דאיהו מתיקותא דכולא, שתיתי ייני עם חלבי דא צלותא דמעומד מטיבו דיינא עילאה דאתנטר ודא בג' ברכות הראשונות. עם חלבי דא שלש ברכות אחרונות, עד כאן מיכלא דמלכא. לבתר דאכל מלכא אכלו רעים לעילא, שתו ושכרו דודים לתתא. מכאן דאסור לב"נ לטעום כלום קודם צלותא ובפ' ויצא כתב וז"ל, את קרבני לחמי, קרבנא דקוב"ה בכל יומא בגין למיזן עלמא ולמיהב ספוקא לעילא ותתא, דהא באתערותא דלתתא אתער לעילא, ובדא מסתפקין כל חד וחד כדקא יאות. את קרבני לחמי הה"ד אכלתי יערי כו', לחשי הה"ד אכלו רעים ומה קוב"ה פקיד לאתערא מזונא דלתתא בגין לאתערא מזונא לעילא, מאן דיהיב מזונא לקיימא נפשא עאכ"ו דקוב"ה יתער ליה מזונא לעילא ויתברך עלמא בגיניה, ע"כ. א"כ יהיה פירוש את קרבני לחמי לאשי, בשביל אשי לעילא ותתא. ובפרשת שמות (דף כ"א) ז"ל, רבי יהודה אומר שני כבשים של כל יום, אחד קרב כנגד מדת החסד ואחד כנגד מדה"ד. את הכבש אחד, ולא אמר ראשון אלא אחד המיוחד כנגד מדת החסד, דבכל מקום שני לא נאמר בו כי טוב ר' תנחום אומר לפיכך יצחק תקן תפלת המנחה שהיא כנגד מדת הגבורה, א"ר יצחק מכאן אוי נא לנו כי פנה היום זו מדת החסד, כי ינטו צללי ערב זו מדה"ד, ע"כ. א"כ יהא זהיר בתפלת המנחה שהיא נמשכת אחר תפלת השחר שהתחיל החסד לכבוש מדה"ד שנאמר את הכבש אחד תעשה בבקר. לזה אנו קורין פרשת העקדה ואומרין ויעקוד את יצחק ולא אומרין ויעקוד ליצחק אלא את יצחק. עקידה ולא שחיטה, לפי שיש לו צורך לעולם, והאלהים עשה שייראו מלפניו. וכשבא לעת ערב ואברהם זקן ואין בו כח לבדו לכבוש, אז צריך ליצחק שיתגבר עמו. זהו ואת הכבש השני, שצריכים שנים לכבוש, זהו אומרו ואת בוא"ו. לזה בין הערבים בין ב' ערבים, אברהם ערב, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה, ואומר חסד אל כל היום, וביצחק הוא אומר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, לפנות מדת הגבורה לפי שהוא ערב, לפי שראה גמלים, וארז"ל הרואה גמלים בחלום מיתה נגזרה עליו ונצול ממנה, לזה מפנה אותם שלא ישלטו בעולם, וכשבא הלילה יעקב עושה לו סוכה לשמור צאנו, שהוא רועה שנאמר ויעקב רועה את צאן לבן, לזה ויעקב נסע סכותה ואמר וכסוכה עשה נוצר, ואינו נכנס בתחומה, שנאמר בו תרמוש כל חיתו יער, ואומר לא תחסום שור בדישו יושב ושומר, עד חצי הלילה נקרא ליל וצריך שמור, וסימן ליל שמורים. לזה אומרים ובצל כנפיך תסתירנו וחותמים שומר את עמו ישראל ומחצות ואילך הוא כובש מדת הדין שנאמר ויאבק איש עמו עד עלות השחר ויאמר שלחני כי עלה השחר. כי מחצות ואילך ע"י עסקם בתורה נותנין לו כח לכבשו, שנאמר ובלילה שירה עמי, ואחר שעלה השחר נאמר תפלה לאל חיי, שהוא החסד. חיי בגימט' כח, שנותנין כח ישראל לאבות, ולזה מזכירים שלשתם בכל תפלה ותפלה, חיי חיים לעילאי, חיים לתתאי. ובסוד שלש ברכות ראשונות אמצעיות וג' אחרונות ונפילת אפים:

6ובזוהר פרשת ויקהל (דף ר') ז"ל, קחו מאתכם תרומה לה', ואי תימא דקשיא מלה עלייכו, כל נדיב לבו יביאה, מהו יביאה, אלא מהכא אוליפנא רזא דצלותא דבר נש, צלותא דבר נש דדחיל למאריה ואתקין תקוני דלעילא כמא דאוקימנא בקדמיתא, בשירין ותושבחן דקאמרי מלאכין עילאין לעילא, ובההוא סדורא ותושבחן דאקמוי לתתא איהי קשיטת גרמהא ואתתקנת בתיקונהא כאתתא דאתקשטת לבעלהא ובסדורא דצלותא בההוא תקונא דצלותא דמיושב איתקינו עולמתהא וכל אינון דילה ומתקשטן כל אינון בהדה, לבתר דאתתקן כולא ואסתדרו כד מטו לאמת ויציב, כדין כולא מתתקנן איהי ועולמתהא עד דמטו לגאל ישראל כדין אצטריך למיקם כלא על קיומייהו בגין דכד ב"נ מטי לאמת ויציב וכלא אתתקנן, עולמתהא נטלי לה ואיהי נטלת גרמה לגבי מלכא עילאה, כיון דמטו לגאל ישראל כדין מלכא עילאה נטיל בדרגוי ונפיק לקבלא לה. ואנן מקמי מלכא עילאה עילאה בעינא לקיימא על קיומנא באימתא ברעדה, דהא כדין אושטא ימיניה לגבה ולבתר אושיט שמאליה דשוי לה תחות רישה ולבתר אתחביקו תרווייהו כחדא בנשיקו ואלין אינון ג' קדמייתא, ובעי בר נש לשוואה לביה ורעותיה, ולכוונא בכל הני תיקונין וסדורין דצלותא פומיה ולביה ורעותיה כחדא, השתא דמלכא עילאה ומטרוניתא אינון בחבורא בחדוה באינון נשיקין, מאן דאצטריך למשאל שאלתין ישאל, דהא כדין שעתא דרעותא איהו, וכיון דשאיל בר נש שאלתיה מקמא מלכא ומטרוניתא כדין יתקן גרמיה ברעותיה ולביה לג' אחרנין לאתער חדוה דטמירו דהא מאלין תלת אתברכא בדבקותא אחרא ויתקין בר נש גרמיה למיפק מקמייהו ולאנחא לון בחדוא גניזא דאלין תלת, ועם כל דא דיהא רעותיה דיתברכון תתאי מאינון ברכאן בחדוה טמיר וכדין אצטריך למנפל על אנפוי ולממסר נפשיה בשעתא דאיהו נקטא נפשין ורוחין, כדין איהי שעתא לממסר נפשיה בגו אינון נפשין דאיהי נקטא דהא כדין צרורא דחיי איהי כדקא יאות, ע"כ. וכן אמר בזוהר אסור לאכול קודם זמן המנחה, וז"ל בפרשת פינחס עד כאן מיכלא דמלכא כדלעיל, לבתר כן אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא, וע"ד לית חיובא דמזוני אלא לבתר צלותא בצלותא דמנחה (בערב) קודם צלותא מ"ט בגין דעד לא אשתכח דינא קשיא בעוד דאנפין דמלכא נהירין נימא תהלה לדוד בהאי סדורא, דלבתר דדינא קשיא שריא ותלי על עלמא לאו שעתא איהו ע"כ. ועשירית האיפה, בא להזהיר כשיבא שעה עשירית שהיא שעת האיפה לפי שבה סרח אדם הראשון כמו שארז"ל, (ובמדרש מביא זה המאמר באופן אחר, עיין בו), שעה ראשונה הוצבר עפרו, ב' גבלו, ג' רקמו, ד' נזרקה בו נשמה, ה' עמד על רגליו, ו' קרא שמות, ז' נזדווגה לו חוה, ח' עלו למטה שנים וירדו ז', ט' נצטווה, י' סרח, י"א נדון, י"ב נטרד. א"כ הואיל ובעשירית סרח היא שעת אפיית התנור שעת הדין, והיא שעה שנתעכל המאכל והיצר שנקרא איפה מתגבר, כמו שארז"ל על מראה של זכריה שאמר ואשא עיני ואראה והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ותשאנה את האיפה, ואומר למלאך הדובר בי אנה המה מוליכות את האיפה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער, א"ר יוחנן משום רשב"י זו חנופה וגסות רוח שירדו לבבל, פירש"י ז"ל והיינו שתים דקרא. הרי שיצר הרע נקרא איפה, וכן איפה בגימט' צ"ו אין צו אלא ע"ז שהיא עבודת היצר, וצריך אותה שעה לעסוק בתורה שהיא סלת, וכן סלת במלואה כזה, סמ"ך למ"ד סי"ו עה"כ בגימט' תורה, וכן סלת למנחה גימט' זו תורה. למנחה, שהתורה אותה שעה מנחה למדה"ד, לרוח היום ת"א למנח יומא כו', ואותה שעה היא שבה קם יצחק ומניחה כמ"ש לפנות ערב. בלולה בשמן, שצריך לבוללה בשמן דהיינו תורה שבכתב עם תורה שבע"פ, וכן נוהגין לומר בעת המנחה פרשת התמיד וברייתא של פטום הקטרת כדי למתק הדין. שמן שי"ן מ"ם נו"ן בגימטריא מתוק, תקום, תקום ותמתק הדין עד שלא יתגבר בכניסת הלילה, ובזה יהיה כתית, ויהיה רביעית מלשון והאם רובצת ת"א רביעא, ר"ל שתהיה כובשת מדה"ד. ההין, בגימ' ע' הם ע' שרים, שלא יקטרג שום אחד מהם. עולת תמיד, שהיא עולה תמיד לפני המקום. העשויה בהר סיני, שהיא התורה שנתנה בסיני, ובזה נכבשת מה"ד של בין הערבים. זהו ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, לכבוש יצרו כמו שאמרנו, שהוא עת עיכול המאכל וצריך לכבשו בתורה: